קרן אורה זבחים רלא

במתניתין נראה דמה"ת בעינן שיחשוב לשם זבח וזובח וכבר דקדקתי א"כ באמת אמו סתמא עלו לבעלים. וצ"ל דהיינו דפריך רבא מ"ש הכא דסתמא כשר אע"ג דבעי מחשבה והיינו משום דסתם נמי כלשמן דמי. וע"כ לא אמרינן דלא עלו אלא אם חישב בפי' שלא לשמו דהוי שינוי ולא שמר מוצא שפתיו והוי נדבה. כדאמרינן לקמן דמהאי קרא שמעינן דלא עלו. אבל סתם לאו שינוי הוא. ונהי דעבר על המצוה מ"מ כשר ועלו וסתם כלשמן דמי. ולא שינה בזה מוצא שפתיו ומ"ש גבי גט דסתם פסול. ויש לדקדק מאי פריך רבא דילמא הכא בקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב. ולהכי אע"ג דמה"ת צריך לחשוב לשמה אם לא חישב נמי כשר ועיכובא שלא יעלה לבעלים לא שמענו בסתם. אבל גבי גט כיון דאמר רחמנא וכתב לה לשמה שצריך שיחשוב לשמה אם לא חישב החול דהא לא איצטרך שינה הכתוב לעכב. וי"ל דהכי פריך כיון דאשכחן גבי גט דסתם הוי כשלא לשמה. א"כ ה"נ ליהוי סתמא כשלא לשמה ויהיה כמו ששינה בפי' דלא עלו לבעלים ומנלן לחלק בין סתם לשלא לשמו בפי'. ואהא משני זבחים סתמן לשמן הם שייך בזה שינוי מוצא שפתיו בסתם. אלא דעדיין אינו מיושב הא דאיצטריך למימר אשה לאו לגירושין עומדת ולמה ליה הא אפילו סתמא לגירושין עומדת מ"מ פסול כיון דלא עשה כמצותו. ובקדשים שפיר שני כיון דסתמן לשמה ליכא למילף מקרא דמוצא שפתיך כו' ואם לאו כו' ומש"ה כשר ועלו דליכא קרא לעיכובא. אבל בגט אפי' אי סתמא נמי לשמה עומדת מ"מ פסול הוא דלא נעשה כמצותו וכן מצינו בשאר מצות דבעינן לשמה כמו סוכה לב"ש ופסולה אפי' בסתמא כל שלא נעשית לשם חג בפי'. אלא דמהתם משמע דכל שעומדת לשמה לא בעי כוונה בפי'. והיינו דמודה ב"ש אם עשאה בתוך ל' לחג דכשירה אפילו לא כיון כלום דסתמא לשמה קאי. ורש"י ז"ל פי' התם דבתוך ל' יום סתם העושה לשם חג הוא עושה. אבל קודם ל' לחג סתם עושה שלא לשם חג. וזה צ"ע קצת דהא הוא יודע בנפשיה לשם מה עשאה. ואם לא היה בדעתו לשם חג אלא לצל בעלמא אפילו בתוך ל' יום אמאי כשירה. וצ"ל דכוונתו כמש"כ דאם עשאה סתמא בלי שום כוונה לא לזה ולא לזה בתוך ל' יום סתמא לשמה קאי. ושמעינן מהתם דבשאר מצות נמי אפי' אי בעינן לשמה סתם נמי כשר. ולהכי שפיר איצטריך למימר גבי גט דסתמא לאו לגירושין עומדת. אך הא גופא קשיא כיון דלמצוה בעי מחשבה לשמה אפי' דבר שסתם לשמה קאי כמו הכא בקדשים א"כ בשאר מצות ליפסל לגמרי:

והתוס' ז"ל בד"ה סתם אשה כו'. כ' לישב הא דלר' יהודה ימול ארמאי ואל ימול כותי דמל לשם הר גריזים ובעינן מילה לשמה והא דימול ארמאי אע"ג דבגט פסול. והיינו משום דבמילה סתם נמי כשר דמילה סתמה לשמה קאי. והשתא אי נימא דמה"ת בעינן שיחשב לשמה אפילו באלו שסתמן לשמה אכתי תיקשי אמאי ימול ארמאי הא בעינן מחשבה לשמה. ואי משום דמילת כותי פסולה לגמרי שעושה בפי' שלא לשמה דלכאורה פסול דמילה הכל לכתחילה דלמיפסיל בדיעבד לא שייכא בהא. דמה יש לעשות כיון דאין לו ערלה וחיובא להטיף דם ברית לא אשכחן בישראל רק בנולד כשהוא מהול משום דשמא ערלה כבושה. אבל אם וודאי אין לו ערלה גם הטפת דם ברית אינו צריך כיון דישראל הוא וא"כ אכתי מה בין ארמאי לכותי הא ארמאי ג"כ אינו יכול למול לכתחילה מה"ת. וי"ל דמ"מ ארמאי עדיף דאפילו לא חישב לשמה מ"מ נעשית המצוה בדיעבד. אבל ע"י כותי לא נעשית המצוה כלל. אבל עדיין יקשה כיון דילפינן מלה' המול דבעינן לשמה ומה"ת צריך שיחשוב לשמה מנלן לחלק בין סתם לפי' שלא לשמה כיון דמחד קרא נפקא ובתרווייהו לא עביד כמצותו וע"כ נראה מד' התוס' אלו דבדבר שסתמו לשמה לא בעינן כלל שיחשוב לשמו אפילו לכתחילה. וכן נראה מד' בע"א שם ד' כ"ו ע"ש. והשתא למשמעות דבריהם ז"ל כאן דהכא בזבחים אע"ג דסתמן לשמה קאי מ"מ בעינן שיחשוב בפי' לשמו מנלן בשאר מצות שסתמן לשמה דלא בעינן לכתחילה מחשבה לשמו. וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל:

ומש"כ לעיל דפסול מילה לא שייכא בדיעבד. לדעתי שאין זה מוסכם ויש דיעות בראשונים ז"ל דפסול גם בדיעבד וצריך להטיף דם ברית. והארכתי בזה בחי' שבת פר"א דמילה בד' הרא"ש ז"ל בדין נימול תוך ח' ימים ועי' בד' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מילה ובכ"מ ז"ל שם:

ולעיל בדברי הראשונים כתבתי להכריח דלא בעינן לשמה כלל בזבחים מהא דלשם חולין כשר ע"ש. ועתה ראיתי כי אין זה מוכרח לפי מה שמבואר לעיל דלשם חולין נמי לא עלו לבעלים ולשם חולין לא קיל אלא גבי חטאת לענין חילול גמור דילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ובד' התוס' ז"ל בד"ה זבחים כו' יתבאר עוד בס"ד:

שם תוס' בד"ה זבחים בסתם כו'. הקשו לפירש"י ז"ל שפי' דהא דמיבעי ליה בקטן הוא משום לשמה והא סתם נמי כשר וכ' דקטן גרע והוי כמתעסק וסבור שהן חולין כו'. ולדידי קשה דלא הוו צריכי לזה דהא אמרינן התם בחולין מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ר' נתן. אבל לרבנן דבעו כוונה גם בחולין שחיטת קטן פסולה א"כ בקדשים דלכ"ע בעינן כוונה לשחיטה ממילא שחיטת קטן פסול דהא אין לו כוונה לשחיטה ולמה להו למימר דסבור שהוא חולין. והכי משמע מסוגיא דשמעתין התם דמייתי הך בעיא בתר הך דאמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, וכן נראה משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסה"מ שכתב להני תרי דיני גבי הדדי בהלכה ג' שם כתב דבקדשים בעינן כוונה לשחיטה. ובהל' ו' כתב להאי דינא דקטן אינו שוחט קדשים אפי' גדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה. והיינו מחשבת שחיטה דאיירי בה דמחשבת קדשים לא איירי בה עדיין. ומד' התוס' ז"ל שם בחולין בד"ה מאן תנא משמע דגדול עומד ע"ג עדיף מאחרים רואין אותו ומהני בקטן אפי' בדבר שצריך מחשבה. וכדשרינן קטן לכתוב גט בגדול עומד ע"ג. ולפי' י"ל דלהכי כתבו דאין לו מחשבה שהוא קדשים ומש"ה אפי' עומד ע"ג לא מהני דע"כ לא מהני עומד ע"ג אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו שחיטת חולין וגט. אבל שחיטת קדשים הוי כתרומה דנאמר בהן מחשבה ולא מהני אפי' גדול עע"ג וכמו שהביאו התוס' ז"ל התם ד' הירושלמי שחילקו בין תרומה להכשר דמש"ה בתרומה אין המעשה מוכיח על מחשבתו משום שנאמר בתרומה מחשבה. ופריך התם מ"ש דבגט אין המעשה מוכיח אע"ג דלא נאמר בו מחשבה. ומשני התם בתרומה הוא מחשב והוא תורם להכי אי לאו דכתיב בה מחשבה היה המעשה מוכיח. אבל גט זה כותב וזה מגרש מש"ה אין המעשה מוכיח אפילו אם לא נאמר בו מחשבה. ומסיים שם בירושלמי אלו הוא כותב והוא מגרש הוי גט כיון דלא נאמר בו מחשבה. וה"נ איכא למימר לענין גדול עומד ע"ג דלא מהני אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו גט. אבל לא שחיטת קדשים דנאמר בהן מחשבה. וע"ש במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם ז"ל בסוף הדיבור שם. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשו שם בד"ה מאן תנא אמאי לא פסלינן קטן לחליצה משום כוונה. ולפי הנ"ל י"ל דהוי החליצה מעשה מוכיח והוא החושב והוא הנחלץ ולא נאמר בזה מחשבה מש"ה הוה חליצה כשירה אי לאו דכתיב איש. אבל שם בירושלמי איכא עוד שינויא דבגט נמי נאמר מחשבה דכתיב וכתב לה לשמה. ולפ"ז ה"נ בחליצה נאמר מחשבה כדילפינן עד שיתכוונו להתיר. וא"כ גם בגדול עומד ע"ג אין לחלק כמש"כ דלהאי שינויא בגט נמי נאמר מחשבה ואפ"ה מהני גדול עומד ע"ג. ולא הבנתי תמיהת התוס' ז"ל על הירושלמי שם בחולין דדברי הירושלמי ברורים כמש"כ. אך מש"כ דהא דאיתא בירושלמי ר"י בעי היינו וכתב לה לשמה אתי לשנויא דהוי כמו שנא' בו מחשבה לא משמע הכי בגיטין שם בירושלמי וכפי' המפרש שם וקיימא הך סברא דגט לא נאמר בו מחשבה. ושפיר י"ל כנ"ל דבדבר שנאמר בו מחשבה לא מהני אפילו גדול עומד ע"ג כמו תרומה וה"ה בקדשים. אלא דמסוגית תלמודן בחולין שם משמע דלא ס"ל הך סברא לחלק בין דבר שנאמר בו מחשבה או לא דהא מדמי התם קדשים להכשר לענין מעשה מוכיח וא"כ לשיטת התוס' ז"ל מהני עומד ע"ג בכל מילי. וכבר כתבתי ד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג והיינו דלא ניחא ליה לחלק בין אחרים רואין אותו לעומד ע"ג וכמש"כ הלח"מ שם בפ"א הנ"ל. וגבי גיטין נמי פסק דעומד ע"ג לא מהני אלא בטופס אבל לא בתורף כמבואר בפ"ג מה' גירושין. ואחר העיון נראה דהדבר מבואר בירושלמי תרומות שם ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השטה הזה פי' דיש חולקין על תנא דמתניתין דתרומות חש"ו אינה תרומה. ואיכא תנא דס"ל דהוי תרומה מאי כדון אתאי דר' יוחנן בתרומות כר"י בנו של ריב"ב בקדושין ודר' יוחנן בגיטין כרבנן בקדושין פי' דלכאורה דברי ר' יוחנן סתרי אהדדי דהכא קאמר דיש חולקין וס"ל דהוי תרומה ובגיטין פריך על רב הונא אפי' בעומד ע"ג מוכתב לה לשמה אלמא דאין להם דעת כלל. וקאמר אתיא דר"י בתרומות כר"י כו' דאמר בחש"ו שקידשו בינן לבין אחרים דהוי קדושין. והיינו משום דאחרים עומדים ע"ג ומלמדין אותן. וה"נ בתרומה הוי תרומה באחרים עומדים ע"ג. ור"י דגיטין דאמר אפי' בעומד ע"ג לא הוי גט כרבנן דאפי' בינו לבין אחרים לא הוי קדושין. וה"נ בתרומה וגט הרי מבואר כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג לא בתרומה ולא בגט וקדושין. ועפ"י הדברים האלה תראה דמה שדקדקו התוס' בחולין אמאי לא מהני עומד ע"ג בתרומה הדבר מבואר בירושלמי דלהלכה לא מהני עומד ע"ג בכל הדברים שצריכין דעת. אלא דהא דמשמע בירושלמי דקדושי קטן לא הוי קדושין הוא משום דאין לו דעת. צ"ע דלכאורה מקרא דאיש כי