קרן אורה זבחים רלט

ע"ב גמרא חטאת נמי מקרב קרבה מותרה. ולהכי לא ניחא ליה לר"א באשם דלהכי כשר משום דקרב מותרו דהא חטאת נמי קרב מותרו ואפ"ה פסול והיינו משום דהוא עצמו לא קרב לאחר מיתה. וה"נ אשם ליפסל דהשתא לקושיא דר"ל ס"ל מסברא דפסולין הם אם אינן מרצין. ופריק חטאת שאני דכתיב ביה הוא וגלי רחמנא דפסול הוא. אבל באשם דליכא קרא מסברא לא תיקשי לן דליפסיל אם אינו מרצה כיון דאשכחן דבא מותרו לאחר מיתה וה"ה דהכא בא ואינו מרצה. ופריך אשם נמי כתיב ביה הוא והיכי מצית לומר דפסולה דחטאת הוא מדגלי רחמנא וכתיב ביה הוא א"כ אשם נמי כתיב ביה הוא אלא ש"מ דחטאת מסברא פסול הוא כיון דאינו מרצה למה הוא בא ולא מהני מה שמותרו בא לאחר מיתה וה"נ אשם. ושפיר מקשי ר"ל על אשם למה הוא בא ולא אמר ליה ר"א מידי. ומשני דהוא דאשם לאחר הקטרת אימורין הוא. ולמסקנא זו הוי מצי ר"א למימר לר"ל דבאשם נמי לא תקשי למה הוא בא כיון דמותרו אתי לאחר מיתה ואשכחן דקרב בלא ריצוי. ולא תקשי לפ"ז אותה למה לי דכבר כתבתי דלמסקנא איצטריך לקרא דמוצא שפתיך גם לעולה ושלמים לגלויי דאינו מרצה וכיון דכתב קרא דמוצא שפתיך ה"א דכל שאינו בא בנדר ונדבה ארצויי נמי לא מרצי להכי איצטריך אותה למעוטי. והש"ס לא פריך הכא אלא למאי דס"ד דטעמא דמתני' מסברא הוא. ועפ"ז יש לישב קצת הא דקאמר הש"ס הכא דפסול דחטאת הוא מקרא דהוא ולא מהני קראי דלקמן. וכמו שהקשו התוס' ז"ל דלפי קושיא דר"ל אכתי לא קמה לן טעמא דמתניתין דכל הקדשים אינו מרצה וחטאת פסול והיינו דמזאת התורה לא שמעינן אלא מצוה בעלמא ובדיעבד איכא למימר דארצויי נמי מרצי והיינו דמקשי ר"ל. ולפ"ז ליכא למילף פסול דחטאת מהני קראי דלקמן. דאדרבא תקשי איפכא מנלן דחטאת פסול לגמרי דילמא לא ילפינן מזאת התורה אלא למצוה וקראי דחטאת אתי לאשמעינן דאין מרצה. ומינה נילף לכל הקדשים דאין מרצין. ואי משום דמסברא אמרינן בחטאת אם אין מרצין למה בא א"כ תקשי אשם נמי לימא הכי להכי קאמר הש"ס דפסול דחטאת הוא משום דכתיב הוא בהווייתו יהא והוא מיעוטא הוא לעיכובא לגמרי אבל למסקנא דשמעינן בשלמים דאין מרצין מקרא דמוצא שפתיך. א"כ כי ילפינן למצוה משלמים היינו דאין מרצין וע"כ קראי דחטאת אתי לעיכובא:

אבל התוס' ז"ל בד"ה חטאת לא נ"ל שישאר בקושיא על ר"א וגרסי וחטאת כו' והכל מד' רב ששת דמשני דר"א לא הוי מצי למימר דאשם קרב מותרו דהא חטאת נמי קרב מותרו ואפ"ה מיעט רחמנא הוא וה"נ אין להכשיר אשם מטעם זה ולפ"ז קשה קצת למה ליה לר"ש למימר דמקרא ילפינן דחטאת פסול תיפוק ליה ממתני' דתנן דחטאת פסול ולהכי לא מצי למימר דאשם כשר משום דמותרו קרב הא חטאת נמי מותרו קרב ופסול הוא וכי ר"ש טעמא דמתניתין אתי לאשמעינן. ועוד דאטו משום דגזה"כ הוא בחטאת לפסול קשיא לר"ל על אשם אם אינו מרצה למה הוא בא וכיון דמותרו קרב לאחר מיתה ה"נ יכול לבא גם בלא ריצוי ואי מקשי לילף מחטאת במה מצינו ליכא למילף אשם מחטאת. ואי בהקישא דזאת התורה א"כ יקשה ליה נמי בעולה ושלמים נילף בהיקש מחטאת דפסולין. אלא וודאי דר"ל מסברא הוא דמקשי. תדע דאי מקשי מהא דבחטאת גלי רחמנא דפסול ה"ה באשם. א"כ בעולה ושלמים נמי יקשה לר"ל נילף מפסח דמותרו קרב שלמים ואפ"ה פסול הוא ה"נ עולה ושלמים. ואע"ג דיש לומר דעולה ושלמים קריבין לאחר מיתה בשמן הראשון לשם עולה או שלמים ופסח אינו קרב מותרו בשמו הראשון אלא לשם שלמים מ"מ מותרו קרב יותר מחטאת ואשם דהמותר צריך רעיה. אלא דלשיטת התוס' ז"ל בד"ה ניתק באשם וחטאת זכר המותר עצמו קרב עולה ושם יתבאר בזה. גם מה שכ' דקושית הש"ס אשם נמי נאמר בו הוא פריך היכי ממעטינן ליה מאותה. קושיא זו אין לה שייכות כאן ואמתניתין ליקום וליפרך ע"כ נראה יותר כפי' ראשון. וע"פ מסקנא זו דשמעתין דבחטאת נמי אפשר לומר מסברא דבא ואינו מרצה משום דמותרו קרב לאחר מיתה א"ש הא דקי"ל לקמן בחטאת ששחטה לשם חולין דבא ואינו מרצה. ולפום סוגיא דשמעתין יקשה מנלן הא דילמא ארצויי נמי מרצה. וחטאת ליכא למילף בהקישא דזאת התורה דאינו מרצה וא"כ בחטאת קושית ר"ל במקומה עומדת אם בא אמאי אינו מרצה ואם אינו מרצה למה בא וכיון דגלי רחמנא דלא מיפסל לשם חולין ארצויי נמי לירצו ולפי הנ"ל ניחא כיון דאשכחן בחטאת דמותרו קרב בלא בעלים להכי לשם חולין אינו מרצה ג"כ וליתיה לקושיא דר"ל ויתבאר לקמן עוד בזה בס"ד:

שם תוס' בד"ה מיעט רחמנא כו'. ותמהו ז"ל הא דלקמן ילפינן עיכובא דחטאת מקראי אחרינא ותמיהה גדולה היא ועל תי' של הר"ר חיים הקשו הם בעצמם ז"ל. ומה שתי' עוד דאיצטריך הוא לגלויי על הוא דמנחת קנאות דמעכבו ג"כ אינה מובן דהא ממשמעותא דהוא דרשינן מעוטא. ואפי' אי לא כתב רחמנא הוא בחטאת. במנחת חוטא וקנאות שפיר דרשינן מיעוטא מהוא. אלא וודאי משמע דמהוא דחטאת ילפינן פסול שלא לשמו. וכדאמרינן התם במנחות חטאת טעמא מאי דכתיב ביה הוא אלא דלקמן בד' ר"א משמע קצת כהאי תירוצא דאמרינן התם חזר ר"א ודנו דין אחר חטאת נאמר בו הוא כו' פסח נאמר בו הוא כו' אשם נמי נאמר בו הוא משמע דבא וידון כעין מה מצינו מדאשכחן בהני דנאמר בהן הוא ופסולין שלא לשמו ה"נ אשם. והיינו דחשיב נמי פסח שנא' בו הוא. אע"ג דלאו מהוא ילפינן פסול שלא לשמו בפסח כדמסקינן לקמן. ולקמן מתבאר יותר בזה:

שם גמרא לימא לי' כו' הני נמי ליתי ולירצי. משמע דבעי למימר דלהכי אתו לאחר מיתה מפני שהן מרצין על היורשים אבל בלא ריצוי כלל לא אשכחן. וקשה לי הא תנן בשקלים דגר בזה"ב שמת והניח זבחים קריבים ג"כ עם הנסכים והא בקרבנו של גר שמת ליכא שום ריצוי דאין לו יורשים כלל ואפ"ה קריבים קרבנותיו וי"ל דפריך על ר"א שהביא ממתניתין דיביאו יורשין עולתה. ולימא ליה ר"ל דמהא לא מוכח דיש באין ואין מרצין דמרצין על היורשין ועיקר מילתייהו הוא למישקל ולמיטרי אי יורשין מתכפרין בקרבן אביהם אבל בהא כ"ע מודו דיש באין ואין מרצין ג"כ:

