קרן אורה זבחים רלג

להכי דייק אי סתם פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל בי' שמא לא יחשוב כלל. ולפמש"כ דליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה פשיטא דס"ל דמסתמא כשר. א"כ י"ל דמר"י לא דייק. די"ל דר' יוסי הכי ס"ל. ות"ק פליג עליה וס"ל דסתמא פסול אבל כיון דאמר ר"י דתנאי ב"ד הוא אלמא דבדינא לא פליגי אלא תנאי ב"ד שישחוט סתם ש"מ דלכ"ע סתמא כשר דאל"ה וכי קיימי ב"ד ומתני וכו'. וע' מש"כ לעיל בפתח דבר לישב הסוגיא לפי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל במשנה זו לקמן ועי' צ"ק:

ונראה מדברי התוס' דאפילו למאי דס"ד דסתמא פסול מ"מ אם חישב לשמו בלא אמירה ג"כ כשר. וסגי במחשבה לחוד לכ"ע אלא דת"ק ס"ל דלכתחילה יאמר בפה לשמו וקאמר ר"י דאתנו ב"ד שלא יאמר בפה וה"נ משמע מהא דבעינן למימר ע"ד ראשונה הוא עושה או הוכיח סופו על תחילתו ששחט לשמו אע"ג דלא אמר וצריך לדקדק מ"ש דלפי המסקנא דלא מיפסיל אלא במחשבת שלא לשמו. משמע מד' התוס' ז"ל בכמה דוכתי דלא מיפסלי במחשבה לחוד אלא בדיבור. וי"ל דהיינו טעמא דמחשבת לשמו דעומדת לכך אפילו אי נימא דסתמא פסול מ"מ סגי במחשבה לחוד לשמו אבל מחשבת שלא לשמו או שאר מחשבה פסולה מחשבה לחוד לאו כלום הוא אלא דווקא אם הוציא בשפתיו. אלא דמחשבת פיגול נמי אמרינן לקמן הך סברא דעושה ע"ד ראשונה. אלמא דבמחשבה לחוד נמי הוי פיגול. וי"ל דזה לא מיקרי מחשבה לחוד כיון שהוציא בשפתיו בתחילת עבודתו לשם פיגול. אבל מהא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו נראה דלא הוי אלא מחשבה לחוד דאטו הדיבור שהוציא אח"כ בעבודה אחרת יחשב כדיבור גם בעבודה ראשונה. ודי אם נאמר דהוכיח סופו על תחילתו שהיה מחשבתו בעבודה ראשונה ג"כ לפסול אבל אין זה אלא מחשבה לחוד. ובחולין שם (דף ל"ה) אמרינן אם זרק לשם עבודת גלולים אע"ג דלא מיפסיל בזריקה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ששחט ג"כ לשם עבודת גלולים אלמא דמחשבה לחוד לשם עבודת גלולים מיפסיל. וכמו מחשבת חוץ כן הוא מחשבת פנים ויש לי הרהורי דברים בהך סוגיא דחולין מהא דלקמן פ' ב"ש משמע דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבת פנים. ואין כאן מקומו אם יהיה ה' בעזרי לבא שמה יבואר באורך שם:

עכ"פ מהא דחולין נראה דמחשבת חוץ נפסלה במחשבה לחוד ומנלן דבמחשבת פנים בעינן דווקא דיבור. והתוס' ז"ל בפסחים (דף ס"ב) כ' ר"י ז"ל לדקדק מהא דאמרינן התם אם גמר בלבו לשחוט למולין ולבלתי מולין והוציא בפיו לבלתי מולין ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בבלתי מולין פסול לר"מ אע"ג דאין פיו ולבו שוין דהא איכוין גם למולין ואי נימא דבמחשבה תליא מילתא אמאי פסול לר"מ הא גמר בלבו נמי למולין. ולפמש"כ דמחשבה כשירה לכ"ע די במחשבה לחוד. וכי בעינן דיבור היינו במחשבה פסולה אכתי הדק"ל אמאי פסול לר"מ הא חשיב גם למולין אלא ע"כ אתי דיבור לבלתי מולין ומבטל למחשבתו למולין. א"כ אפילו נימא דלפיגול נמי סגי במחשבה לחוד. מ"מ הכא שהוציא בפיו לבלתי מולין אזלינן בתר דיבור דלא הוי אלא לבלתי מולין. ולפי גירסת רש"ל ז"ל דגרס רבא בהך אוקימתא שם. י"ל דשפיר דייק ר"י ז"ל דמחשבה לא כלום הוא דלרבא ליכא למימר דאתי דיבור ומבטל למחשבתו למולין. דלעיל שם (ד' ס') לא ס"ל לרבא לחלק בין אמר ללא אמר ואי הוי סתמא לאוכליו היה מכשיר אפילו אי לא אמר אלא שלא לאוכליו וה"נ אי מחשבה מילתא היא לא אתי לבלתי מולין ומבטל מה שחישב למולין. אבל לגירסת מהרש"א ז"ל רבה שם אין דיוקו של ר"י ז"ל מוכרח כ"כ. וע"ש באוקימתא דאביי ובדברי התוס' ז"ל שם אי גרסינן אף לבלתי מולין. או אפילו בבלתי מולין לחוד כשר ג"כ משום דמסתמא עושה סימן שני ג"כ ע"ד מולין והיינו משום דכבר אמר בסי' ראשון למולין. ואחר כל הנ"ל נראה מד' ר"י ז"ל בפסחים דס"ל דבמחשבה לאו כלום הוא אפילו מחשבה להכשר וזה דלא כד' התוס' ז"ל הכא. ובאמת התוס' ז"ל גופא מספקא להו בהא כמבואר בד' בחולין (דף ל"ט) גבי הא דאמרינן התם דאין מחשבה פוסלת בחולין ופריך א"כ זביחה לעבודת גלולי' היכי מתסרי והקשו התוס' ז"ל שם דילמא מחשבה אינו פוסלת אלא במוקדשים וזביחה לעבודת גלולים מיתסר בדיבור. והתוי"ט ז"ל במ"ב פ"ג תמה עליהם מאי מספקא להו הא כבר דייק ר"י ז"ל דבמוקדשים ג"כ בעינן דווקא דיבור. ואין כאן תימה דמדבריהם ז"ל כאן ג"כ מבואר דלא ס"ל דיוקו של הר"י ז"ל ומחשבה מילתא היא ובפרט בקדשים דכל עיקר הקדש ג"כ במחשבה לחוד כדאיתא בריש פ' האיש מקדש עי' רש"י ז"ל שם דאיכא נוסחא דגם בפיגול סגי במחשבה לחוד דלא כמש"כ הוא ז"ל לקמן פ' ב"ש. ואפילו בשאר מילי דבעינן כוונה לשמה אפילו גבי גט אין הכרח שיוציא בדיבור לשמה אלא במחשבה לחוד סגי כיוון שהוא כותב ע"ד מחשבתו. ולא מצאתי בשום מקום הוכחה כעת שצריך שיוציא בפיו מחשבתו להכשר אלא סגי בעשייתו לשמה. וצ"ע בד' הראשונים ז"ל ועי' בה' ס"ת בד' הרא"ש ז"ל. ובד' האחרונים ז"ל:

ומהא דאמרינן בעבודת גלולים אל ימול כותי משום דכותי מל לשם הר גריזים ג"כ משמע קצת דבמחשבה לחוד יפסל דאל"ה ימול ולא יוציא מפיו דבר אלא וודאי במחשבה לחוד ג"כ נפסל. וע' במשל"מ ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק בד' המגיה שם שכ' להוכיח דלא סגי במחשבה מהא דאמרינן לקמן (ד' מ"א) המחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ואי במחשבה לחוד סגי מאן דאכל תמרי כו' לוקה ע"ש. וגם זו אינה מכרחת דאפילו אי סגי במחשבה מ"מ אם הוציא בפיו שפיר לקי כדאמרינן בריש תמורה דמקדים תרומה לבכורים לוקה אע"ג דתרומה ניטלת גם במחשבה לחוד ונותן עיניו בצד זה כו' ואם תרם במחשבה וודאי אין לוקה. ואפ"ה אם הוציא בפיו לוקה. ואכתי איכא למידק מנלן האי מילתא דסגיא במחשבה לחוד אי מלישנא דקרא דכ' לא יחשב וכמשמעו מחשבה לחוד א"כ אמאי לא דייק הש"ס בגיטין מינה דנאמן הוא מדאסרה תורה ע"י מחשבה. וזה אינו ידוע אלא לכהן בעצמו ולמה לי למידק מכה"ג ביו"כ. ואי מסברא בעלמא דכל עניני קדשים במחשבה הם נעשים וכהכשירה כך פסולה. א"כ מנלן גבי עבודת גלולים דסגי במחשבה לחוד. וכן לענין מילה שכתב לעיל דנראה דבמחשבה נפסלה מנלן הא. ועדיין צ"ע ויבואר עוד במכילתין בס"ד:

שם גמרא וגט דסתמא פסול מנלן. יש לדקדק אמאי לא דייק מהא דעובד גלולים פסול לכתוב אע"ג דלא הוי ליה אלא דין סתם כמש"כ התוס' ז"ל כאן ובגיטין. וי"ל דמשמע בשמעתין דאפילו אי סתם כשר לשם כריתות עכ"פ בעינן ועובד גלולים אינו כותב לשם כריתות כלל. אבל מלשון התוס' ז"ל משמע דפסול עובד גלולים הוא משום דסתם פסול בגט. וי"ל עוד דרוצה להוכיח ממתניתין. אבל פסול עובד גלולים בגט ברייתא היא. ולקמן יתבאר אמאי לא דייק מהא דמשמע דאפילו לשם כותית פסול דהוי כסתמא כמבואר לקמן:

שם גמרא דילמא כדרב פפא כו' דלא איכתב לשם כריתות כלל. ופירש"י אבל כתב לשם כריתות שיהא מזומן לו למי שיצטרך כשר משמע דלא איצטריך לאוקמא כדרב פפא אלא אי נימא דסתמא כשר. אבל אי נימא סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי בסופרין העשוין להתלמד. וא"כ מאי פריך בריש כל הגט שם אלא רישא במאי ואוקמא כדרב פפא. ואמאי לא מוקים אפילו כתב סתמא ונהי דדייקא מתניתין דבהכי איירי מהא דקול סופרין מקרין וכדדייק התם אבל הא דפריך רישא במאי קשה. וי"ל דע"כ לא מצינן לאוקמי רישא בסופר שכתב לשם כריתות וסתמא לאיזה אשה שנזדמן דא"כ לא א"ש כל הני יתר על כן דרישא דאשמעינן דסתמא פסול הוי רבותא טפי מכל הני בבי אלא ע"כ מיירי בעשוין להתלמד דלא נכתב לשם גט כלל ובריש כל הגט ילפינן הא דבעינן לשם כריתות ולשמו ולשמה מהאי קרא וכתב מלמד שהוא צריך לכתוב לה ספר כריתות שיכתוב לשם כריתות היינו לשם גירושין. לה לשמה ובעי הש"ס למימר הכא דבלשמו ולשמה סתמא נמי כשר ולא אימעיט אלא אם כתב שלא לשמו ולשמה. ומ"ש דלשם כריתות פשיטא ליה דבעינן דווקא לשם כריתות. וי"ל דגבי לשמו ולשמה ס"ד דלא אימעיט אלא אם נכתב לשם איש אחר ואשה אחרת אבל אם נכתב סתם לשם מי שהוא אפשר דכשר אבל גבי כריתות ע"כ אימעיט אם נכתב שלא לשם גט דליכא הכא מילתא אחריתי למימר דלא נפסל אלא אם נכתב לשם דבר אחר. ועפ"ז נראה לישב מה שהקשו התוס' ז"ל מ"ש דלענין מגילת סוטה איכא מ"ד דמוחקין לה מה"ת ובגט לכ"ע לא הוי גט. והיינו משום דבגט בעינן שיכתוב לשם כריתות וס"ת לא נכתב לשם כריתות. אבל במגילת סוטה דפסולה הוא משום דבעינן לשמה. בזה י"ל שפיר דמגילת התורה עדיפא ממגילה שנכתבה לשם אשה אחרת. והא דאמרינן בגיטין (דף כ') אי משום ס"ת וכתב לה לשמה בעינן ה"ה דהוי מצי למימר דלא נכתבה לשם כריתות. אלא די"ל דעדיפא מינה קאמר דמשום כריתות הוי סגי אם כ' הסופר ע"ד שיהיה ראוי לכריתות גם בלא דעת הבעל אבל משום לשמה בעינן דעתו דווקא וכמש"כ התוס' ז"ל בעירובין (דף י"ג) אם כתב לשמה בלא אמירת הבעל לא חשיב לשמה. אבל דבריהם ז"ל שם צל"ע שכ' לחלק בין גט למגילת סוטה משני טעמים. אי משום דהא דלא חשיב לשמה בלא דעת הבעל הוא מדרבנן. ובגט החמירו ובסוטה לא החמירו. וע"ז קשה לי היכי מצינן למימר דאם כתב לשמה אפילו בלא דעת חשיב מה"ת כלשמה וכשר א"כ מאי פליגי אמוראי בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה. אי הוי קידושין ומ"ד לא הוי קידושין משום דילפינן מגט מה גט בעינן דעת מקנה ה"נ בעינן דעת מקנה היינו האשה מהקישא דויצאה והיתה ילפינן. אלמא דבלא דעת הבעל מה"ת לא הוי גט. וכן מבואר בד' הרא"ש ז"ל בגיטין פרק המביא תניין בהא דכותב טופסי גיטין דאפילו נתכוין לאשה זו כל שלא אמר הבעל לא חשיב לשמה והרי הוא