קרן אורה זבחים רמז

שלמים הבאים במועד שלמים הבאין לאחר המועד מנין כו' וע"כ הא דאיצטריך לרבות שלמים הבאים במועד ולאחר המועד היינו מותר הפסח דאי סתם שלמים למה ליה קרא. ועי' ק"א שם. וקצת סעד לדבריו מהא דמקשו התוס' ז"ל בקידושין (דף נה ע"ב) בד"ה דמייתי נמי תודה אמאי לא מתני באותה של שלמים עצמה כו'. ואי משום דאין מביאין קדשים לביה"פ. הא ע"כ האי תנא ס"ל דמביאין קדשים לביה"ש. מהא דאמר פסח שלא בזמנו שלמים הוא. אע"ג דאין נאכל אלא ליום ולילה ע"ש. ולפי דברי הרמב"ם ז"ל ניחא וס"ל להאי תנא דאין מביאין קדשים לביה"פ מש"ה צריך להביא תודה. וראיה גדולה היא לולי שהרמב"ם ז"ל בעצמו אינו אומר כן וכתב בפ"ו מה' פסה"מ דאין צריך להביא תודה אלא לחם לחוד. וכבר תמה עליו הלח"מ ז"ל שם אלא דמה שתמה שם ג"כ מפסח שלא בזמנו אין כאן תמיה לפי הנראה מד' דנאכל לב' ימים ולילה. אע"ג דאין ראיה ממתניתין דא"ד דס"ל דחגיגת י"ד דרבנן והוי כשאר שלמים דעת הרמב"ם בפ"י מה' ק"פ נראה דלמתניתין ג"כ מה"ת היא אלא דהוי רשות כמש"כ שם דנפקא ליה מקרא ודלא כד' התוספות ז"ל שם בא"ד:

ע"ב תוס' בד"ה חד לעיברה זמנו ושנתו כו' ה"ה שנתו בלא זמנו. לכאורה לפ"ז מנלן בלא עיברה זמנו ושנתו דהוי שלמים הא בלא"ה איצטריך תלתא קראי חד לעיברה שנתו בלא זמנו דלא חזי לפסח מתחילת הקדישו. וחד לעיברה שנתו אחר זמנו וחד לעברה זמנו לחוד אבל קודם זמנו מנלן. וי"ל דקראי משמע דמיירי בראוי לפסח במש"כ ואם מן הצאן קרבנו כו' ועברה שנתו קודם זמנו לא היה ראוי להקרבה כלל. והרמב"ם ז"ל כתב לקרא דוזבחת פסח כו' לחגיגה עי' בפ"ח מה' ק"פ אע"ג דבתלמודין דריש לה למותר הפסח משום דבמכילתא איכא כמה תנאי דדריש לה בחגיגה. וכדרכו ז"ל לילך אחר פשוטו של מקרא וצ"ל לדבריו דלא איצטריך אלא תרי קראי חד היכא דכבר נדחה מפסח לגמרי וחד להיכא דאכתי חזי לפסחן או לראשון או לשני. ובאמת לא ידענא למה ליה להש"ס לחידושי עברה שנתו ואמאי לא מוקי הני ג' קראי בהאי גופא חד לעבר זמן שני ג"כ דתו לא חזי לפסח כלל וחד לעבר זמן ראשון דנדחה מראשון ואכתי חזי לשני וחד ללא עבר זמנו כלל. וי"ל דאו או קאמר או עבר זמנו לגמרי או עברה שנתו דתו לא חזי לפסח כלל ולעיל צדדתי דיש חילוק בין עברה שנתו לעברה זמנו דבעברה שנתו לכ"ע לא בעי עקירה ובעברה זמנו איכא מ"ד דבעי עקירה. ועוד יתבאר בזה לקמן בפלוגתא דר"א ור"י בעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו:

