קרן אורה זבחים רלז

הזבחים. ועוד דש"ב נוהג בכל ד' עבודות אם חישב בכולן ע"מ להתכפר פלוני משא"כ בשלא לאוכליו. וכעת לא מצאתי מבואר דין לשמו ושלא לשמו בשינוי בעלים. והרמב"ם ז"ל ג"כ לא ביארו וגם עיקר הדין דלשמו ושלא לשמו פסול מנלן יתבאר לקמן בס"ד וצ"ל דניחא להו להתוס' ז"ל לחלק בין שינוי בעלים לשלא לאוכליו אפילו לר"י וש"ב הוי פסולו בגופו לכ"ע דמה שכ' אלא באי נמי הואיל ויכול לקיים מחשבתו בהיתר אינו מובן דמה שפי' הבה"ז והצ"ק ז"ל דהיה יכול לקיים אם לא היו חולים. וכן אם היו מנוין או טהורים ונימולים א"כ היינו וי"ל קמא. והיה נראה דכוונתם דיכול לקיים מחשבת היתר להאכילו למנוין ואינם חולין וזקינים משא"כ בשלא לשמו. אלא דא"כ היינו הא דאמרינן אפשר לברר איסורו וצ"ע:

שם תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' תימא כו' כש"כ זורק עצמו ולפמש"כ התוס' ז"ל בפסחים ד' ס"א דלכ"ע אין מחשבת אוכלין בזריקה ושוחט ע"מ שיתכפרו בו אינם אוכלין או בלתי מולין שפיר הוי מחשבה א"כ אין כאן ק"ו דשלא לאוכליו יוכיח דשוחט ע"מ לזרוק פסול וזורק עצמו כשר. ולרב אשי שם לכ"ע הוי מחשבה ע"מ שיתכפרו בו בלתי מולין או אינם אוכלין אלא די"ל דשלא לאוכליו שאני דשחיטה עצמה פוסל שלא לאוכליו להכי שוחט ע"מ לזרוק פוסל ג"כ אע"ג דזריקה עצמה אינה פוסלת אבל הכא כש"כ דשחיטה עצמה לא פסיל ואי זריקה עצמה ג"כ אינה פוסלת א"כ בשוחט ע"מ לזרוק ג"כ לא ליפסיל:

שם תוס' בד"ה שקולין אע"ג דהכא תרתי והכא חדא. פי' דקבלה איכא תרתי דדמי לפרטא ישנו בחטאות הפנימית וטעון צפון ובזריקה ליכא אלא חדא שחייבין עליו בחוץ אפילו הכי חשיב להו שקולין. ולא הבנתי דבריהם דקבלה נמי ליכא אלא חדא דהא אי מרבינן קבלה ה"ה הולכה דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה וא"כ ליכא אלא מעלה שישנו בחטאת הפנימית. וכמש"כ לעיל בכוונות ד' התוס' בד"ה דהולכה כו' אם לא שנאמר דהוי גרסי זריקה והולכה לא. וכמו שהביא הבה"ז ז"ל גירסא זו. אבל נראין ד' הבה"ז דאין מקום לגירסא זו משום דכבר ילפינן דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה לכל דיניה אלא דכ' שם דמד' התוס' ז"ל ג"כ נראה דלא גרסינן לה. ולכאורה מד' התוס' ז"ל משמע איפכא כמש"כ ואולי מפרש הוא ז"ל הכא תרתי היינו קבלה והולכה והכא חדא זריקה לחוד אבל זה אין נראה בכוונתם ודו"ק:

שם גמרא שקולין הם ויבאו שניהם. למסקנא זו כל דיני שינוי בעלים לא ילפינן אלא באם אינו ענין לש"ק תנהו ענין לשינוי בעלים. וא"כ יש לדקדק מנלן הא דשינוי בעלים לא הוי אלא ע"מ לזרוק לשם פלוני ורש"י ז"ל כתב לעיל ולקמן ד' י' דש"ב לא שייך אלא בכפרה. ויש לפקפק בסברא זו דוודאי נראה דאיכא מצוה בשחיטה עצמה לשם בעלים וכדתנן לשם ו' דברים הזבח נזבח. והיה נראה דהא דאמרינן דש"ב ליכא אלא ע"מ להתכפר בו חבירו היינו לרב אשי דיליף זריקה מונרצה לו לכפר לו ולא לחבירו. ומינה יליף לכל עבודות דלא פסלי אלא ע"מ להתכפר. אבל אי ילפינן הכל באם אינו ענין יש לישב דין ש"ק דפוסל בכל עבודות לעצמן. ומצאתי שכתב כן הצ"ק בתוס' בד"ה רב אשי אמר ע"ש שיישב קושיתם בזה. ובזה יש מקום לישב ד' הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו דש"ב דין אחד לו עם ש"ק לפסול בד' עבודות ורב אשי לא אמר כן בפירוש לקמן דף י' שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר. ולפי הנ"ל י"ל דרב אשי לטעמיה דיליף זריקה מונרצה לו. אבל אין זה מספיק דהא לעיל כי בעינן למילף זריקה בש"ב במ"מ משחיטה פריך עלה מה לש"ק שכן ישנו בד' עבודות אלמא דפשיטא לן מסברא דש"ב ליתיה בד' עבודות ויתבאר לקמן עוד בזה בס"ד:

שם תוס' בד"ה אימא היכא דשחיט כו'. הקשו מאי פריך ליפסלו הא בעינן שינה הכתוב לעכב ותי' דהכי פריך דאמאי לא אמרינן דקראי דש"ק איצטריך לגופייהו ולעכב באם אינו ענין לש"ב. והקשו מאי משני אמר קרא מוצא שפתיך דילמא אתי לש"ב דלא שינה בה הכתוב. ואין זה מדוקדק דאי לא שינה בה הכתוב תו לא איצטריך לקרא דמוצא שפתיך. אלא היינו דלא נאמר בו כלל. וע"ז תי' דמוצא שפתיך לא משמע ש"ב פי' כיון דלא נאמר דבעינן לשם בעלים תו ליכא למילף ממוצא שפתיך דלא ידעינן במאי וכדאמרינן בגמרא. והצ"ק בד"ה וישנן לעיל הבין כוונה אחרת בד' אלו לחלק בין שינוי בעלים לשינוי קודש והדבר פשוט כמש"כ. אלא דאכתי איכא למידק לרב אשי דיליף זריקה בש"ב מקרא דונרצה לו אכתי תקשי אימא קרא דמוצא שפתיך אתי לש"ב ולא לאשמעינן דלא מיפסל דלזה לא איצטריך קרא כיון דלא שינה עליו הכתוב אלא אתי לאשמעינן דאין מרצה דמקרא דונרצה ה"א דאינו אלא למצוה אבל מרצה:

ובהגה"ה כתב עוד דאין לפרש דפריך בקושיא דר"ל אם אין מרצין למה הן באין דא"כ לא הוי ליה למיפרך ליפסלו אלא ליתכשרו כיון דלא שינה עליו הכתוב ולזה י"ל דאמתני' פריך דתנן דלא עלו לבעלים א"כ ליפסלו:

וכתב עוד דאין לפרש דפריך ליפסלו דליגמר במה מצינו מפסח וחטאת או בהקישא דזאת התורה. דבמה מצינו איכא למיפרך שכן יש בהן צד כרת ואי בהקישא דזאת התורה א"כ לכתוב בחדא בחטאת או בפסח וליליף כולהו בהקישא אלא מדכתיב בתרווייהו ש"מ דלא ילפינן מינייהו. ולד' הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין חטאת לפסח בשינוי השם דבפסח לשם חולין נמי פסול א"כ איצטריך למיכתב תרווייהו ושפיר איכא למילף כל הקדשים מהיקשא דחטאת. ועוד דמאי משני מקרא דמוצא שפתיך דילמא קרא דמוצא שפתיך אתי למחשב לשם חולין דפסול ליכא גביה כדילפינן דאין חולין מחללין קדשים וקמ"ל קרא דמוצא שפתיך דלא עלו לבעלים ולזה י"ל דלא ניחא לן לאוקמי קרא דמוצא שפתיך בלשם חולין לחוד אבל בלא"ה דברי התוס' ז"ל אינן מוכרחים דהא אשכחן לקמן ד' צ"ח דילפינן בהקישא דזאת התורה דכל הקדשים מקדשין בבלוע מחטאת או ממנחה אע"ג דכתיב בלוע בתרווייהו והיינו דאי לא כתב אלא בחדא לא הוי ילפינן מנחה בהקישא וכדעביד הש"ס צריכותא התם. והיינו משום דאיצטריך הקישא לד"א ולא הוי מקשינן למילתא דאיכא למיפרך. וא"כ ה"נ חטאת ופסח צריכי למכתב תרווייהו דחד מחבריה ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת ומה לפסח שכן פוסל שלא לאוכליו ואמאי לא נילף כל הקדשים מהם. ולקמן יתבאר יותר בזה ואיך שיהיה גם זה דחוק הוא לפרש קושיא דשמעתין ליפסלי מהקישא דחטאת דאכתי לא קם ליה דרשא דפסח וחטאת גופייהו:

