קרן אורה זבחים רלד

כסתמא וגם דבריו ז"ל שם צ"ע שנראה מדבריו שם דפסול בלא דעת הבעל הוא משום דהוי כנכתב שלא לשם האשה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואמאי לא יפסל משום שלא נכתב לשמו. ומש"כ שם דוכתב דקרא אסופר קאי מדלא בעינן שליחות בכתיבת הגט משמע דלא בעינן כתיבה לשמו. והא בריש פ' כל הגט אמרינן דאי לא תני הא דיש לו שתי נשים כו'. ה"א דלא מיפסיל אלא כתב לגרש את אשתו ונמלך כו'. דלאו איהו כתב לה אבל לשם אשה לא בעינן כלל אלמא דבעינן שיכתוב לשמו והיינו ע"פ דעתו והא דליתיה שליחות בכתיבה היינו משום דהכתיבה עצמה אינה מוטלת על הבעל עצמו מהאי טעמא דלא הכל בקיאין בכתיבה. אלא מפרשינן וכתב היינו שיוכתב עפ"י דעתו לגרש. ומש"ה בכתיבה עצמה לא שייכא דין שליחות. ועי' תוס' בגיטין בד"ה והוא שגדול עומד ע"ג:

ובאמת קשה לי קצת היכי ס"ד הכא להכשיר סתמא היינו גט שנכתב בלא דעת הבעל כיון דכתב רחמנא וכתב שיצוה לכתוב כל שנכתב בלא דעתו למה יוכשר. בשלמא בשלא לשמה דאשה יש לומר דלא הקפידה תורה אלא שלא יהיה נכתב לשם אשה אחרת אבל סתמא כשר כמו בקדשים. אבל בדעת הבעל דכתיב וכתב הרי הקפידה תורה שיהיה ע"פ דעתו וכל שנכתב שלא מדעתו פסול הוא. והר"ן ז"ל בגיטין שם כ' להוכיח מהא דשמעתין דמשמע דפסול טופסי גיטין הוא משום דהוי שלא לשמה דאשה לאו לגירושין עומדת ולא פסיל ליה משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו ש"מ דלא בעינן שליחות. וכבר כתבתי דקשיא לי מהא דפסלינן גט שנכתב שלא לדעת הבעל אפילו אי לא בעינן לשם האשה. ועוד יש לדקדק מהא דפליגי בקידושין אי בעינן מדעתה. והשתא אי נימא דהא דבעינן דעת הבעל הוא רק כדי שיהיה לשמה ובלא דעתו לא חישב לשמה. א"כ מסתברא דצריך דעת האשה ג"כ דאל"ה לא חשיב לשמה ומאי ענין הקיש דויצאה והיתה לכאן כיון דסברא בעלמא הוא דכל מי שצריך דעתו אם עשה בלא דעתו לא חשיב לשמה. ודברים אלו צריך עיון גדול בד' הראשונים ז"ל. ובכולא שמעתא דפ' המקבל בפלוגתא דאומר אמרו ואי לא בעינן שליחות אלא גילוי דעת שיכתב לשמה אמאי החמירו בזה כ"כ. ואחר כל הנ"ל ד' התוס' ז"ל שכתבו דפסול זה אינו אלא מדרבנן צ"ע:

ועוד כ' שם דבסוטה סתמא ניחא ליה לכהן אם כותב לשמה אבל בגט לא ניחא ליה לבעל אם כותב בלא דעתו. וגם זה אינו מובן דא"כ דבניחותא תליא מילתא למה בעינן בקידושין דעת האשה הא אשה בכל דהו ניחא לה ומסתמא ניחא לה אם כתב לשמה. ועוד דאפי' ניחא ליה לכהן מ"מ אין זה חשוב לשמה מה שכתב בספר ע"ד למחוק לסוטה כיון שלא נכתב לסוטה זו וע"כ צריך לומר דבסוטה סתמא נמי כשר. וא"כ לא הוצרכו לתלות בניחותא דבעל אלא בגט סתמא פסול. מש"ה בלא דעת הבעל הוי כסתמא. אבל בסוטה סתמא כשר ועי' תוס' גיטין (דף כ'). ויותר נראה דפרשת סוטה שאני ואיכא צד לומר דפרשה שבתורה עדיפא. ששם נאמר כל האלות כמצותה. מאם נכתבו האלות לשם אשה אחרת ויש צד לומר איפכא דהיכא דנכתבו לשם אשה אחרת כתיבתה מפורשת יותר לשם אלה מפרשה שבתורה ולהכי קאמר ר"פ שם בעירובין די"ל דלא ס"ל הני תנאי כהני תנאי אבל אם כתב האלות שלא בשעת מעשה אפשר כ"ע מודו דפסולה דלא הותרה לכתוב כ"א בשעת מעשה וכ"ז לס"ד דרב פפא. אבל להלכה סוטה שוה לגט ובעינן דווקא לשמה וסתמא נמי פסול. כדמשמע בתוספתא גיטין דתני לפרשת סוטה דפסולה שלא לשמה גבי גט דפסול שלא לשמה. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' סוטה. ועי' בד' הר"ן ז"ל ריש פ' כל הגט שכתב דלכ"ע לא בעינן בסוטה כתיבה לשמה אלא מחיקה. ולא כן מבואר בתוספתא דאיתא התם שנא' ועשה לה שיהיה כל מעשיו לשמה ואליבא דר' אחי בר' יאשיה הוא דאמרינן הכי בעירובין שם וד' הר"ן ז"ל שם שהאריך לפלפל בסתמא אי כשר בגט נפלאים המה כי כל דבריו שם הלכה מבוארת היא בשמעתין:

ובאותו ענין יש לדקדק למאי דאסבר לן רבא בטעמא דבגט סתמא פסול הוא משום דאשה לאו לגירושין עומדת. א"כ בקידושין ליתכשר סתמא דהא סתם אשה לקידושין עומדת ואפילו אי ילפינן לשמה בקידושין בהקישא דויצאה והיתה מ"מ לענין סתמא לא שייך למילף כיון דאיכא סברא לחלק בינייהו. וי"ל דנהי דאשה סתמא לקידושין עומדת אבל לא לזה דווקא דילמא לאחר וכוותה אמרינן בפסחים (דף ס' ע"ב) דפסח לאו סתמא לאוכליו משום דילמא מימשכי הני ואתי הני. אלא דא"כ במחשבת לאוכליו לא הוי סתמא כשר כיון דלאו סתמא לאוכליו הוא ולא משמע הכי במתני' דפסחים. אלא ע"כ צ"ל דהא דלא חשיב סתמא לאוכליו היינו אם חישב שלא לאוכליו לא אמרינן דהוי נמי לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר. אבל לאכשורי בסתמא לחוד שפיר אמרינן דהוי סתמא לאוכליו וא"כ בקידושין נמי נכשיר בסתמא דסתמא לקידושין עומדת. וכבר כתבתי מה שנ"ל דבזבחים לחוד הוא דאמרינן דסתמן לשמה קאי היינו דאין נפסלין בסתמא ועומדות בחזקתן חזקה כשרות משא"כ בעלמא:

דף ג גמרא אלא מהא יתר על כו' ונמלך כו' כבר הקשו התוס' ז"ל היכי ס"ד למידק מינה דסתמא כשר ותי' דנמלך שאני דסתמא כתבו מתחילה למי שירצה ודחוק הוא והיה נראה דס"ד דלא פסיל אלא אם כתבו מתחילה ליתן לאשה זו אלא שחישב בשעת כתיבה לשם אשה אחרת דהוי דומיא דשלא לשמה דקדשים ששוחט שלמים לשם עולה דבעינן עקירה מדעת אבל אם כתב הראשון לשם גירושין דידה לא היה בזה מחשבה אחרת דכדין כתבו וכי נמלך אח"כ ס"ד דהוי כסתמא דלשם כריתות נכתבה. אבל אין זה מספיק דהא בהך בבא קמ"ל דבעינן דעת הבעל שיכתוב הוא הגט ולא שכתבו אחר. א"כ זה שכתבו לאחר פשיטא דפסול ומה ענין זה לסתם. וכבר כתבתי גבי בעל דכתיב וכתב שיכתוב מדעתו היכי שייך להכשיר סתמא בלא דעתו ולמה ליה למידחי דילמא שאני התם דאינתיק לגירושין דההיא הא הכא פסול משום דלאו איהו כתב לה כדאיתא בריש פ' כל הגט וצ"ע. וכן הא דבעי למידק מכתב לגרש את הגדולה כו' ג"כ צ"ע וכי מה ענין זה לסתם והא ע"ז נאמר לה לשמה ולא לשם אחרת:

שם גמרא אלא מהא אמר ללבלר כו' דילמא שאני התם דאין ברירה וגריעא מסתמא כמש"כ רש"י ז"ל. ומשמע הכא דאי סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי כמ"ד אין ברירה דאפילו יש ברירה מ"מ בתחילת הכתיבה לא נכתב במיוחד לשמה ולא מהני מה שהוברר הדבר אח"כ. אבל לא משמע הכי בריש פ' כל הגט דמפרש התם דקמ"ל בהך בבא דאין ברירה אלמא דאפילו למסקנא דקי"ל סתמא פסול איצטריך לטעמא דאין ברירה וכן מסקינן התם לר' יוחנן דאחרון נמי אינו פוסל משום דאין ברירה והתוס' ז"ל שם כתבו דאפילו למ"ד יש ברירה בעלמא. הכא מודה משום דכתיב לה לשמה. וי"ל דלזה כיוונו דאפילו למ"ד יש ברירה לא נפק מסתמא דבעינן מיוחד לשמה לחוד. אבל לא משמע הכי שם בכוליה שמעתין דא"כ מאי מבעי ליה בתולה בדעת אחרים. כיון דאפילו אי יש ברירה בעלמא הכא פסול. ה"ה בתולה בדעת אחרים. ונראה דודאי למ"ד יש ברירה הוי כלשמה אלא דס"ד למ"ד אין ברירה היינו כל שנכתב לאיזו שירצה הוי כסתמא. ומשני לעולם סתמא כשר והכא אין ברירה וחיישינן איפכא שמא היה בדעתו לאחרת. ונפ"מ דלמאי דס"ד דהוי כסתמא ולא אמרינן כלל הוברר הדבר למפרע הגט פסול לגמרי דסתמא לאו כלשמה דמו. אבל אי הא דאין ברירה היינו משום דמספקא לאיזה מהן היה דעתו מתחילה הגט פסול מספק שמא היה דעתו לאחרת. אבל איכא נמי לספוקי שמא הוברר הדבר דדעתו היה לזו שנתן לה והוי גט ונראה דבזה פליגי אמוראי בריש פ' כל הגט דאיכא דס"ל דאחרון פוסל ור' יוחנן אמר דאחרון נמי אין פוסל משום דאין ברירה והיינו דמאן דס"ל דאחרון פוסל הוא משום דהא דאין ברירה הוא דלא סמכינן ע"ז דשמא היה בדעתו לאחרת אבל כיון דאיכא למימר הוברר הדבר חיישינן לזה ולהכי פוסל. אבל ר' יוחנן ס"ל דאין ברירה כלל ולא מספקינן בדעתו כלל אלא היה הדבר שקול אצלו והוי כסתמא דלא הוי גט כלל ולא פסל. וי"ל דר"י בזה לטעמיה דס"ל דאפילו בדרבנן לא אמרינן ברירה וזה משום דלא מחזקינן לה בספק כלל. ובדרבנן נמי אין ברירה. אבל ר' אושעיא דס"ל בדרבנן אית לן ברירה ס"ל דהוא בגדר ספק ומדרבנן סמכינן אברירה ומשו"ה פוסל וסעד לזה מד' הרמב"ם ז"ל שכ' בדין האחרון דהוי ספק גירושין. וזו מנין לו דהא לא אמרינן אלא דפוסל מן הכהונה. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דטעמא הוא משום דאין ברירה הרי הוא בספק וכדקי"ל בדרבנן יש ברירה וכ"כ שם מפרשי דבריו ז"ל ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ הראשונים ז"ל בפ' כל הגט שם דאין הלכה כר' יוחנן דאמר אינו פוסל משום דיחיד הוא במקום רבים אלא בלא"ה אין הלכה כמותו כיון דלא קי"ל כוותיה בהא דבדרבנן אין ברירה בהא נמי לא קי"ל כוותיה:

אלא דאכתי איכא למידק לד' הרמב"ם ז"ל דאפילו אי אין ברירה מ"מ ספק הוי. א"כ האחין שחלקו אמאי מחזירים זל"ז ביובל. כיון דספק הוא כל חד לוקי בחזקיה. ועוד נראה דבכל הני דינא ברירה של חלוקת השותפות כגון אחים שחלקו וחבית שלקחו בשותפות וחלקו גדיים כנגד גדיים בבכורות לא שייך לאחזוקי בספיקא כלל דמנלן לספוקי שזה היה חלקו משעה ראשונה כיון שלקחו בשותפות. וכן האחים נפלו להם בתפיסת הבית. וע"כ סברא בעלמא היא בדבר שהיה בשותפות ואח"כ נחלק למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוברר הדבר זה לחלקו משעה ראשונה ומאן דלית ליה ברירה כ"א כלוקח הוא על חלקו. וא"כ הא דס"ל לר' אושעיא דבדרבנן אית לן ברירה לאו משום דספק בדרבנן הוא אלא בדרבנן סמכינן אהך סברא דהוברר הדבר. וא"כ אכתי תיקשי מנלן להרמב"ם ז"ל דהכא הוי ספק גירושין נהי דהכא איכא לספוקי