שם גמרא למימרא דקניא כו' קריבה ואין בו שותפות אלמא דלא קניא להו ויש לדקדק דילמא בעלמא שפיר קניא להו להתכפר בו אבל הכא במנחה דאינה באה בשותפות. אי נימא דקניא להו תיפסיל המנחה והרי אביהם המת נתחייב במנחה ומנלן דיש כח בירושתם לפסול המנחה ובכה"ג באמת לא קניא להו ואין לומר דפריך דהא אשכחן הכא דקריבה אע"ג דלא קניא ואינה מרצה על יורשים. דכבר כתבתי דלענין זה כ"ע מודים דיש בא ואינו מרצה בזבחי גר שמת ואין לו יורש אלא דהש"ס שקיל וטרי אי יש קנין ליורש להתכפר בעולת אביו המת. וא"כ היכא דאין פוסלין גוף הקרבן בקנינם יש להם ירושה וקנין אבל אם יפסל הקרבן אין להם קנין דהא אין להם אלא זכות מורישן דאלו איכא כמה עשה גביה מכפרא זכו היורשים להתכפר ג"כ אבל בזכותם ליפסל לגמרי מסתברא דאין להם זכות. ועי' צ"ק בתוס' בד"ה ולא קניא להו וצ"ל דאם יש להיורש קנין בעולת אביו הקנין חל ממילא ואפילו אם יפסל הקרבן בשביל זה אלא ש"מ דאין להם קנין כלל. ומספקא לי בהא דאמר ר"י הניח מנחה כו' אי דווקא הניח מנחה שהפרישה מחיים. אבל אם לא הפרישה מחיים אע"ג דבעולה אמר ר"י בקידושין דאפילו לא הפרישה מחיים חייבין היורשין להפריש דשעבודא דאורייתא אבל במנחה אם הפרישו הם הוי כשל שותפות ואינה קריבה. וכיון דאינה קריבה אין צריכין להפריש כלל. או דילמא אפילו לא הפרישה מחיים אין להם קנין ומחוייבים להפריש ותיקרב:

ובהא דאמר רב אדא אם היא ילדה בניה מי ילדו. יש לדקדק ג"כ דמשמע דאם בניה ילדו כגון שהיתה בת יורשת וילדה ג"כ אי נימא דקניא להו היתה יכולה לצאת ידי חובתה בעולה אמה. ולכאורה לכ"ע אינה יוצאת בה דדבר שחובה עליה הוא ולא מצינו שיצא אדם ידי חובתו בחובת חבירו. והכי משמע מהא דהלכה היא בנזיר דבן מגלח על נזירות אביו. אבל בלא הלכה לא היה מגלח. אלא דפ"ו דכריתות משמע איפכא דיליף התם מקרא דאין הבן מתכפר בחטאת שהפריש אביו. משמע דאי לאו קרא היה מתכפר בחטאת אביו ובחידושי למס' נזיר שם כתבתי קצת בזה:

ופריך מאידך דר"י דאמר דב' יורשין אין ממירין אלמא דקניא להו דאל"ה לאו שותפין הם ובעי למימר מקרא דיורש נמי אחד ממיר ולא שנים אע"ג דלא קניא להו עד דדייק מינה גופא דיורש מצי מימר ש"מ דקניא ליה דאל"ה היכי מימר כיון דלאו מתכפר הוא. ור' יוחנן אמר דמתכפר עושה תמורה ואע"ג דלא הוי צריך לזה דר"י אתי לאפוקי מקדיש אבל אי לא קניא להו הוי כאינו שלו ולכ"ע אינו מתפיס בדבר שאינו שלו כדאיתא בתמורה. י"ל דיורש עדיף בזה אפילו לא קניא ליה לא הוי כדבר שאינו שלו ומסקנא מקופיא מכפרי מקיבעא לא מכפרי. ולהכי מנחה קריבה דאין להם בה כפרה גמורה ויורש ממיר כיון דמכפר מקופיא. ושני יורשים אינן ממירים כיון דשותפים הם בזכות זה להתכפר מקופיא הוי כשותפים דעלמא דאין ממירים. ותו לא איצטריך לדרשא דאחד ולא שנים דבלא"ה מסברא אין ממירין וכ"כ התוס' ז"ל בד"ה מקופיא. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. ועי' לח"מ פ' י"ד מה' מעה"ק: