קרן אורה זבחים רכט

דאמרינן הכי. דכל שאין מתכוין לצאת מתעסק בעלמא הוא. ומתעסק לכ"ע לא יצא כדתנן בר"ה גבי שופר. וכן אם נטל לולב לשחק בו לא מינכר מצותו דעביד אינש לטלטל לולב ולתקוע שופר לעצמו דרך שחוק בעלמא ובמה יוודע כי עשה מצות קונו. אם לא בכוונתו לשם מצוה. וליכא למימר בהו סתמא לשמה. משא"כ זביחה וזריקה בקדשים דמעשה גמורה היא. ואינה נעשית בדבר הרשות. וכן מילה בהא אמרינן דסתמא לשמה קאי. ואין צריך כוונה והיינו דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים. וגבי מצות משמע דלכ"ע לא יצא במתעסק והיינו משום דלא מינכר מצוה כלל. ומצינו להרמב"ם ז"ל שחילק בזה וכתב גבי מצה דאינה צריכה כוונה וגבי שאר מצות כ' דצריך כוונה. וכ' הראשונים ז"ל דמצה שאני דקום אכול מצה אמר רחמנא והא קאכיל וכ' עוד דומיא דמתעסק בחלבים דחייב שכן נהנה ה"נ הרי נהנה. וע"ז יש לדקדק דמתעסק גמור נראה דבמצה נמי לא יצא. כגון אם נתכוין לבשר והוי מצה כמו למ"ד דכל מצות אין צריכות כוונה מ"מ מתעסק לא יצא ועי' בר"ן ז"ל בר"ה שכ' דה"ה אם נשכח ממנו יו"ט ודומה שהוא חול דלא יצא לכ"ע. ולדעתי צ"ע דזה הוי כמו לשם חולין בקדשים דחשבינן לה כסתמא. ומתעסק לא הוי אלא אם לא נתכוין לאותו מעשה. אבל אם דומה שהוא חול הוי שוגג כמו לענין שבת דחשיב שוגג. אלא דזה דומה למשום חולין דחשיב מתעסק גבי קדשים. ואכתי לא דמי לגמרי דמשום חולין שפיר הוי מתעסק בשחיטת קדשים דלא עלה על דעתו שזה קדשים והטעות הוא בגופא דדיבחא אבל גבי מצה הרי לאכילת מצה מכוין רק שנחסר ממנו כוונת המצוה מפני שלא ידע שהוא יו"ט אפשר זה לא הוי רק חסרון כוונה. וקצת ראיה לזה מהא דסוכה דפטר ר' יוסי אם הוציא הלולב לר"ה משום דבמצוה קעסיק. ואשכחינן התם גווני שלא יצא בו בנטילה ראשונה ואמאי לא מוקי לה ששכח שהוא יו"ט אבל ז"א דהא עיקר הפטור הוא משום שהוציא ברשות הרי דידע שהוא יו"ט ועכ"ז הדבר צל"ע:

והר"ן ז"ל בר"ה כתב עוד בשם הראשונים ז"ל דאם נתכוין שלא לצאת ג"כ לא יצא לכ"ע וחייליהו מהא דנקט כסא דחמרא ושכרא כו' ע"ש ובד' התוס' ז"ל בברכות שם. וגם בזה נבוך אני לדעתי כי מה בין לשם חולין או שלא לצאת אלמא דהיכא דאין צריך כוונה לא איכפת לן אם מחשב אפילו מחשבה אחרת כל שאינה בת מינה. ובנקט כסא דשכרא כו' שאני דהוי כמו הכא דמחשב מחשבה אחרת בת מינה. ועי' בשאג"א ז"ל בר"ה שהאריך ג"כ בזה ועיין בר"ן ז"ל שומע מן המתעסק. והנה בר"ה פ' ראוהו ב"ד מסקינן דלעבור בבל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה. והיינו דאמר ר' יהושע דאין ליתן במתן ד' משום דעבר בבל תוסיף ור"א אמר דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו וכ' התוס' ז"ל לקמן דף ע"ט ע"ב דעיקר טעמו של ר"א משום דליכא בל תוסיף דרואה אני כאלו הוא מים. ומאי אהני הא דרואין כאילו הם מים כיון דאין צריך כוונה ואפילו נתן לשם מים יצא כמצותו. וא"כ בל תוסיף נמי עבר כיון דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. ע"כ נראה דר"א לא שרי לשם עצים ומים אלא באיסור מזבח כמו כל שממנו לאישים כו'. דאלו לא נאסרו אלא בהעלאה לריח ניחוח. אבל לשם עצים ומים שרי אבל מתן ד' במתן אחת דאיסורו משום בל תוסיף אפי' לשם עצים ומים איכא בל תוסיף. כמו עיקר המצוה דלא בעי כוונה. ולא יצא בל תוסיף דמזבח מכלל כל בל תוסיף דעלמא וכי היכי דבעלמא עבר גם בלא כוונה ה"נ באיסור בל תוסיף זה עובר אפילו בלא כוונה. וראיתי בשאג"א בר"ה ד' כ"ט שהקשה על ר"ז דס"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ כש"כ דלעבור בעי כוונה וא"כ תיקשי ליה מד' ר' יהושע דאמר דעובר בבל תוסיף גם בלא כוונה. וכש"כ דמצוה עצמה אינה צריכה כוונה. ע"ש ולא הבנתי קושיא זו דהא בזריקת דמים לכ"ע לא בעי כוונה וכמו שכתבתי לעיל ושפיר קאמר ר"י דעובר בבל תוסיף בלא כוונה. אבל שאר מצות דהם עצמן צריכות כוונה ה"נ דלא עבר בבל תוסיף אלא בכוונה. וע"ש עוד שכ' לחלק בין מצות לקדשים ומילה כעין סברא שכ' לעיל. ועי' לקמן דף פ"א ע"ב תוס' בד"ה נתן בחוץ ואח"כ נתן בפנים דכשר היינו דנתן הפנימים בחוץ לשם מים. דאל"ה מזבח החיצון לפני מים כמקומו דמי. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי אפי' נתן לשם מים ג"כ יתכפר כיון דזריקה לא בעי כוונה ואפילו נתן לשם חולין כשר. ואם יהיה ה' בעזרי לבא לעומק הלכות אלו יבואר יותר בעזרתו:

ומה שדקדקתי לעיל למה לי קרא למתעסק הא זה גרע מסתמא י"ל דמשום פסול מחשבה לא מיפסיל דהא הוי עקירה בטעות. דלא הוי עקירה אפילו בפסול גמור שלא לשמו וכ"ז יתבאר לפנינו בס"ד ולא כתבתי בזה אלא ריש מילין:

והנה מחשבת שינוי בעלים דין אחד לה עם שינוי קודש וסתם נמי כשר דסתמא לשם בעלים עומדת אלא דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזורק לשם אחר. או שוחט ע"מ לזרוק דעיקר שינוי בעלים בכפרה הוא כדאמרינן בגמרא. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג וט"ו מהלכות פהמ"ק מסתם לה סתומה. וכמעט מבואר בדבריו דשינוי בעלים פסיל ג"כ בכל ד' עבודות ע"ש וכבר תמה ע"ז המשל"מ ז"ל שם בפט"ו. וכן לענין מחשבת ערלים בפסח מבואר בד' התוס' ז"ל דלא פסול בשחיטה אלא ע"מ שיתכפרו בו ערלים. ובד' הרמב"ם ז"ל בה' ק"פ מבואר דבשחיטה לחוד גם כן פוסל מחשבת ערלים. וכ"ז צריך עיון גדול ויתבאר במכילתין בעז"ה:

ופסח וחטאת יצאו מכלל כל הקדשים ופסולים במחשבה שלא לשמו. וכדילפינן מקראי בגמרא אבל כ"ז במחשבה שלא לשמו אלא לשם זבח אחר. אבל שוחט לשם חולין בכל הקדשים כשירים אפילו בחטאת דמחשבה דלאו מינה לא מחריב בה. אלא דלקמן סוף פ' ב"ש מסקינן דאפילו לשם חולין נהי דכשרים מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה ולפ"ז הא דלאו מינה לא מחריב בה לא שייכא אלא גבי חטאת דפסול שלא לשמו ובלאו מינה כשר הוא ואינו מרצה. אבל בשאר זבחים ליכא נפ"מ בין מינה או לאו מינה דבתרווייהו לא עלו לבעלים. ויש לדקדק מנלן לחלק דלענין ריצוי לבעלים אפילו דלאו מינה מחריב בה. ולענין פסול דלאו מינה לא מחריב בה. וי"ל דילפינן לה מקרא קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין. ולא ילפינן אלא דאין מחללין היינו לפסול גמור אבל מ"מ לא עלו לבעלים. וה"נ מיבעי לן אליבא דשמעון אחי עזריה דיליף מהאי קרא דבמורם מהן אין מתחללין אי כשירים ומרצים או אין מרצים ונהי דשם הוא בעיא דלא איפשיטא הכא לשם חולין פשיטא לן דלא עלו לבעלים דמ"מ מחשבה אחרת היא ולשם חולין גרע מלשם זבח אחר. כדבעינן למילף בק"ו בשמעתין ומחילול גמור הוא דמיעטיה רחמנא. אבל לא לרצויי:

