קרן אורה זבחים רלב

יקח אימעיט ואפי' למ"ד בהגיע לעונת נדרים דתרומתו תרומה קדושין לא שמענו דאית ביה וצ"ע:

שם תוס' בד"ה סתם אשה לאו כו' ואפילו זינתה כו'. כבר כתבתי לעיל דאין צריך לזה דלא אמרינן סתמא לשמה קאי אלא בזבחים דהרי הם קדשים מתחילתן ובסתם עומדות בחזקתן. וזה לא שייך באשה אפילו זו שמחוייב לגרשה כגון גירושין של ח"ל דכופין אותו לגרשה. ומטעם זה נראה קצת דלא שייך בשום מצוה לומר סתמא לשמה קאי אלא בקדשים לחוד דתחילת הקדישה לשלמים או לעולה ובשחיטת סתם עומדת בשמה הראשון משא"כ בשאר מצות. ומה שהקשו התוס' ז"ל מהא דימול ארמאי ובגט עובד גלולים פסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד. י"ל דמ"מ ארמאי עדיף דספק הוא שמא יכוין לשמה וכמו שכתב הכ"מ ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין דספק הוא. אבל כותי חזקתו דמל לשם הר גריזים אבל לדידי צ"ע אם נחזיק עובד גלולים בספק עושה לשמה. דבפ' כל כתבי משמע דעובד גלולים אינו עושה אלא לדעתיה דנפשיה. ומש"ה אין צריך לומר לו אל תכבה אע"ג שנראה דעושה לדעת ישראל דמוחזק הוא שעושה לדעתו. אך נראה לדקדק עוד הא משמע לקמן דאילו היה סתם כשר בגט לא היה נפסל אם כתב לשם כותית משום דלאו מינה הוא. וא"כ אי סתם מילה לשמה אפילו מל לשם הר גריזים אמאי מיפסיל הא ליכא מילה לשם הר גריזים ולאו מינה הוא. ע"כ היה נראה דהא דמצריך ר"י מילה לשמה לא בכוונתה למצוה מיירי דכ"ע מודים דאפילו בלא כוונה כשירה ולא פסיל ר' יהודה אלא אם מל לשם עבודת גלולים ויליף לה מלה' המול. ומשום הכי עובד גלולים כשר למול דאין צריך כוונה אבל כותי לא ימול דמל לעבודת גלולים. ועל זה מתמה ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה שיפסול במחשבה לעבודת גלולים. דמצות מילה הוא להעביר הערלה ומל והולך עד שתצא כו'. ובתוספתא עבודת גלולים פ"ג איתא ד' ר' יוסי בהאי לישנא וכי היכן מצינו מילה שאינה לשם ברית. ויש לכוין דברי הנ"ל בזה דאמר היכן מצינו מילה אחרת שלא לשם ברית שיפסל זו במחשבתה של זו. וכיון דלא מציני מילה שאינה לשם ברית לא מיפסלא במחשבה בעלמא ובד' הרמב"ם ז"ל מבואר דאפילו קטן כשר למול. וקטן הוי כמתעסק הרי דמצות מילה קיל בזה מכל המצות דאין יוצאין דרך מתעסק כדתנן בר"ה ודו"ק בזה:

שם גמרא וזבחים בסתמא כשרים מנלן. ע"כ לא דייק אלא לת"ק דמתניתין. אבל ליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה וודאי משמע דפסול הוא דווקא במחשב שלא לשמו אבל לא בסתם דהא דפוסל יוסי אחרים לשם פסח הוא משום דפסח פסול לשם אחרים אלמא דלא מיפסיל לדידיה אלא שלא לשמו אבל לא בסתמא וכן לשמעון לא מיפסיל אלא במחשב לנמוך אבל לא בסתם. וא"כ היכי פשיט ממתניתין דלקמן דתנן לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים אבל סתמא לא דילמא אתיא ממתניתן כיוסי בן חוני. וי"ל דעדיפא מינה קמדחי לה:

שם גמרא טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים כו'. מלישנא דהש"ס משמע דבעינן דווקא דיבור וכמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי. אבל מחשבה לחוד שלא לשמו הוי כסתמא וא"כ היכי דחי הש"ס דילמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה הא יודע בעצמו שחישב לשם שלמים ג"כ ולא עשה על דעתו הראשונה. וצ"ל דהכי קאמר כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. וסגי במחשבת לשמו בתחילת המעשה ואין צריך לחשוב בכל המעשה. ומש"ה אפילו חישב שלא לשמו בסוף המעשה לא איכפת לן כיון שעשה כדין דבתחילת המעשה אמר לשמו והתוס' ז"ל בד"ה הא לשם פסח כו'. הקשו היכי ס"ד וכי כל השחיטה צריך לדבר. וכ' לפרש דבב' עבודות מיירי ולדידי קשה דהתינח בלשמו ושלא לשמו יש לומר אפילו בב' עבודות דסתם עושה ע"ד הראשונה וכל שאמר לשמו בעבודה ראשונה כשר אפילו אם עשה אחרונה בסתם. והא דילפינן לקמן בשאר עבודות פסול שלא לשמו היינו דווקא אם אמר בפירוש שלא לשמו אבל לא בסתם. או אם המקבל הוא אחר פסול אפילו בסתם. אבל שלא לשמו ולשמו נמי בעינן למימר הכי דסתם נמי פסול אלא אם אמר אח"כ בעבודה שניה בפירוש לשמו הוכיח סופו על תחילתו וכשר אפילו עשה עבודה ראשונה בסתמא. א"כ היכי מפרשינן לקרא דפוסל שחיטה בסתמא בשאר זבחים לענין עליה לבעלים ובפסח וחטאת לפסול לגמרי הא בידו לתקן שיעשה עבודה השניה לשמו ויוכשר למפרע ונהי דזה יש לדחות. אבל קשיא לי עוד דהא מוקמינן בפסחים (דף ס') לשמו ושלא לשמו אי מיירי בב' עבודות היינו דמחשב בשחיטה עצמה השחיטה לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו דאל"ה היינו רישא ע"ש. ובכה"ג פשיטא דבעינן דווקא שיחשוב שלא לשמו. דאם חישב ע"מ שיזרוק דמו סתם מנלן דפסול הא עיקר מחשבה מעבודה לעבודה מפיגול יליף לה ובפיגול דווקא אם חישב לזרוק . דמו למחר בפירוש הוי פיגול. אלא דא"כ הא דדייק הש"ס אי סתמא פסול אי לא. היא דווקא בשינוי קודש. אבל בשינוי בעלים דלא מיפסיל אלא שוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי צריך לדייק דוודאי שוחט ע"מ לזרוק סתם לא מיפסלי ולא משמע הכא לחלק בין שינוי קודש לשינוי בעלים אלא אי ס"ל דסתם פסול וצריך שיחשוב בפירוש לשמו. כי שחט ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. כמו אם חישב בפירוש שלא לשם בעליו וא"כ ה"נ בשינוי קודש אם חישב בשחיטה ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. אלא דאכתי תיקשי א"כ מאי קאמר שאני התם דכל העושה ע"ד הראשונה כו'. כיון דאמר בפירוש ע"מ לזרוק סתם מה יועיל אם יעשה אח"כ ע"ד הראשונה. הא מ"מ חישב מעבודה לעבודה מחשבה פסולה. אלא וודאי ס"ל להש"ס הכא דבעבודה אחת מיירי וכ' התוס' ז"ל ליישב קושיתם דנהי דאין צריך לדבר מתחילה ועד סוף. מ"מ צריך שיאמר בתחילת שחיטה שעושה כל השחיטה לשם פסח. והיינו דדייק הא לשם פסח וסתמא שלא אמר שעושה כל השחיטה לשם פסח. וגם זה צריך עיון דמסתבר דסגי גם אם אמר הריני שוחט לשם פסח אע"פ שלא פי' כל השחיטה ממילא משמע כל השחיטה ועוד דבפסחים שם אמרינן דאי עבודה אחת תנן אתיא מתניתין דלא כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון אלמא דלשם פסח קאי אכולא שחיטה ולר' יוסי הוא דפסול משום דאף בגמר דבריו אדם נתפס. וא"כ פשיטא דלשם פסח וסתמא כשר. ועי' תוס' שם בד"ה דאי ר"מ כו' שכ' הסוגיא דהתם אליבא דרבא אזלא וה"נ לרבא קיימינן הכא. ע"כ נראה לפרש דמתני' וודאי איירי בין בב' עבודות היינו רישא דמתני' שחט שלא לשמו וקיבל והלך כו' שלא לשמו. ואו או קתני שחט שלא לשמו וקיבל כו' לשמו או שחט לשמו וקיבל כו' שלא לשמו וסיפא דמתניתין מיירי בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו או איפכא. ובתר הכי מפרש כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים. דמשנה יתירא היא דאטו לא ידענו מה לשמו ומה שלא לשמו. אלא ע"כ קמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתמא לא מיקרי שלא לשמו. ורבותא דלשמו ושלא לשמו קאי ארישא דמיירי בב' עבודות וקמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתם כשר וקאמר הש"ס שאני התם דעושה ע"ד ראשונה. אבל בעבודה ראשונה סתמא נמי פסול ודבעי למידק מסיפא שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אבל סתם ולשם פסח כשר. וזה מצי קאי גם אעבודה אחת קמ"ל אפילו אם תחילת שחיטה היה סתם ובאמצע אמר לשם פסח נמי כשר והא דקאמר סתמא ולשם פסח וכן ברישא לשם פסח וסתמא הוא ל"ד דאפילו סתמא לגמרי נמי כשר אלא אגב דתנן במתניתין לשם פסח לרבותא דאפ"ה פסול אם אמר נמי לשם שלמים נקט נמי בהכשירה דסתמא ולשם פסח. וקאמר ה"נ שאני דהוכיח סופו על תחילתו. ועדיין צ"ע דלרבא דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף בלא"ה אין לדייק מהכא דסתמא כשר דתחילת שחיטה לא בעי כוונה כלל וי"ל דמיירי בשאר עבודות. ואולי להכי קאמר א"נ איידי כו' דאי מיירי בעבודה אחת מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו אבל בב' עבודות לא מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו מש"ה קאמר א"נ איידי כו' ועי' בא"ע סי' קל"א שהביא הרמ"א ז"ל יש מכשירים אם כתב העד מקצת השם ולא אמר לשמו ולשמה ואח"כ נזכר ואמר לשמו ולשמה. והכי משמע בשמעתין למאי דס"ד דבקדשים נמי סתם פסול אפ"ה סתמא ולשם פסח כשר דהוכיח סופו על תחילתו וה"נ בגט. והב"ש ז"ל הביא דיעות דפסלי ואפשר משום דמספקא ליה הש"ס האי סברא כדאמרינן א"נ איידי כו'. ולקמן (דף מ"ב) ובמנחות (דף י"ז) פליגי נמי בהך אי אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. וי"ל דדווקא במחשבה דאיסורא הוא דפליגי אבל מחשבה דהתירא אפשר כ"ע מודו דאמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה. ועי' תוס' פסחים (דף ס') בד"ה אי בב' עבודות שכתבו לומר הוכיח סופו על תחילתו ג"כ במחשבה דאיסורא וזה מוכח לקמן שם. ובמנחות שם דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבה דאיסורא ודו"ק, ועי' בחולין (דף לט ע"ב) דחיישינן התם לומר הוכיח סופו על תחילתו אפילו במחשבה דאיסורא ובב' עבודות ויתבאר לקמן בזה בס"ד:

שם תוס' בד"ה אתנו ב"ד כו' אבל אדם השוחט פעמים שטועה וסבור שקרבן אחר הוא עכ"ל וקשה דמאי איכפת לן בזה אפי' יאמר בטעות שלא לשמו כשר הוא דהא עקירה בטעות לאו עקירה היא כדאיתא במנחות (מ"ט) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"טו מהל' פהמ"ק ה"א וה"טו. אלא נראה דהכא חיישינן שמא יאמר שלא לשמו בכוונה שירצה להקריב לשם זבח אחר אבל בגט ליכא למימר הכי:

שם תוס' בד"ה קיימי ב"ד ומתני כו' תמהו אמאי לא דייק מד' ר' יוסי דמכשיר סתמא. ותי' דמר"י לחוד ליכא למידק דר' יוסי ה"ק אף מי שלא חישב בלבו היינו שלא אמר לשם א' מכל אלו אבל לחשב צריך אבל בלא מחשבה כלל פסול.