וכתב עוד אם נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב מהכא שמעינן לה מדכתיב מוצא שפתיך א"ש הא דפריך וליפסלי פי' דאי לא בעינן בקדשים שינה לעכב א"כ סתרי קראי אהדדי דמזאת התורה משמע ליפסל וקרא דמוצא שפתיך מכשיר אלא קמ"ל בקרא דמוצא שפתיך דבכל מקום בקדשים בחד קרא אינו אלא למצוה כדאשכחן הכא דאינו אלא למצוה והשתא א"ש דפריך ליפסלו וד' הברה"ז ז"ל אינן מובנים וגם יש בהן ט"ס ע"ש. והצ"ק ז"ל כ' ג"כ לפרש איפכא מדאיצטריך קרא דמוצא שפתיך דאין מרצים ש"מ דאי לאו קרא ה"א דכשירים לגמרי ולא ידענא מי הכריחו לזה וגם פשטא דשמעתין משמע דלהכשיר איצטריך קרא דמוצא שפתיך. ואפילו למאי דמסיק בשמעתין לר"ל דמוצא שפתיך איצטריך דאין מרצין למסקנא וודאי לא שמעינן דבעינן שינה לעכב בעלמא דהא ממיעוטא דאותה ילפינן לקמן דכשרים. אבל בלא מיעוטא דאותה הוי אמינא דפסולים ולקמן בשמעתין יתבאר עוד בזה. ובאמת עיקר מוצא הדבר דבעינן בקדשים שינה לעכב נעלם ממני כעת ואשכחן בכמה דוכתי דחד קרא נמי לעיכובא הוא יזכיני ה' למצוא מרגניתא זו בנחלי קודש במכילתין לבאר זאת יותר:

דף ה גמרא רמי ר"ל על מעוהי כו' ומקשי אם כשירים הם כו' יש לומר. כי רמז בזה ענין מוסרי ע"פ משאז"ל פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן כו' עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. וזה כשנאמר עליו ד"ת היינו שאכילתו לשמה היא או בכוונה הפשוטה כאמור לחזק כחו לעבודת ה' ומי שחונן בדעת יש כוונה לטוב דוגמת הקרבן ממש כידוע למשכיל ואכילה כזו היא לרצון כמש"נ לעשות רצונך חפצתי כשאני אוכל. אך בשביל לעשות רצונך ותורתך בתוך מעי אכילה כזו עצמה תורה ועבודה היא אבל הקושיא יגדל על רוב אכילות אשר הם שלא לשמה מה תהא עליו אם אין מרצין למה באים ואולי ח"ו יקיים בזה וזריתי כו' ויפסלו לגמרי עד שאמר אפתח פיתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור כי קצת תקנה יש מפסול גמור אם ישמור מוצא שפתיו לברך ברכה שלפניה ולאחריה בכוונה שלימה אז אם אין בהם ריצוי מ"מ מפסול גמור יצאו אם אין בהם מחשבת פיגול למלאות נפשו בתאוה הכעורה כטבע הבהמה. וע"ז רמז רמי ר"ל על מעוהי ועי' בגיטין פ' השולח ד' מ"ז בהא דר"ל שם:

שם גמרא אם כשירים הם כו' ואם אין מרצים כו'. נראה דר"ל תרתי קשיא ליה אם כשירים הם ירצו לגמרי ואם אין מרצין יפסלו לגמרי ור"א לא השיב לו אלא על אחת מה שאינן פסולים משום דמצינו כה"ג בבאים לאחר מיתה דאין בהם ריצוי. וה"נ לא תקשי למה הן באין אבל על זה לא השיב דלמה אין מרצין ומנלן דאין מרצין דוודאי אין ראיה לזה מבאין לאחר מיתה דאין להם על מי לרצות. ובזה יתיישב קושית התוס' בד"ה מצינו כו' וא"ת כו' דוודאי לא הביא ראיה מזה דאין מרצין אלא דלא לאיפסולי. והא דאמר ר"ל מודינא לך בעולה לא הודה לו אלא על קושיא דלמה באין. אבל קושיא דלמה אין מרצין במקומה