קרן אורה זבחים רלח

עומדת. וגם על זה הקשה לו מאשם אמאי לא יפסל עד שפתח פתח לנפשיה מקרא דמוצא שפתיך ונתיישב לו בזה הא דאין ואינן נפסלין בעולה ושלמים דבאין בנדר ונדבה וממילא נתיישב לו גם אשם דאינו מרצה משום דילפינן מהקישא דזאת התורה כדמסקינן אבל הא דאשם לא מיפסיל אי לאו דכתיב גבי חטאת מיעוטא דאותה לא הוי שמעינן מקרא דמוצא שפתיך דמיירי בנדר ונדבה. וכתבתי זאת ליישב קושיית התוס' ז"ל בהני תרי ד"ה וכמו שיתבאר:

שם תוס' בד"ה עולתה כו'. הקשו דהכא משמע דבדיעבד כשר אם הקדימה עולתה לחטאתה ובפרק תמיד נשחט משמע דדווקא במצורע דכתיב והעלה אבל בעלמא דיעבד נמי לא. ותי' דבעלמא אין הקדימה אלא למצוה ובמצורע הוא דבעינן קרא דוהעלה משום דכ' תהיה עיכובא וכ' עוד ונראה דחטאת ועולה של יולדת ילפינן ממצורע דבדיעבד כשר אם הקדים העולה. אבל אי לאו הכי היה פסול בכל מקום אע"ג דליכא קרא לעיכובא משום דהוי מחוסר זמן לבו ביום כדאמרינן הקדים חטאת לאשם לא יהא אחר ממרס בדם. ובשחיטה לא נאמר תהיה אלא פסול משום מחוסר זמן וה"נ בכל חטאת ועולה. ולא הבנתי ד' ז"ל דע"כ לא אמרינן גבי חטאת מצורע דהוי מחוסר זמן משום דכל עבודתו פסולות אם הקדים לאשם כדנפקא לן מתהיה להכי אפילו בשחיטה נמי פסול משום דהוי מחוסר זמן. אבל בשאר קדימות אי לא כתיב בהן עיכוב אינן אלא למצוה לבד. ואם עשה העולה בכל עבודתה קודם לחטאת ג"כ כשירה ולא שייך בזה מחוסר זמן. וכה"ג תנן בפסח שמצותו אחר תמיד של בין הערבים אם הקדימו יהא אחר ממרס בדמו ולא הוי מחוסר זמן משום דאם זרק קודם לתמיד ג"כ כשר וכדתנן התם. וכן קודם תמיד של שחר כ' התוס' ז"ל בכמה מקומות דאינו אלא למצוה ולא מיפסיל בהכי. אלא דיש לי מקום עיון במש"כ בפ' התכלת ד' מ"ט לפי מה שצדדו שם לומר דקודם תמיד של שחר פסול נמי איכא. א"כ הא דאמרינן במנחות עולת תמיד שנשחטה שלא לשמה כשירה אע"ג דהוי קודם התמיד היינו דשחיטה לאו עבודה היא ויזרוק אחר התמיד. ואמאי לא הוי מחוסר זמן כמו אם שחט חטאת מצורע קודם לאשמו ואין כאן מקומו להאריך בזה מ"מ מש"כ נראה ברור דלא שייך בכל קדימות שלא נאמרו אלא למצוה דין מחוסר זמן. אלא דאכתי איכא למידק מהא דבמנחות שם בעי למימר דהא דהקדים מתן שמן למתן דם דיחזור ויתן מתן שמן הוא משום דהוי מחוסר זמן. אע"ג דאכתי לא ידע מקרא דתהיה לעיכובא אלמא אע"ג דלא נאמרה אלא קדימה למצוה אפ"ה הוי מחוסר זמן. אבל כבר הקשו התוס' ז"ל מהא דיומא דאי לאו דנאמר ביוה"כ חוקה לעיכובא לא מיפסיל אם שינה הסדר ולית ביה משום מחוסר זמן. ותי' שם דדווקא במצורע דסדר טהרתו כך הוא. הוא דמיקרי מחוסר זמן בהקדם א' לחבירו. אבל בשאר קרבנות לא שייך מחוסר זמן ע"ש. ודווקא קודם אשם הוא דמיקרי מחוסר זמן משום דעיקר טהרה תלויה באשם ועי' בתוספתא סוף נגעים דתני התם הקדים עולתו לאשמו כשירה ולא עלה לו אלמא דאפילו עולה לא יצא ידי חובתו קודם האשם וממילא חטאת פסול לגמרי. והיינו דקודם האשם אינו ראוי לשום כפרה דבטומאתו הוא ואע"ג דכתיב והעלה שהעלה כבר היינו קודם לחטאת אבל לא קודם לאשם. ובזה יש לחלק קצת בין שחיטת חטאת קודם דחשיב ליה מחוסר זמן משום דלא נטהר עדיין ולא חזי לשום כפרה ובין שחיטת קרבן קודם תמיד של שחר דאע"ג דהקרבתו פסול מ"מ לא מיקרי מחוסר זמן עי"ז. ועי' תוספתא פ"ד דפסחים דתני התם הקדים אשמו קודם גזילו או קודם מעילתו ג"כ לא יהא ממרס כו'. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מח"כ שכ' טעמא דהקדים שמן לדם פסול משום דכתיב תהיה לעיכובא. ועי' לח"מ ז"ל שם שדקדק אמאי לא כ' הטעם משום מחוסר זמן ונראה דמפני קושית התוס' ז"ל שם במנחות כתב כן ודו"ק:

שם תוס' בד"ה אשם דלא אתי כו' תימא כו'. כבר כתבתי לעיל דמוצא שפתיך איצטריך גם לעולה ושלמים דאין מרצין. אבל תמיהתם בלא"ה יש ליישב דלא שייך למילף בהקישא אשם מעולה ושלמים שיבא בלא ריצוי כיון דיש חילוק בינייהו בעלמא היינו לאחר מיתה דעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה באין גם לאחר מיתה. ואשם דאתי לכפרה אינו בא לאחר מיתה היינו בלא בעלים וה"ה הכא אם אין מרצה אינו ראוי לבא כלל וע"כ לא ילפינן לקמן בהקישא היינו דאשם לא לירצו כמו שלמים דלא אשכחן בעלמא דאשם ירצה ושלמים לא ירצו. והכי משמע מפשטא דשמעתין דפריך אשם מנלן וכן לקמן אמרינן אשם לא ליתי כלל ומהיכא תיתי לומר כן הא באשם לא כתב פסול שלא לשמו ומהקישא דשלמים הוא דילפינן א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא מצינו טפל חמור מן העיקר דשלמים כשרים ואשם ליפסיל. וכ"ת דפריך אשם ליפסיל מהקישא דחטאת הא כתבו התוס' ז"ל דליכא למילף מהקישא דחטאת מדאיצטריך למיכתב בחטאת ופסח ליכתוב בחדא מינייהו ונקיש ליה כל שאינו בא בנדר ונדבה כמותו. אלא משמע דמסברא פריך נהי דילפינן פסול שלא לשמו באשם משלמים מ"מ כל חד כדיניה זה שבא לאחר מיתה כשר ולא עלה וזה פסול לגמרי. ומד' התוס' ז"ל גופא מוכיח דלאו משום הקישא דחטאת הוא דפריך על אשם דא"כ מאי מקשי נילף אשם מהקישא דשלמים כיון דאיכא לאקשויי לחטאת לחומרא. וגם מה שתירץ דה"א איפכא דנילף שלמים מאשם ג"כ אינו מובן דיותר מסתבר למילף אשם משלמים כיון דעיקר פסול שלא לשמו גביה משלמים ילפינן. אלא וודאי לא ילפינן בזה חד מחבריה ואוקי כל חד כדיניה בעלמא הבא בנדר ונדבה ולאחר מיתה ה"נ כשר ואינו מרצה. ומי שאינו בנדר ונדבה ואינו בא לאחר מיתה ה"נ מסברא ה"א דליפסיל:

