קרן אורה זבחים רנא

ופסול הוא. אלא ש"מ דכשר הוא ולהכי אתי בין הערבים לפוסלו קודם חצות:

שם תוס' בד"ה ובין הערבים כו' בין הערבים דתמיד ניחא ליה לכדאמר בתמיד נשחט דזימניה מכי ינטו כו'. נראה כוונתם דלכאורה לא איצטריך בין הערבים בתמיד כלל כיון דכ' אחד בבוקר ולא שנים ממילא ידעינן דהשני נעשה בין הערבים. וכ' דאיצטריך דזימניה מכי ינטו כו' היינו בשש ומחצה. אבל אין זה מספיק דהא מיד אחר שש מיקרי נטית צללי ערב. והאי חצי שעה מדרבנן הוא משום דלא מכווני כדאמרינן ביומא ריש פ' אמר להם הממונה. ולמ"ד דתמיד של שחר עד ד' שעות ותו לא וודאי איצטריך בין הערבים דתמיד. דאל"ה ה"א דמיד אחר ד' שעות מותר להקריב השני. ואפילו למ"ד עד חצות ג"כ לא תיקשי כיון דזה הוא זמנו שפיר כתביה קרא. משא"כ בקטורת ונרות דכתיב קרא אחרינא לגלויי דזמנה בערב שפיר פריך בין הערבים למה לי:

שם גמרא פוסל היה ב"ב כו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל מדר' קאי כוותיה כמש"כ הבה"ז ז"ל. וכבר כתבתי לעיל דסתמא דהש"ס במנחות (דף מ"ז) לא משמע הכי. ואולי גרס התם והרי פסח קודם זמנו ע"ש:

שם תוס' בד"ה אי דאפרשיה כו' דלא דמי כו' דאין זמנו עד שיטהר אבל הכא זמן שלמים הוא. ואין חילוק זה מובן דהא דפסח קרב שלמים גזה"כ הוא וקודם חצות הואיל ומקצת ראוי לא אמרה תורה בזה שיקרב שלמים ואין עליו אלא שם פסח לחוד. א"כ מה בין זה למחוסר כפורים אם הפריש חטאתו קודם זמנו ולקמן בד' התוס' בד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים יתבאר יותר:

שם גמרא אלא אמר ר' אבוה תהא לאחר חצות. יש לדקדק א"כ למה לי תלתא קראי למותר הפסח כיון דלא אשכחן פסח קודם זמנו כלל וגם פסח שנדחה לשני לא אשכחן דהא גם לפסח שני לא חזי דקודם חצות דפסח שני ג"כ דחוי הוא ולא חזי לא לשלמים ולא לפסח כמו בפסח ראשון. וא"כ לא אשכחן מותר הפסח דחזי לפסח ובחד קרא סגי דאם הפריש לפסח קודם הפסח יכול להקריבו לשלמים קודם הפסח. וכן אם הפרישו לאחר חצות וניתותר ג"כ יקרב שלמים דלא נדחה עדיין. אבל אם הפרישו קודם חצות ונדחה לא חזי תו לפסח ולא לשלמים. ובפסחים (דף ע"ג ע"ב) בעינן לאוקמי הא דבחול ישרף מיד אם נודע שמתו בעליו אפילו למ"ד דלא בעי עקירה היינו כגון שהפרישו בעליו קודם חצות ומתו בעליו אחר חצות דהוי ליה דיחוי ולא חזי לשלמים עוד למ"ד בע"ח נידחין. וכ' רש"י ז"ל שם דהא דקי"ל מותר הפסח לאחר הפסח קרב שלמים. היינו דווקא שנאבד קודם חצות ולא נראה לפסח כלל. אבל אם חל עליו שם פסח ונדחה תו לא חזי גם לשלמים. ולפ"ז לא אשכחן מותר הפסח לב"ב אלא קודם הפסח. דאי לאחר הפסח ממ"נ הוי דחוי אם הפרישו קודם חצות הוי דיחוי מעיקרא כדאמרינן הכא ואי לאחר חצות וניתותר הוי נראה ונדחה. והשתא קשה טובא כל הני קראי דמותר הפסח למה לי. ועוד קשה דלפ"ז ע"כ צ"ל דמתניתין דפסחים דבמועד לשמו פטור ס"ל דבעי עקירה. דליכא לאוקמי כגון שנדחו בעליו לפסח שני דהא לא חזי לפסח שני וכנ"ל. וא"כ היכי ס"ל לר' יוחנן ביומא דפסח לא בעי עקירה דא"כ אמאי לשמו פטור. וי"ל דר"ש הוא דקאמר הכי במועד לשמו פטור. ומצינן למימר דר"ש ס"ל כר' יהושע דכשר שלא לשמו בי"ד שחרית. וא"כ ראוי הוא לפסח שני ולא הוי דיחוי. ושפיר איכא לאוקמי שהיו בעלים טמאי מת ונדחו לפסח שני וכגון שנטמאו קודם חצות דלא איחזי לפסח דאל"ה כבר נדחה מפסח לר"י דס"ל בע"ח נדחין ושלא לשמו נמי פטור כדאיתא שם (דף ע"ג). ובלא"ה ר"ש לא ס"ל דחוין כדאיתא בכריתות. אבל הני ג' קראי קשה לבן בתירא למה לי:

והנה לפי סוגיא דשמעתין א"ש הא דאמרינן סתמא שם ביומא פסח בשאר ימות השנה חייב בחוץ בין לשמו בין שלא לשמו דלא בעי עקירה. ולא חילק בין קודם הפסח לאחר הפסח וכמו שדקדקתי לעיל. ולפי הנ"ל ניחא דר"י כב"ב ס"ל. וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל ג"כ כוותיה וא"כ לא אשכחן מותר הפסח שיקרב שלמים אלא קודם הפסח ולפסח לא חזי מש"ה לא בעי עקירה. ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

ודרך אגב ראיתי שם בפסחים (דף ע"ג) דמוקי להא דישרף מיד כר"א או כיוסי בן חוני דשלמים לשם פסח פסולין וכתב רש"י ז"ל שם וכגון דשחטיה בהדיא לשם פסח ע"ש. וכתב המהרש"א ז"ל דהלשון מגומגם דהא וודאי בהא מיירי דשחטו לשם פסח ע"ש. וד' רש"י נכונים דלמ"ד דבעי עקירה מצי איירי אפי' בסתמא דכשר בכולהו זבחים ואפ"ה פסול דסתמיה לפסח קאי אבל למאן דס"ל דלא בעי עקירה אם שחטיה סתמא כשר. וע"כ צריך לאוקמי דשחטיה בהדיא לשם פסח וק"ל:

שם גמרא ר"פ אמר כו' לילה אין מחוסר זמן דתני דבי רבי ישמעאל כו'. משמע דר' יוחנן לומד לשאר דיחוי ממחוסר זמן דלילה לא הוי מחוסר זמן למיקרי דיחוי. אבל יותר מלילה משמע דמיקרי דיחוי אפילו במחוסר זמן. וביומא (דף ס"ד) פליגי רב ור' יוחנן בדיחוי דבע"ח וקאמר רב דאין נדחין מידי דהוי אמחוסר זמן דכי הדר מיחזי ש"ד וקאמר מי דמי התם לא חזי כלל הכא נראה ונדחה. אלא רב יליף ממום עובר כו' ור"י מיעט רחמנא בהם כו'. ולפ"ז לא שמעינן אלא נראה ונדחה אבל דיחוי מעיקרא שפיר איכא למילף ממחוסר זמן דלא הוי דיחוי. ותיקשי לר"י אמאי ס"ל דדיחוי מעיקרא ג"כ הוי דיחוי וכבר הקשו כן התוס' ז"ל ביומא שם ותי' שם דלא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחויה. פי' דב' מיני דיחוי יש או דלא חזי קודם הקדישה כמו מחוסר זמן ומום עובר ובכה"ג לא הוי דיחוי אלא בנראה ונדחה. אבל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי כמו מחוסר זמן דז' ימים לא חזי וביום השמיני מיחזי חזי ועוד אחת. זה שהיה דחוי בשעת הקדישו כמו בהמה של ב' שותפים בכה"ג אפילו דחוי מעיקרא הוי דיחוי. וע' מהרש"א ז"ל שלא הבין כן והדברים ברורים כמש"כ. והקשו התוס' ז"ל שם אע"ג דבכה"ג נמי אשכחן במחו"ז דלא הוי דיחוי כדאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה אלמא דלא חשיב נדחה אפילו היה דחוי בשעת הקדישה. ועוד כל קרבן שהקדישו ביום ועבר עליו לילה ליהוי נראה ונדחה. ואין לומר דלילה לא הוי מחו"ז דהא הכא בב' שעירים חשיב נדחה אע"ג דהדר חזי ביומיה. ותירץ דלא דמי מתרי טעמא חדא דהתם אינו מחוסר מעשה בגופו אלא זמן לחוד ועוד דלילה לאו זמן הקרבה הוא לשום קרבן. אבל הכא שצריך להביא ולהגריל הוי כמחוסר מעשה ועוד דזמן הקרבה היא ואפ"ה לא חזי חשיב דיחוי טפי עכ"ל שם. ודבריהם ז"ל הם נגד סוגיא דשמעתין דאמרינן בהדיא טעמא דלא הוי דיחוי בלילה לקדושה משום דלילה אינו מחוסר זמן ולא משום דדיחוי של לילה לא חשיב דיחוי. ומזה אינו מובן גם דבריהם ז"ל לקמן ע"ב בד"ה וש"מ דיחוי מעיקרא כו' שכ' לחלק דזמן ממילא הוא ולא חשיב דיחוי. וכ"כ בפ' מי שהיה טמא דא"כ מאי איריא דלילה אינו מחו"ז הא אפילו כמה ימים לא הוי מחו"ז אלא וודאי ליכא נפ"מ בדיחוי של זמן אלא להא לחוד דאין מחוסר זמן לבו ביום או דלילה לא הוי מחו"ז. והא דסתם מחו"ז לא חשיב דיחוי אע"ג דלא חזי כמה ימים היינו משום דדיחוי מעיקרו קודם ההקדש לא פסיל גם לר"י, וכמש"כ התוס' ז"ל ביומא כנ"ל. ומש"כ דהתם בב' שעירים ג"כ חזי לבו ביום. החילוק הפשוט הוא משום דהתם לא הוי דיחוי מחסרון הזמן אלא מחסרון המעשה וכמש"כ ז"ל ובזה אפילו חזי בו ביום הוי דיחוי. וע"כ לא אמרינן דבו ביום או לילה לא הוי מחו"ז אלא היכא דהפסול הוא משום חסרון הזמן לחוד כמו ליל שמיני או פסח בי"ד שחרית. ובזה א"ש גם מה שדקדקו התוס' ז"ל בריש מנחות (דף ט') לרב פפא דיש מחו"ז לבו ביום. ובלא"ה ג"כ לא תיקשי מב' שעירים דאע"ג דחזי לבו ביום מ"מ נראה ונדחה הוא. ובנראה ונדחה משמע הכא דבכל גוונא הוי דיחוי מדמוקי לה דווקא דאפריש מאורתא אבל בי"ג הוי דיחוי אע"ג דלא נדחה אלא בלילה ולמחר חזי אלמא דבנראה ונדחה אפילו לא נדחה אלא לשעה הוי דיחוי:

אלא דאכתי איכא למשדי בה נרגא. דלפי הנ"ל אם הקדיש מחו"ז בתוך ז' ימים תו לא חזי לקרבן לעולם והוי דיחוי כיון דבשעת ההקדש היה נדחה וא"א לומר כן מהא גופא דאיתרבי וולדות להקרבה. אלמא דאע"ג דעבר עלייהו ז' ימים ולא חזו אפ"ה לבתר מיחזי חזי. נהי דמחלקי התוס' ז"ל בין עובר למח"ז היינו לענין להקדיש לכתחילה דמח"ז אסור להקדישו ועובר מותר להקדיש אבל לענין דחיה מהקרבה אין לחלק. ואם נאמר דהקדישו בתוך ז' הוי דיחוי ה"ה דבוולדות ליהוי דיחוי. אלא וודאי מח"ז לא הוי דיחוי כלל. וא"כ הדק"ל מ"ט לא ילפינן ממח"ז דלא הוי דיחוי. דליכא למימר משום דזמן ממילא קאתי כדמוכח בשמעתין דהוי דיחוי אפילו בזמן כמו פסח דהכא. ועוד דבמח"ז גופא משמע דלילה לקדושה הוא דווקא משום דלילה לא הוי מח"ז אבל יותר מזה לא ונראה דוודאי למיפסל מהקרבה ע"י דיחוי של חסרון זמן לא אמרינן דאין זה דיחוי כיון דלא היה ראוי לקרבן עד שיעבור עליו ז' ימים לא מיקרי דיחוי אלא הוי כמי שנולד היום. וכן אמרה תורה שאינו ראוי לשום קרבן עד אחר ז' ימים שיצא מכלל נפל אע"ג דאפילו ידעינן שכלו חדשיו מ"מ עיקרו מחשש נפל הוא. והיינו דאמרינן התם ביומא מח"ז לא איחזי כלל. וכן כ' התוס' ז"ל בפ' מי שהיה טמא. אבל שאר