קרן אורה זבחים רכח

פתיחה טרם בואי לפרש מס' ובחים אבאר קצת דין וביחה ושאר עבודות במחשבה לשמה בקודש ובעלים כי הלכה עמוקה היא בכלל ובפרס השי"ת יאיר עיני ויורגי בדרך אמתי פרפי הלכה זו רבים הם:

א) דין שלא לשמה בכל הקדשים. בשינוי קודש:

ב) דין שינוי בעלים. בכל הקדשים:

ג) חטאת ופסח דיצאו מכלל כל הקדשים לפסול שלא לשמה:

ד) בין פסח לחטאת גופא. אם יש חילוק ביניהם:

(וזה החלי בעז"ה). אמרינן בריש שמעתין דרבא רמי מ"ש זבחים דסתם כשר כל שלא חישב שלא לשמו ודייק מד' ר' יוסי דאמר לקמן אף מי שלא היה בלבו כו'. ובגירושין סתם פסול. עד שיכוין לשם אשה זו ודייק לה ממתניתין דהכותב טופסי גיטין. ומשני זבחים סתמן לשמה קאי אשה סתמא לאו לגירושין עומדת וצריך לדקדק בסברא זו. מנלן לחלק בכך. כיון דקראי דזבחים וגירושין בחד לישנא נאמר. הכא נאמר ואם זבח שלמים כו' שתהא זביחה לשם שלמים. והתם נאמר וכתב לה לשמה. וצריך לומר דמסתברא לאוקמי קרא דזבחים דבעינן זביחה לשם שלמים. לאו לאשמעינן דצריך שיכוין לשם שלמים כיון דסתמן לשמה קאי. פי' דהמעשה עצמה כמו הזביחה והזריקה נעשית בהכשר ומפני חסרון כוונה אין לפוסלה. וכי אתי למעוטי דווקא אם מכוין בה לזבח אחר אבל בגירושין דאשה לאו לגירושין עומדת ואין מצותה בכך. והתורה אמרה שיכתוב לשמה מסתברא דאתי לאשמעינן דבעינן כוונה לגירושין ולגירושין דידה. ואם לא נכתב לשמה הוי כנייר בעלמא תדע דאפילו מכוין בקדשים מחשבה שלא לשמה כמו לשם חולין כשירה וכדאיתא בשמעתין. והיינו דלא אימעוט אלא לשם זבח אחר דקרוב לחול עליו שם הזבח שחושב לשמו ומש"ה לא עלו לבעלים אבל מחשבת חולין בטילה היא והוי כלא חישב כלל דכשירה. והיינו טעמא נמי דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים. ולכאורה למה לי קרא הא זה גרע מסתמא כדאמרינן לענין גט דלהתלמד גרע מסתם וא"כ ממילא מיפסיל מתעסק משום פסול מחשבה. ולפי הנ"ל ניחא כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כל שלא חישב לזבח אחר הוי כסתם אפילו חישב איזה מחשבה אחרת. אלא דהא דאמרינן דילמא להתלמד שאני. היינו למאי דבעי למימר בסתם כשר בגט נמי. ואפ"ה אתי ליה שפיר פסול דלהתלמד. ואמאי כיון דס"ד השתא דגט דומה לזבחים דלא מיפסיל אלא לשם אשה אחרת. א"כ להתלמד נמי ליכשר כמו מתעסק בקדשים אי לאו קרא דלרצונכם. ואין לומר דלהתלמד גרע דלא נתכוין לשם כריתות כלל. הא מתעסק נמי אפי' לא נתכוין לשם זביחה כלל היה כשר אי לאו קרא דלרצונכם כמש"כ התוס' ז"ל בסוף פרק ב"ש וה"נ אפילו כתב להתלמד אמאי פסול כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כלל כ"א שלא יכוין לאשה אחרת וי"ל דלבתר דגלי רחמנא בקדשים דמתעסק פסול אע"ג דסתמא כשר ה"נ בגט אפילו נימא דסתם כשר מ"מ להתלמד פסול אלא דא"כ יקשה קצת הא דתנן יתר על כן כתב לגרש כו' ונמלך משמע דלהתלמד מסתבר יותר לפסול. והא איכא למימר איפכא דכתב לגרש כו' ונמלך מסתברא לפסול כיון שנכתב לשם אשה אחרת כמו בקדשים דלא מיפסיל אלא בהכי ומתעסק לא היה פסול אי לאו קרא דלרצונכם. והכי אמרינן בהדיא בעירובין לענין מגלת סוטה דהיכא דנכתבה להתלמד יש להכשיר יותר מאם נכתבה לאשה אחרת וראיתי להתוס' ז"ל בריש פ' כל הגט שדקדקו כנ"ל ובעירובין האריכו יותר לישב הא דלענין מגילת סוטה איכא מאן דמכשר למחוק לה מספר תורה כיון דסתמא נכתבה. ולענין גט פסול. ויותר מזה אשכחן אפילו כתב לשמה בלי רשות הבעל פסול דזה לא חשיב לשמה ע"ש מש"כ והיה נראה דיש לחלק בין מגילת סוטה לגט. הך סברא גופא דאמרינן הכא בין זבחים לגט דסוטה ג"כ סתמא עומדת לכתיבת מגילה ולהשקותה. ולהכי ס"ל להאי תנא דלא אימעיט אלא אם נכתבה לסוטה אחרת. אבל סתמא כשירה ולא בעינן כוונה לשמה אבל גט דבעינן כוונה לשמה להכי פסול בכל גוונא אפי' כתב לשמה כל שלא צוה הבעל ואינה עומדת לגירושין זה לא חשיב לשמה. אבל אין זה מוכרח וכמש"כ התוס' ז"ל דאשה אפילו זינתה תחת בעלה אינה עומדת לגירושין דאינו מחוייב לגרשה. וה"נ מגילת סוטה הרשות ביד הבעל שלא להשקותה. הן אמת דד' התוס' ז"ל אינם מוכרחים דאטו באלו שכופין אותו להוציא נימא דסתמא לשמה קאי אלא וודאי הכי קאמרינן דבאשה דסתמא לאו לגירושין עומדת אמרינן דקרא אתי לאשמעינן דבעינן כוונה לשמה. וכיון דבעינן כוונה לשמה ממילא הדין כן בכל הנשים. אבל קדשים דסתמן לשמה קאי לא ילפינן מקרא דבעינן כוונה לשמה אלא שלא יכוין לזבח אחר. וא"כ אכתי איכא למימר דסוטה הוי סתמא לשמה אבל גם זה אינו דאטו לב"ש דאין לגרש אא"כ זינתה נימא דסתמא לשמה קאי. אלא וודאי עיקר מילתא כמש"כ דהכא בזבחים המעשה עצמה בהכשר נעשית וכוונה לא מעכבא. אבל גט אין זה מעשה בגופה שיהיה עומדת לזה. והצריכה התורה שתהיה הכתיבה לשמה דווקא וה"ה מגילת סוטה לא הוי מעשה בגופה וליכא למימר בה סתמא לשמה קאי. כללא דמילתא בגט בעינן דווקא כוונה לשמה אבל בזבחים הא דילפינן מקרא שתהא זביחה לשם שלמים היינו למעוטי לשם זבח אחר אבל לא שיכוין בה לשמה. ואפילו חישב מחשבה אחרת כגון לשם חולין כשירה ועלתה לבעלים:

ואכתי איכא למידק אי בעינן כלל מה"ת שיחשב לשמה. דלכתחילה וודאי משמע שצריך מחשבה לשמה. וכדתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח כו'. אבל לא מה"ת הוא דהא לר' יוסי משמע דלכתחילה ג"כ אין צריך לחשב ותנאי ב"ד הוא. ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דתנאי ב"ד הוא שלא יאמר לשמו בפה. אבל מחשבה צריך מ"מ כיון דסתמא לגמרי ג"כ כשר. ש"מ דלא בעינן כוונה לשמה כלל מה"ת. ועי' לקמן בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שנ' שפי' הא דלשם ששה דברים כו' קאי אבעלים. וס"ל לת"ק דבעלים ג"כ צריך שיחשבו בכל אלו הדברים. ואתי ר' יוסי לאפלוגי ואמר דבעלים לא יחשבו כלל שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ופשטא דלישנא דמתניתין משמע כפי'. דלפי' רש"י ז"ל הא דמסיים שאין המחשבה כו' דחוק הוא קצת ע"ש. אלא דלפי' קשה היכי מוכח הש"ס מינה דסתמא כשר כיון דאבעלים קאי ומחשבת בעלים לא נצרכה כלל לדידן. אבל כהן העובד אפשר צריך שיחשוב לשמה ועוד דלמה ליה תנאי ב"ד לזה. דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד הא מעיקר הדין הוא כן. ואפילו מחשב שלא לשמו או מפגל לאו כלום הוא. אלא די"ל דחדא בחברתא מתרצא דביטול מחשבת בעלים מתנאי ב"ד הוא ויש כח בידם להוציא הקרבן מרשותו. לענין זה שלא יועיל מחשבתו ותקנו כן מפני שחששו שמא יאמרו הבעלים שלא לשמו. דלכהן לא חששו דכהנים זריזים הם ולהכי תקנו שלא יחשב כלל. ושפיר דייק מינה דסתם כשר דאי סתם פסול אטו משום חששא דשמא יאמר שלא לשמו יתקנו שלא יחשב כלל דמיפסיל ביה וודאי אלא ש"מ דסתמא כשר לכ"ע בין בבעלים בין בכהן. להכי תקנו בבעלים שלא יאמר כלל כדי שלא יבא לידי מכשול. וביטלו מחשבתו לגמרי אפי' במחשבה שלא לשמו. ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל בד"ה קיימי ב"ד כו' ועדיין צ"ע ויבואר עוד לקמן במקומו שם אי"ה:

עכ"פ זה ברור דליכא מצוה מה"ת לחשב לשמה דאי מה"ת צריך שיחשב לשמה מנלן לחלק דאם לא חישב לשמה עלו לבעלים ובמחשבה שלא לשמו לא עלו לבעלים כיון דמחד קרא נפקא תרווייהו. וא"כ קשה לי מ"ש מכל מצות התורה דאיכא מ"ד דצריך כוונה. ומ"ש עבודת קדשים דלכ"ע לא בעי כוונה. ור' יוסי גופא ס"ל במצות דצריך כוונה כדמשמע בערבי פסחים. והכא בקדשים אמר דלא בעינן כוונה ולכאורה כל המצות סתמן לשמה קאי כיון דעושה המעשה בגופה כהכשירו. וכ"כ התוס' ז"ל דסתם מילה לשמה קאי וכי בעינן גבי מילה לשמה היינו לאפוקי לשם הר גריזים. ור' יוסי גופא מתמה שם בע"א היכן מצינו מילה לשמה ומ"ש משאר מצות דצריכות כוונה לר' יוסי. ובכתיבת ס"ת כתבו התוס' ז"ל שם דסתמא לאו לשמה קאי וצריך שיאמר שכותב לשמה ובגיטין פ' השולח נראה מד' דס"ת הוי סתמא לשמה. וע' במרדכי בהל' ציצית שהאריך בזה ע"ש. ולא מצאתי כעת שרש דבר מזה דמצות צריכות כוונה ומנלן דאפי' דיעבד לא יצא. והיה נראה דמסברא הוא