קרן אורה זבחים רמח

איפכא אלו שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו שמא אינו פיגול. וגבי פסול היינו שלא לשמו ממש שחטו ע"מ להקטיר אימוריו שלא לשמו כשר כצ"ל. ועי' בק"ע שהגיה שם ובתוספותיו תמה בעצמו על דבריו ונראה כמש"כ. ובירושלמי פיגול ג"כ שלא לשמו קרי ליה. ולא ס"ל לר' יוסי האי טעמא למילף מפיגול. ואמר ר' בא טעמא דר"י דלהכי פסול שחטו לשמו לזרוק שלא לשמו. משום דנעשה משעה ראשונה בשחיטתו לשמו ושלא לשמו. א"ל ואין כיני אפילו שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו נעשה משעה ראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו ויהא כשר וליתיכול דאמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק שלא לאוכליו פסול. אתא ר' יעקב בר אבא ואמר משמיה דר"י דכשר. ור' יוסי בשם ר' בא נסיב חייליה מן תרי טעמי דר"י מדאמר ע"מ לזרוק שלא לשמו פסול וע"מ שלא לאוכליו כשר ש"מ דטעמא הוא משום דמשעה ראשונה נעשה בלשמו ושלא לשמו כאילו חישב לתרווייהו בשחיטה. ובלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ור' מנא בשם ר' יודן אמר טעמא דר' יוחנן דמחלק בין לשמו ושלא לשמו ובין לאוכליו כו' דס"ל כל שיבא לאותה עבודה והוא מחשב לה. היינו דיש בה ג"כ פסול מחשבה מחשב מעבודה אחרת לה. והוי כאילו חישב בעבודה שניה בעצמה וכל שאלו יבא לעבודה אחרת ואינו מחשב לה היינו שלא לאוכליו דליתא בזריקה אינו מחשב בעבודה אחרת לה ולהכי בשלא לשמו פסול ושלא לאוכליו כשר. אילו זרק דמו שלא לשמו שמא אינו פסול שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ג"כ פסול כצ"ל. ופריך עלה אלו שחטו לקבל דמו שלא לשמו היינו לשם פיגול שמא אינו כשר. ובשעת קבלה מחשב הוא אם חישב בקבלה לפגל הזריקה פיגול. הרי כל שיבא לאותה עבודה ומחשב לה. אפ"ה אינו מחשב מעבודה אחרת לה. ואילו שחטו להקטיר אימורין שלא לשמו שמא אינו פיגול ובשעת הקטרה אינו מחשב הרי דבא לאותה עבודה ואינו מחשב לה ואפ"ה מחשב מעבודה אחרת לה. אלמא דלאו הא בהא תליא. א"ל לא תתיבני מפיגול על פסול דאמר ר' יוסי כו'. הרי מבואר ג' טעמים בד' ר"י או משום דיליף מפיגול. או משום דהוי כמחשב בשעת שחיטה לשמו ושלא לשמו או משום דכל שמחשב בעצמה מחשב בעבודה אחרת לה. וא"כ להני תרי טעמי בתראי אפילו אם שחט לקבל שלא לשמו ג"כ מן הדין שיפסל. וע"פ הנ"ל דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין דגבי שלא לשמו כ' להאי טעמא דר' מנא דכל שהוא מחשב לה מחשב מעבודה אחרת לה. והוי כאלו חישב בעבודה השניה עצמה. דטעמא מציעאה משום דהוי כעושה משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו לא ס"ל. ואזיל לטעמיה דפסק כרב חסדא אם שחט ע"מ שיתכפרו בו בלתי מולין פסול. ואי נימא דהוי כעושה משעה ראשונה כו'. א"כ יהא כשר כמו שוחט לבלתי מולין ולכשרים דמקצת ערלה לא פסלה. אלא וודאי לא אמרינן הכי. וכ"כ התוס' ז"ל שם. ומפיגול נמי ליכא למילף כדפריך הכא מה לחוץ לזמנו שכן כרת ומש"ב נמי ליכא למילף לפי שיטתו דש"ב חד דינא עם ש"ק. ונוהג בכל עבודות. אבל לענין שוחט לזרוק לעבודת גלולים ע"כ צריך לומר האי טעמא דילפינן מפיגול דטעמא אחרינא לית ביה. וגם ליכא למיפרך עלה מה לחוץ לזמנו שכן כרת דמחשבת עבודת גלולים המחשבה עצמה היא בכרת ומיתה. כדאמרינן בסנהדרין דלכ"ע חייב מיתה. ואי תיקשי הא משמע הכא בשמעתין דמסתבר יותר למילף שלא לשמו מפיגול דהוי פנים מפנים ממחשבת עבודת גלולים דהוי חוץ מפנים. י"ל דהכא אזלא שמעתא כמאן דס"ל בסנהדרין דלכ"ע לאו במיתה הוא. א"כ מפיגול תרווייהו ליכא למילף ומש"ב הוא דילפינן כדמסיק. בהא מסתבר יותר למילף פנים מפנים. אבל לפי שיטתו של הרמב"ם ז"ל דמש"ב ליכא למילף כ"א מחוץ לזמנו בזה מסתבר שפיר למילף יותר ממחשבת עבודת גלולים דחמור ג"כ כפיגול. ועוד דבשלא לשמו איצטריך למילף עיקר האיסור בזה דאסור לשחוט ע"מ לזרוק שלא לשמו דבלא"ה אין מקום לאיסורא כלל. אבל במחשבת עבודת גלולים דקים לן איסורא בזה מסברא מידי דהוי אהר דהר מותר ועובדו במיתה ילפינן שפיר מפיגול דהבהמה אסורה ג"כ. וזה ברור ואמת בכוונת הרמב"ם ז"ל. וע"פ הנ"ל יש לישב תמיהת התוס' ז"ל אמאי לא מוקי לקמן אידי ואידי במחשבת שלא לשמן ולפי הנ"ל ניחא דמאן משני לקמן האי שינויא רבא דהוא ר' בא דהירושלמי ואיהו קאמר טעמא דמחשבין מעבודה לעבודה משום דנעשה כמו שחישב משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו וא"כ בקבלה נמי פסלי אם חישב בשחיטה ע"מ לקבל שלא לשמו:

והתוס' ז"ל תירצו דלקמן מיירי בעבודה אחת קיבל ע"מ לגמור הקבלה שלא לשמו פסול. ואם לגמור חוץ לזמנו כשר. ואם זרק לגמור הזריקה חוץ לזמנו פסול. וכן הא דאיצטריך קרא למעט הקטרת אימורים היינו בהאי גוונא מקטיר לגמור הקטרה למחר. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דבקבלה לא שייך תחילה וגמר בשלא לשמו. והרי זה כמו שחישב בקבלה שלא לשמו ולענין חוץ לזמנו וודאי לא שייך למימר שקיבל ע"מ לגמור חוץ לזמנו. דבכה"ג אפילו הוה שייך חוץ לזמנו בקבלה מ"מ לאו מחשבה היא. דאין מפגלין בחצי מתיר והכא המחשבה היא בחצי מתיר היינו במקצת קבלה לעשות חצי מתיר חוץ לזמנו. וכן מש"כ אם זרק לגמור הזריקה למחר פסול ג"כ צ"ע. דהא מסיק הש"ס בסוף פ"ב דמנחות דאין הקטרה מפגלת הקטרה. היינו הקטיר קומץ להקטיר, לבונה למחר ואפילו למ"ד מפגלין בחצי מתיר ע"ש. וזה דומיא דזרק לגמור הזריקה למחר. וע"פ דרכם כתבו ג"כ במקטיר לגמור ההקטרה וזה ג"כ צ"ע. אלא וודאי פיגול לא אשכחן אלא בב' עבודות. וכדאיתא לקמן הא דאמר הריני שוחט ע"מ לקבל היינו הא דתניא קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה. ומדבריהם נראה דלא הוי גרסי הכי. ועי' לקמן ומקטיר דמעטיה קרא היינו אם הקטיר ע"מ לשפוך שירים. וכדאמרינן נמי התם בשירים הריני שופך שירים ע"מ להקטיר למחר ובכה"ג, הוא דמעטיה קרא:

דף י תוס' בד"ה ר"ל אמר כו' ואין לתמוה כו' דהכא וודאי לא מימליך כו'. ולא הבנתי מאי מספקא להו דפשיטא דחייב מיתה אפילו אם לא זרק דאי לא מחייב עד שיזרוק לעבודת גלולים ונהרג מיד משום דלא מימלך. א"כ מאי ענין זה להא דפליגי ר"י ור"ל לענין איסורא דר"י אוסר אפילו לא זרק ור"ל מתיר אפילו זרק. ומאי קאמר הש"ס שם בסנהדרין דלר"י מרבינן ליה למיתה. ולר"ל דאמר מותר לא איתרבי למיתה. ואע"ג דלא קאי הכי במסקנא מ"מ היכי ס"ד למימר הכי כיון דלאו חד דינא למיתה ולאיסור. אלא וודאי הדבר פשוט דמחייב מיתה על השחיטה עצמה במחשבת זריקה. ובד' הרמב"ם ז"ל בה' עבודת גלולים לא מצאתי כעת להאי דינא דמחייב בשוחט ע"מ לזרוק לעבודת גלולים ובסנהדרין שם מצדד הש"ס בזה. ולחד צד אפילו לר"ל דמתיר. לענין מיתה מודה דחייב. ולחד צד אפילו לר"י דאוסר. לענין מיתה מסתברא לפטור וי"ל דפליגי בהני טעמי דלעיל להך טעמי דהוי כעושה משעה ראשונה לשמו ושלא לשמו ה"נ הוי כשוחט לעבודת גלולים ונהי דר"ל ס"ל דמותר ולא חשיב לענין איסור מחשבה גמורה לאסור מ"מ לענין מיתה מיקרי עובד. ומידי דהוי אהר דאין בעבודתו כח לאסור ומיתה חייב. ולאידך צד דלר"י נמי פטור ממיתה היינו משום דהוי כמחשב בשעת זריקה. ונהי דמחשבת זריקה אינה אוסרת יליף מפיגול לאיסורא. אבל לענין מיתה מסתברא דפטור דהרי לא עשה מעשה לשם עבודת גלולים. וא"כ לדידן דלא ס"ל כעושה משעה ראשונה. י"ל דפטור ממיתה אלא דמשמע התם דמרבינן ליה מקרא לחיובא וצ"ע יותר בזה:

שם תוס' בד"ה מקום שאם אמר כו' וא"ת כו' וי"ל דלא דמי דזורק כו'. יש לדקדק היכי ילפינן חוץ מפנים בהאי ק"ו הא איכא למיפרך לשם שלא לאוכליו יוכיח דבשחיטה פסול. וע"מ נזרוק שלא לאוכליו כשר. והכא ליכא למימר דהתם שאני כו' דהא בעו"ג נמי זרק לעבודת גלולים לא מיפסל וי"ל דהאי דלא מיתסר הבשר ע"י זריקה לעבודת גלולים לאו משום דזריקה קיל אלא משום דאין הזריקה אוסרת הבשר למפרע כיון דכבר הותר הבשר ע"י שחיטה כשירה. ולהכי אם חישב על הזריקה בשעת שחיטה שפיר ילפינן בק"ו מה פיגול או ש"ב דאינו פוסל בשחיטה עצמה פוסל אם שחט ע"מ לזרוק. עבודת גלולים דמיתסר בשחיטה עצמה לא כ"ש דמיתסר אם שחט ע"מ לזרוק. וליכא למימר שוחט שלא לאוכליו יוכיח דלא מיפסיל בשוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו. דשאני התם דליכא מחשבת אוכלין בזריקה וזה מחמת דקיל זריקה לגבי אוכלין דאי לאו הכי היה מיפסיל בזריקה כיון דהוי כאלו לא זרק ממילא מיפסיל הבשר דבשר קדשים לא שרי אלא ע"י זריקה אלא וודאי זריקה כשירה הוא ולהכי אפילו חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא לאוכליו ג"כ כשר. אבל בעו"ג דליכא קולא בזריקה לעבודת גלולים וחייב מיתה עלה אלא דהבשר לא נאסר למפרע. אם חישב למחשבת זריקה בשעת שחיטה שפיר מיתסר הבשר כדאשכחן בפיגול ושינוי בעלים:

ומשמעתין וודאי קשה טובא על דברי הרמב"ם ז"ל שלא חילק בין ש"ב לש"ק. ומשמעות דבריו דחד דינא להו ונהגי בכל ד' עבודות. וכמש"כ לעיל בכמה דוכתי והיכי דחינן שקלי וטריא דהש"ס דמשמע דכולהו אמוראי הכי ס"ל דשוחט שלא לבעליו לא פסיל. וקצת נראה דסמיך אשיטתיה דהירושלמי שהבאתי לעיל דמחזר אחר טעמי בד' ר"י ואי ס"ל