שם גמרא אמר רב משמיה דמבוג כו' ובעי למימר דבשינוי קודש מיירי ואפילו שחטה לשם חטאת נחשון או דממילא היינו חטאות נזיר ומצורע כשרה מזאת תורת החטאת ופרכה ומוקי לה בש"ב וע"מ שיתכפר בה נחשון היינו מת ואתי לאשמעינן דחי דומיא דנחשון היינו ע"מ שמחויב חטאת מצורע ונזיר פסולה. ופריך הני עולות נינהו ואפילו דחי כשרה. ומסיק דה"נ איתמר הכי חטאת ששחטה על מחויב חטאת כנחשון היינו חטאת מצורע ונזיר כשרה דהני עולות נינהו. וא"ד דשמעתא דמבוג בש"ק קאמר ותני פסולה וכאידך שמעתא דרב דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה ולשם חטאת מצורע ונזיר פסולה ומיבעי ליה לרבא שחטה לשם חטאת דטומאת מו"ק מהו מי אמרינן כרת כמותה וכשרה או דילמא אינו קבוע כמותה והוי ש"ק. ור"א בריה דרבא מתני כולהו לפסולא בש"ק אפילו חטאת חלב לשם חטאת דם ובעיא דרבא מתני בש"ב דבש"ב הוי איפכא ע"מ שמחויב חטאת דם פסול וע"מ שמחויב חטאת נזיר ומצורע כשר ומיבעי ליה ע"מ שמחויב חטאת דטומאת מו"ק מאי ויש לדקדק חטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים מה דינו. דלכאורה משמע דכעולה היא בין לש"ק לחומרא ובין לש"ב לקולא דדוקא בטומאת מו"ק הוא דמיבעי ליה משום דהוי כרת כמותה. אבל בהני ליכא כרת. אבל הא דקאמר לשם חטאת מצורע ונזיר הוא דכשר משמע דווקא הני דלא אתי לכפרה כלל ועולות נינהו אבל חטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים דאתו לכפרה כחטאת דמו ומד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' פסה"מ הלכה ז' נראה דלשם כל מי שמחויב חטאת שאינו קבוע פסולה מדלא ביאר דדווקא חטאת דטומאת מו"ק. אלא כ' סתם שהוא מחויב חטאת אפילו חטאת שאינו קבוע והכשר דעל מי שמחויב חטאת נזיר ומצורע השמיט ועמד ע"ז הכ"מ ז"ל וכ' דלא הוי כן בגירסתו אלא גרם אנן בש"ב מתנינן לה בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחויב חטאת דטומאת מו"ק כו'. משמע דר"ל דלגירסת הרמב"ם ז"ל ע"מ שמחויב חטאת מצורע ונזיר ג"כ פסולה ולא מיבעי ליה אלא בחטאת טומאת מו"ק דאינו קבוע וכן כל חטאת שאינו קבוע. . וקשה הדבר לומר כן דאטו חטאת דטומאת מו"ק גרע מחטאת מצורע ונזיר דלא באו לכפר כלל וגם אינן בכרת. ועוד דהא פריך לעיל בפשיטות הני עולות נינהו משמע דליכא מ"ד בחי דומיא דנחשון לפסול בש"ב. והבה"ז ז"ל כ' דהרמב"ם ז"ל לא כ' מחמת פשיטותא דהני עולות נינהו. וגם זה קשה אם הש"ס איצטריך ליה לאשמעינן אמאי לא אשמע לן גם הרמב"ם ז"ל כל כי האי דינא. ולפי מה שנראה מדבריו ז"ל בפ"ג מה' שגגות דעל מי שמחויב חטאת היינו שהביאו לגמרי לשם אחר. י"ל כדברי הכ"מ ז"ל דבכל מחויב חטאת נפסלה אם הביאה לשם אחר כיון דהאחר ג"כ בר חיוב חטאת הוא. אבל כבר דקדקתי לעיל בזה וגם כאן יש לדקדק למה לי קרא דוכפר עליו ולא על חבירו. הא שמעינן לה מהני קראי דסוף כריתות דאין הבן מתכפר בחטאת אביו וכ"ת דמהני קראי לא שמעינן אלא דאין חבירו מתכפר בו אבל לא שמענו דפסול הוא לגמרי ואתי קרא דוכפר עליו לאשמעינן דפסול הוא. א"כ תיקשי איפכא כיון דילפינן מוכפר עליו דפסול הוא למה ליה הני קראי דעל חטאתו אלא וודאי נראה דהא דשמעתין לא מיירי אלא בפסול מחשבה לחוד והבעלים הביאו בשבילם והכהן חישב לאחר וכמו שכ' לעיל:

ואכתי יש לדקדק אמאי לא איתמר הך שמעתא לענין אשם. אשם גזילות ששחטו לשם אשם מעילות מה דינו אי נימא דווקא גבי חטאת הוא דכתיב ושחט אותה אבל באשם אשם לשם אשם נשחטה ועלה לבעלים. או דילמא דווקא בחטאת הוא דבעינן למימר דחטאת לשם חטאת דחד מילתא הוא כולהו שגגת כרת. אבל אשם דכל חד כפרה לחוד אפשר דלכ"ע שינוי קודש הוא ולא עלה לבעלים. ואין לומר דאפילו למ"ד חטאת חלב לשם חטאת דם כשר אבל מ"מ לא עלה לבעלים וכמש"כ הרמב"ם ז"ל לענין ש"ב ע"מ שמחויב עולה דכשר ולא עלה לבעלים וא"כ ליכא נפ"מ גבי אשם. דז"א דחטאת לשם חטאת משמע דכשר ועלה כמו למבוג דאמר לשם חטאת נחשון כשירה מזאת תורת וכשר ועלה קאמר מדפריך עלה ממנחות וצ"ע:

שם גמרא שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה. ר"י אומר פסולה מחשבין מעבודה לעבודה. דילפינן מפיגול אם שחט ע"מ לזרוק באיסור היינו למחר או בחוץ דפסול ה"נ אם חישב בשעת שחיטה לזרוק שלא לשמו ג"כ פסול. וכ' התוס' ז"ל בכשיטות דדווקא ע"מ לזרוק שלא לשמו. אבל לקבל שלא לשמו כשר דומיא דפיגול. וכה"ג פליגי בשוחט לזרוק לעבודת גלולים או להקטיר לעבודת גלולים. ויש לדקדק בזה דע"כ לא דמיין אהדדי כל הני ג' פסולי דבפיגול שוחט להקטיר חלבה למחר ג"כ פסול. ואלו בשלא לשמו שוחט ע"מ להקטיר שלא לשמו כשר. והיינו משום דאפי' הקטיר שלא לשמו או לא הקטיר כלל כשר. ובשוחט לזרוק או להקטיר לעבודת גלולים נאסר אפי' במחשבת הקטרה לעבודת גלולים אע"ג דלא מיתסר אם הקטיר לעבודת גלולים. ועוד דאפילו זרק לעבודת גלולים ג"כ דעת התוס' ז"ל בחולין דאין הבשר נאסר. ואפ"ה ילפינן מפיגול אם שחט ע"מ לזרוק נאסר. וע"כ צ"ל דלא ילפינן מפיגול אלא במחשב בשעת שחיטה לעשות איזה עבודה באיסור אע"ג דאם עושה עבודה זו עצמה באיסור לא מיפסיל. אבל בשלא לשמו ליכא איסורא כלל להקטיר שלא לשמו. ולהכי לא פסל אם חישב בשעת שחיטה. וא"כ היה נראה בשלא לשמו דבקבלה ג"כ איכא איסור לחשב שלא לשמו וגם מיפסיל במחשבת עצמה אמאי לא יהיה נפסל גם אי חישב עלה בשעת שחיטה. דהא דבפיגול אינו נפסל על מנת לקבל חוץ לזמנו משום דמחשבת חוץ לזמנו עצמה ליתיה בקבלה דבעינן אכילת מזבח או אדם. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בהני תרתי מילי דר"י שינוי לשון וטעם דבפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין לענין מחשבה מעבודה לעבודה בשלא לשמו לא כ' הטעם משום דילפינן מפיגול. אלא כ' הטעם דהוי כמו שחישב מחשבה זו בשעת זריקה עצמה. ולהאי טעמא לכאורה ה"ה אם שחט ע"מ לקבל שלא לשמו הוי כאלו חישב בשעת קבלה עצמה. ואלו בפ"ב מה' שחיטה לענין מחשבה מעבודה לעבודה לעבודת גלולים. כתב הטעם משום דילפינן מפנים. והיינו משום דהתם ליכא למימר האי טעמא דהוי כאלו חישב בשעת זריקה דמחשבה בשעת זריקה אינה אוסרת הבשר. ואחרי העיון מצאתי מקום לד' הרמב"ם ז"ל בירושלמי פ' תמיד נשחט דאיתמר התם כל הני טעמי בד' ר' יוחנן. ור' אילעי אמר שם דטעמא דר"י הוא משום דלמד מפיגול כו'. אמר ר' יוסי מן תרתין מילין לא דמי מחשבת פיגול למחשבת פסול אלו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו שמא אינו כשר היינו בפיגול דע"מ לקבל בפיגול כשר דלא שייך פיגול בקבלה. שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו פסול. היינו דמחשבת שלא לשמו איתא בקבלה ג"כ. הרי דמצינו חומר בשלא לשמו מפיגול. וכן