ואכתי איכא למידק כיון דלאו מינה נמי מחריב בה לענין זה דאינו עולה לבעלים. א"כ מאי פריך הש"ס בריש מכילתין מהא. דהכא לשם חולין כשר ובגט פסול אפי' לשם כותית ומאי קושיא כיון דהכא מהני שלא לעלות לבעלים. גבי גט שפיר הוי מחשבה אפי' לפוסלה. ועוד דקאמר התם דל חולין מנייהו הוי ליה סתמא משמע דמחשבה לשם חולין לא מחריב בה מידי והוי כסתם לחוד. וכ"ז יתבאר יותר בס"ד:

ומפשטא דשמעתא נראה דפסח וחטאת שוין להאי דינא בלשם חולין ובפסח נמי כשר ולא עלו לבעלים. אבל הרמב"ם ז"ל מחלק בין חטאת לפסח דבפסח אפילו לשם חולין פסול. וכבר עמד ע"ז הברה"ז ז"ל מנלן לחלק בינייהו. ולכאורה היה נראה בטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דגבי פסח לא שייך כלל האי מילתא דכשר ולא עלו. דא"כ הפסח נאכל שלא למנויו כיון דלא עלה לבעלים ולא מצינו פסח נאכל שלא למנויו. וכל שלא עלו לבעלים ממילא מיפסיל אבל לא משמע הכי בגמרא דבעינן קרא גבי פסח לעיכובא אבל מחד ה"א דאינו אלא למצוה ככל הזבחים ולא עלו לבעלים. וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ק"פ גבי מחשבת אוכלין בזריקה דהפסח כשר ואין הבעלים יוצאין בו ע"ש הרי דמצינו בפסח כשר ולא עלו. הן אמת דדבריו ז"ל נפלאו ממני דבהדיא איתא בכיצד צולין ד' ע"ח בהאי דינא הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. והוא ז"ל כתב בהיפך. ואין לומר דכך היה נוסחתו בברייתא שם דא"כ מאי קאמר הש"ס התם לימא ר"נ היא דאמר אכילה לא מעכבא. ומה ענין זה להא דר"נ הא דפסק נאכל אלא דאין עולה לבעלים מפני מחשבת הזריקה שלא לאוכליו אם לא שנאמר דס"ד דלר' נתן דאמר אכילה לא מעכבא. אתיא ליה שפיר דמחשבת אוכלין לא פסלי. כיון דלא מעכבא אכילה כלל. ועי' תוס' ז"ל שם בד"ה לימא ר' נתן היא. ומ"מ תמיה גדולה היא על נושאי כליו ז"ל שלא הרגישו בזה דבמקורן של דברים מבואר ההיפוך. ואולי טעות נפל בדברי הרמב"ם ז"ל. וצ"ל ואדם יוצא בו ידי חובתו. אלא דכך נראה סברתו בכל הני דאמרינן דלא הוי מחשבה וכשר מ"מ לא עלו לבעלים. וכן כתב גבי שוחט חטאת לשם מי שמחוייב עולה כשר ולא עלו לבעלים ויתבאר כל זה במקומו בס"ד:

ואחר כל הנ"ל הא דקשיא לי מ"ש דפסח לשם חולין ג"כ פסול והיה נראה דלשם חולין הוי כמו שלא לאוכליו דבחולין לא שייך אוכלין ומנויין. והא דאיצטריך קראי לעיכובא בפסח היינו בשאר עבודות. והדברים עתיקים צריכין ביאור רחב יעזרני ה' לבוא אל עומק ההלכה שם בפירקין: