קרן אורה זבחים רלו

לומר דלא יליף אלא דלא מיפסיל אבל לא עלו כמו לשם חולין וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' פהמ"ק הלכה ח'. ויש ליישב בזה קצת מאי דקשיא לי על דבריו ז"ל מפסחים ד' ס"ב דמוקי רב אשי לפלוגתא דרבה ורב חסדא שיתכפרו בו בלתי מולין היינו שאינן מנוין ורבה מכשיר משום דלאו בר כפרה הוא. ולפי דבריו ז"ל כיון דבחטאת לא עלו אע"פ שאינו מחוייב כפרה כמותו א"כ בפסח ליפסול לגמרי כמו לשם חולין דבחטאת לא עלו ובפסח פסול. ולפי הנ"ל יש לומר דרב אשי בפסחים ס"ל כרב חביבא דמשום דלאו מיניה לא מחריב ביה וכשר הוא לגמרי. אבל למאי דקי"ל בלשם חולין דלא עלו והיינו משום דמקרא ילפינן ולא משום דלאו מיניה א"כ במי שאינו מחוייב כפרה כמותו ג"כ צ"ל דעליו מיעוטא הוא ולא אימעיט אלא מפסול אבל מ"מ לא עלו לבעלים ובזה עולה ישוב נכון לד' הרמב"ם שדחה לאוקימתא דרב אשי בפלוגתא דרבה ורב חסדא כמבואר בדבריו בהל' ק"פ פ"ב וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דקי"ל דלשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ג"כ לא עלו. וא"כ ליכא לאוקמי פלוגתא דרבה ורב חסדא בהא. דלכ"ע בפסח פסול אע"פ ששחט לשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ולקמן דף ו' יתבאר עוד בזה בס"ד:

דף ד תוס' בד"ה מה לזביחה כו'. הקשו לילף זריקה בק"ו משחיטה מה שחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים פוסלת שלא לאוכליו זריקה שפוסלת עצמה בשינוי בעלים אינו דין שתיפסל שלא לשם אוכלין. ותי' דהכא לא יליף אלא קבלה והולכה ויש לדקדק דמאי קשיא להו הכא הא אכתי לא קמה לן דשינוי בעלים כלל. והתוס' ז"ל בפסחים דף ס"א הקשו כן לפי המסקנא. ויש לומר דקושיתם הכא הוא למאי דיליף רב אשי לקמן שינוי בעלים מקרא דונרצה לו א"כ למה לי קרא בזריקה בשינוי קודש נילף מזביחה. ולשם אוכלין ג"כ נילף בק"ו. אלא דא"כ לא אתי שפיר תירוצם דהכא לא יליף מזביחה אלא קבלה כו' דאכתי תקשי קבלה והולכה גופא נמי נילף במה מצינו מזביחה דפוסלין שלא לשם אוכלין כי היכי דבעי למילף הכא שינוי קודש מזביחה במה מצינו אלא ע"כ איכא שום קרא למעט זריקה מפסול שלא לאוכליו וכמש"כ בפסחים שם. ועי' לקמן ד' י' דאיכא מ"ד דיליף זריקה משחיטה ושם יתבאר. ועוד אי לא בעי למילף הכא אלא קבלה והולכה הוי מצי למיפרך מה לשחיטה שכן חייבין עליו בחוץ:

שם תוס' בד"ה דהולכה כו' וזריקה לא אתיא כו'. כוונתם אע"ג דהך פירכא שכן טעונות צפון ליכא למיפרך דנילף מהולכה. מכ"מ איכא למיפרך שכן ישנן לכולהו בחטאות הפנימיות ולקמן ד' י' דקאמר להך פירכא שכן טעונות צפון אגב גררא נקט להך פירכא ועי' רש"י ז"ל בד"ה וישנן בחטאת כו' אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו פי' דלית בהו הך זריקה דשלמים שאנו דנין עליו. ועיין צ"ק שכ' פ"ז דבחטאת הפנימיות ליכא זריקה אלא מתנה באצבע עכ"ל. ולא ידעתי כוונתו בזה דא"כ בחטאת החיצונה ג"כ ליכא להך זריקה דשלמים. דחטאת טעון אצבע:

תוס' בד"ה וישנן לאחר מיתה כו'. והקשו בשלמא למ"ד שעבודא דאורייתא שפיר ישנו לשינוי קודש לאחר מיתה וצריך היורש להביא אחר דזה לא עלה לבעלים. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שינוי קודש ג"כ אינו לאחר מיתה דמאי נפ"מ אם לא עלו לו כיון שאין צריך להפריש אחר. ובאמת איכא נפ"מ טובא דתודה הבאה לאחר מיתה ועשה בשינוי קודש אין הלחם קדוש ובאה בלא לחם משא"כ בשינוי בעלים. אלא די"ל דתודה לאחר מיתה באה בלא לחם כמו איל נזיר דאמרינן בנזיר ד' כ"ד ע"ב דלאחר מיתה בא בלא לחם והיינו משום דצריך תנופה וליכא וה"נ בתודה. ועי' בתוס' יומא דף נ' שכ' דתרומת איל נזיר צריכה זרוע בשלה והדבר צ"ע ויבואר במ"א. אבל אין זה מוכרח דלאחר כפרה אמרינן התם דסברא היא דלא חזיא לכפרה ואי מהדדי ילפינן למה ליה למימר סברא היא הא קרא כתב בתודה למעט לאחר כפרה כדאיתא בפ' התודה. וכעת לא מצאתי מבואר דין תודה הבאה לאחר מיתה. עוד נפ"מ דלכ"ע אי איכא כמה עשה גביה מכפרא ובשינוי קודש נראה דתו לא מכפרא. והתוס' ז"ל כ' דנפ"מ אם הפריש ב' שלמים לאחריות ופי' דאם יעשה אחת כתיקונה השניה חולין ואם מתה או אבודה תקרב השניה. ואם נעשה הראשונה בשינוי קודש ה"ז לא עלתה והשניה תקרב ויש לדקדק בזה דע"כ לא הקדיש השניה מיד אלא אמר אם תמות הראשונה אז תיקדש השניה. וכיון שמת ונפלו ברשות היורש לכאורה תו לא חל ההקדש על השניה. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירכין הל' ט' ובנדרים דף ל' גבי פדאן אחרים. ויש לומר דהכא מיירי שאמר שאם תמות הראשונה תקדש השניה מעכשיו. וכ' עוד דווקא אם פירש שיהיה השניה חולין אבל אם הפרים ואף לאחריות השניה רועה כמו גבי חטאת. ולא הבנתי דבריו ז"ל. דא"כ מצינן לאוקמי אפי' בהפריש סתם לאחריות דאם נעשית ראשונה כתיקנה השניה רועה ואם עשאה לראשונה בשינוי קודש השניה תקרב ולמה כתבו דדווקא פירש. ול"נ פשוט דבשלמים ועולה אם הפריש ב' לאחריות תרווייהו קרבו זו לחובה וזו לנדבה. וכן איתא בפרק התודה במפריש ב' תודות לאחריות תרווייהו קרבי אלא דהשניה אינה טעונה לחם ולהכי בעינן דווקא פירש שיהיה חולין אם קרבה הראשונה כתיקונה:

שם בא"ד ועי"ל דבשינוי קודש הוי איסור אבל בשינוי בעלים ליכא איסורא כיון דליכא בעלים כצ"ל. מיהו אכתי לא ידע דרשא דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור לשינוי קודש עכ"ל. וכבר תמה ע"ז הבה"ז ז"ל דבלא קרא דמוצא שפתיך איכא איסור לשנות כדנפקא לן מהני קראי שיהיו כל העבודות לשמן ומקרא דמוצא שפתיך נפק"ל דלא מיפסלי כדלקמן אבל לאיסורא לא איצטריך קרא דמוצא שפתיך. ובפסחים שם כתבו דיש איסור בשינוי קודש כדאיתא בריש מכילתין ונדבה מי שרי לשנויה בה ע"ש. ואין כוונתם דמקרא דמוצא שפתיך ילפינן איסורא אלא דשמעינן מהתם דאפילו בנדבה דלא שייך למימר לא עלו לבעלים מ"מ איסורא איכא והכא נמי בעולה הבאה לאחר מיתה. והצ"ק ז"ל כ' לישב ד' התוס' ז"ל ע"פ דבריהם לקמן דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים ע"ש בדבריו ז"ל והמה נפלאים דפשיטא דבשינוי בעלים ג"כ אסור לשנות ודווקא הכא דליכא בעלים כתבו דליכא איסורא והוא כתב לפרש דבריהם בדרך רחוקה ולא רציתי להאריך והמעיין יבין. ועי' רש"י ז"ל לעיל בריש מכילתין שכ' דאיסור לשנות נפ"ל מקרא דלא יחשב. ולא הוה צריך להכי דבלא"ה איכא איסורא מהני קראי גופא ומלא יחשב ילפינן ללאו אבל בפיגול מיירי ולא בשלא לשמו ודו"ק. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל פט"ו וח"י מה' פהמ"ק:

שם תוס' בד"ה וישנו בציבור כו' ואפי' לשם עובד גלולים לא מיפסיל. ויש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דעל מי שאין מחויב כפרה ג"כ לא עלו לבעלים א"כ מצינו שינוי בעלים בציבור כגון לשם עובדי גלולים דלא עלה התמיד. ועוד דלפי משמעות ד' הרמב"ם ז"ל דש"ב ישנו ג"כ בד' עבודות כמו ש"ק א"כ ליתניהו לכולהו פירכא. וי"ל דמ"מ ליתיה לש"ב בציבור לפסול משא"כ בש"ק. אלא דאכתי מצינו ש"ב בציבור בפר הבא לשבט ואם שחט לשם שבט אחר לכאורה מיפסיל בשינוי בעלים. וי"ל דזה הוי כמו קרבן יחיד ובד' הרמב"ם ז"ל יתבאר לקמן בס"ד:

שם ע"ב תוס' בד"ה מחשבה בעלמא כו'. הקשו דהכא מסקינן דש"ב הוי ג"כ פסולא בגופא ובפרק תמיד נשחט אמרינן דשלא לאוכליו לא הוי פסולא בגופו. וקושיתם הוא לר' יוחנן שם דחשיב לברר איסורו מילתא אחריתי. דלרב אשי שם אין כאן קושיא דאמר התם דלהכי לא הוי פסולו בגופו משום דאפשר לברר וזה ליכא אלא בשלא לאוכליו ושלא למנויו ועי' פי' רש"י ז"ל שם שפי' ב' לשונות בהא דאפשר לברר או דיכול לברר חלק האוכלין לחוד וחלק החולין לחוד או דיאכילו לאוכליו ואיגלי למפרע דמחשבתו לאו כלום היא. וזה וודאי איתא ג"כ בשלא למנויו ואפילו לפי' קמא דיכול לברר החלקים ג"כ איתא להך סברא גם בשלא למנויו דיכול לברר חלק המנוים כיון דעיקר היא האכילה והאכילה יכולה לחלק. וכהאי לישנא משמע בירושלמי שם דנקט לה בהא לישנא כלאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר איסורו מתוך הכשירו ע"ש. אבל שינוי בעלים ג"כ א"א לברר איסורו כיון דבכל הקדשים לאו באכילה תליא מילתא וכל שכן לפשטא דשמעתין דבש"ב בעינן ע"מ שיתכפר בו חבירו ושפיר הוי פסולו בגופו. ועי' מהרש"א ז"ל שם בפסחים שהקשה על דברי התוס' שם שכ' דשינוי בעלים אי אפשר לברר א"כ למנויו ושלא למנויו יפסל בפסח ולא נילף מלאוכליו ושלא לאוכליו משמע דמדמי שלא למנויו לש"ב. ולענ"ד נראה כמש"כ דלמנויו ושלא למנויו ג"כ אפשר לברר איסורו לר' יוחנן שם דחשיב פסולו בגופו וש"ב הוי פסולו בגופו. אבל אין כאן תימא כ"כ די"ל דהא דמסיק הכא דש"ב הוי פסולו בגופו היינו כרב אשי התם דדווקא בשלא לאוכליו לא הוי פסולו בגופו משום דאפשר לברר איסורו. ור"י ס"ל כדס"ד דש"ב ג"כ לא מיקרי פסולו בגופו ואי תימא א"כ לר' יוחנן לשמו ושלא לשמו בש"ב אכשר ולמה לא נילף מלאוכליו ושלא לאוכליו דז"א דאכתי איכא בינייהו דשלא לאוכליו אפשר לברר איסורו ושינוי בעלים א"א לברר איסורו ועוד איכא למיפרך לאוכליו ושלא לאוכליו אינו נוהג אלא בפסח לבד ושינוי בעלים נוהג בכל הזבחים אע"ג דבפסחים שם לא אמר ר"י אלא שלא לאוכליו אינו בציבור כבר תמה ר"י ז"ל ע"ז. ובירושלמי שם אמרינן להדיא בהאי לישנא דלאוכליו ושלא לאוכליו, אינו אלא בפסח ושלא לשמו הוא בכל