שם תוס' בד"ה הא שאר קדשים כו' וא"ת ל"ל אותה כו' קושיתם ז"ל היא למאי דמשמע דממיעוטא דאותה פתח ר"ל לכל הקדשים דכשרות שלא לשמן. ואי לאו אותה ה"א דכולן פסולות וע"ז הקשו הא שמעינן לה דכל הקדשים כשרים מדאיצטריך קראי לעכב בפסח וקדשים. ובמה מצינו והיקש ליכא למילף מינייהו והן הן הדברים שכ' ג"כ בהג"ה לעיל בד"ה אימא אבל למסקנא דבעולה ושלמים כתיב קרא דמוצא שפתיך דכשרים שלא לשמה וודאי דאיצטריך מיעוטא דאותה למעוטי אשם דאינו בא בנדר ונדבה דה"א דלא ליתי כלל. דאין למעט אשם מדאיצטריך עיכובא בחטאת ופסח דהשתא איצטריך למיכתב בתרווייהו דאי לא כתב אלא בחדא בחטאת או בפסח ה"א דנילף אידך מעולה ושלמים דכשרים. וכיון דתרווייהו צריכי שפיר הוי ילפינן אשם מינייהו דפסול הוא להכי איצטריך מיעוטא דאותה. וכ"כ הבה"ז ז"ל. אלא דאכתי קשה ל"ל מיעוטא דאו ה הא מדכתיב בפסח וחטאת שמעינן דשאר קדשים כשרות דאל"ה ליכתוב בחדא דפסול וממילא שמעינן דכל שאינו בא בנדר ונדבה פסולין כמו חטאת או פסח. ובלא"ה הוי מקשינן לחומרא לחטאת או לפסח. ועוד למאי דמשמע הכא בשמעתין דמסברא ה"א דכל שאינו בא לאחר מיתה אינו מרצה א"כ לא ליכתוב עיכובא לא בחטאת ולא בפסח וממילא שמעינן דכל אלו שאינן באין לאחר מיתה ולא בנדר ונדבה פסולין לגמרי שלא לשמה. אלא מדכתיב בחטאת ופסח ש"מ דאשם כשר ועוד לר' אליעזר דס"ל לקמן דמיעוטא דאותה לאו מיעוטא היא א"כ למה לי למילף אשם בהקישא מחטאת תיפוק ליה מסברא דכל שאינו בא בנדר ונדבה לא ליתיה כלל. ולזה י"ל דלר' אליעזר אשם נמי בא בנדר ונדבה כדאמר בכריתות מתנדב אדם א"ת בכל יום ולא הוי ממעטינן ליה מקרא דמוצא שפתיך. ונראה דהא דקאמר אשם לא ליתי כלל קאמר הכי דרך שקלא וטריא וה"ה דאיכא למימר איפכא דלירצו כדמסיק עד דסלקא שמעתא דילפינן בהקישא דזאת התורה. והשתא אי לא כתבה רחמנא בחטאת ופסח לפסול הוה ילפינן כולה בהקישא משלמים דכשרים להכי איצטריך למכתבי בחטאת ופסח. ואי לאו דכתיב אותה מיעוטא הוי מקשינן אשם לחטאת דדמי ליה שאינו בא בנדר ונדבה להכי כתב רחמנא אותה. ולקמן בשמעתין בהא דאמרינן בטעמיה דר"א משום הקישא דכחטאת כאשם יתבאר עוד בזה:

שם גמרא אשם ארצויי נמי לירצו כו'. צריך לדקדק מאי קאמר אי דנימא דאיסור שלא לשמה ליתיה כלל באשם או דנימא דאיסור אינו אלא למצוה אבל ארצויי מרצי ולפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל דבמקרא דמוצא שפתיך ילפינן איסורא א"כ השתא דס"ד דאשם לא הוי בכלל האי קרא אפילו איסורא נמי ליכא. אבל כבר כתבתי שם דשמעינן איסורא מהא גופא דאמרה תורה דבעינן לשמה. וא"כ י"ל דנהי דאיסורא ילפינן באשם משלמים מ"מ שלא לרצות לא ילפינן משלמים כיון דאינו בא בנדר ונדבה אלא דהשתא דלא סליק אדעתיה הקושיא דזאת התורה מנלן למילף אפילו איסור שלא לשמה משלמים דבמה מצינו ליכא למילף כדאמרינן מה לשלמים שכן טעונין כו'. ע"כ נראה דפריך מנלן באשם אפילו איסור שלא לשמו. אלא דא"כ לא שייכא קושיא זו לר"ל דלכ"ע קשיא אשם מנלן כיון דלא סליק אדעתיה הקושיא דזאת התורה. ועוד דתיקשי נמי עולה מנלן דמקרא דמוצא שפתיך לא שמעינן איסורא כדאמרינן לעיל דאי לאו זאת התורה לא ידעינן במאי. ודלמא לא מיירי קרא דמוצא שפתיך אלא בשלמים דנאמר בהם איסור שלא לשמה אבל לא בשאר קדשים. ואם נאמר דלאיסורא שפיר ידע הקושיא דזאת התורה אלא דלענין ריצוי ס"ד דלא מקשינן משום דזה בא בנדר ונדבה וזה אינו בא בנו"נ א"ש:

שם תוס' בד"ה תודה יוכיח כו'. תודה ושלמים לא אתו בנדבת ציבור. ולהכי שפיר קאמר תודה יוכיח דליתיה כלל בציבור והגה"ת הצ"ק ז"ל אינו מובן: