קרן אורה יבמות צו

בהלך למדה"י דגזירה בעלמא הוא דמקילינן בתרומה אבל באנוסה דיש לחוש שמא לא נתהפכה יפה אפשר דאין חילוק בין יוחסין לתרומה מ"מ בירושלמי משמע דלענין אנוסה נמי יש חילוק. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל סוף פרק ד"א שכתב לשמואל בזנות ג"כ טעמא משום גזירה זנות אטו נישואין. ומסיק הש"ס דבנישואין נמי אינה חוששת עד מ' יום. ופירש רש"י ז"ל דמיירי שמת ביום שנישאת דאל"ה בתוך מ' יום ג"כ אסורה שמא נתעברה מקודם. והרמב"ם ז"ל כתב סתמא היתה נשואה לישראל אוכלת בתרומה עד מ' יום. וצ"ע אמאי לא ביאר דווקא אם מת ביום שנישאת ובזנות פסק דאין חוששת כלל וכדאמר רבה בר רב הונא. ומש"כ התוס' ז"ל לענין שוטה ג"כ משום דמתהפכת משמע להו הכי מהא דעיברה לא תאכל דקאי נמי אשוטה דרך נישואין וא"כ לענין הבחנה נמי אין צריכה להמתין ג' חדשים הנשואה לשוטה. אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה דשקלא וטריא דהש"ס הוא בזנות לחוד. אבל בשוטה באמת חיישינן וכמו שכתב המהרש"א ז"ל. ומהתוספתא דתני התם נישאת לשוטה טובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה מוכח כדברי התוס' ז"ל דבנישאת לשוטה נמי לא חששו:

ויש לדקדק לעיל גבי הא דתנן הניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה. משמע דאם לא נודע שהיא מעוברת יאכלו העבדים ואמאי לא ניחוש שמא עיברה ובשלמא היכא דאיכא בנים י"ל דס"ס הוא ספק עיברה ספק לא עיברה ואת"ל עיברה שמא נקיבה היא אבל היכא דליכא בנים אמאי לא ניחוש. והיה נ"ל כיון דעד מ' יום אוכלין בשביל המשפחה לכ"ע דבתוך מ' יום וודאי אין לו זכיה. (ועיין בש"ך ח"מ סי' ר"י) תו לא מפקינן להו מחזקתן מספק שמא מעוברת היא כיון שהם בחזקת המשפחה. אלא דלפירוש רש"י ז"ל אינה אוכלת עד מ' יום אלא אם מת ביום שנישאת אבל אם היתה נשואה מכבר ליתא להאי קולא דמ' יום ומתניתין התם סתמא קתני וא"כ אפילו לא נודע שהיא מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה שמא עיברה. וי"ל עוד דבעבדים לא חיישינן כיון שהם בחזקת אכילת תרומה. ודווקא באשה בנישואין חששו כיון שלא אכלה קודם אדרבה הרי היא בחזקת איסור. וי"ל דהיינו טעמא דמחלק בין זנות לנישואין וא"ש לפ"ז נמי הא דבנישאת לשוטה לא חיישינן. ולא מטעם דנתהפכה אלא משום דמוקמינן לה אחזקה חזקת כשרות לתרומה. ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה. אלא דא"כ תיקשי ממתניתין דהרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד ולא מוקמינן לה אחזקת היתר שהיתה אוכלת מעיקרא וי"ל דחזקת היתר שלה אינה חזקה גמורה כיון דכבר נתן לה גט. ועוד נראה לחלק בין עבד לאשה למאי דכתיבנא לעיל דאם היה נפל למפרע אין לו זכיה. א"כ בעבד איכא ס"ס בכל גוונא ספק עיברה ספק לא עיברה. ואת"ל עיברה שמא תפיל. אבל באשה ליכא אלא חדא ספיקא ודו"ק:

רש"י בד"ה תהא מקולקלת למפרע לשלם קרן וחומש. עכ"ל והוא נגד משנה מפורשת בתרומות דבת כהן שנישאת לישראל פטורה מן החומש. ועיין ריטב"א ז"ל שכתב ג"כ כלשון רש"י ז"ל. ובת"כ ילפינן הא דפטורה מן החומש מקרא דכתיב וכל זר לא יאכל קודש ואיש כי יאכל קודש יצא זו שאינה זרה. ויש לדקדק דהא לעיל מהאי קרא דכל זר ילפינן מלקות בנשואה לישראל אלמא דמיקריא זרה. ומ"מ לשון רש"י ז"ל צ"ע:

גמרא הבא על ארוסתו בבית חמיו כו'. ואיכא תרי לישני בהא לל"ק מפרש רבא למילתיה דרב בדיימא מיניה ומעלמא אבל אי לא דיימא אלא מיניה מודה רב דהולד כשר ובתריה שדינן ליה ובהכי מיירי מתניתין דילדה תאכל. ואביי קאמר דאפילו לא דיימא אלא מיניה נמי הולד ממזר מדאפקרה נפשא כו'. ורבא דמכשיר בדיימא מיניה ולא מעלמא. היינו דידעינן בוודאי שבא עליה. דדיימא לחוד היינו רינון בעלמא וודאי לא מהני להכשיר. ואביי מחמיר אפילו בהכי אע"ג דלא דיימא מעלמא. ואיכא דאמרי בבא עליה כ"ע לא פליגי. היינו אביי ורבא ואי לא דיימא מעלמא הוולד כשר. דאחרי מי בארוסה שעיברה ולא ידעינן אם בא עליה הארוס דבהא מחמיר רב אפילו לא דיימא מעלמא. ומפרש רבא דמסתברא מילתא דרב בלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא בתריה שדינן ליה. ומשמע דקאי אארוסה שעיברה דלא ידעינן בבירור שבא עליה. ואפ"ה כיון דדיימא מיניה ומעלמא בתרא דידיה שדינן וא"כ ה"ה היכא דלא דיימא כלל לא מיניה ולא מעלמא דבתרא דידיה שדינן ליה. וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בסוטה דף כ"ז שהקשו דשמואל דהתם דאמר אל ישא בת דומה מפני שבא מטיפה פסולה אדשמואל דהכא דאמרינן ללישנא בתרא בבא עליה כ"ע לא פליגי דבתרא דידיה שדינן אלמא אפילו בארוס שדינן ליה בתר דידיה וכשר הוא משמע דמפרשי בבא עליה כ"ע לא פליגי אפילו דיימא מעלמא דאי בלא דיימא מעלמא לא הוו מקשי מידי. וכתבו עוד התם וכ"ת שאני הכא דידעינן בבירור דבא עליה הארוס אכתי תיקשי לרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב היכא דלא דיימא מיניה. אבל דיימא מיניה אפילו דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן אלמא דמפרשי דאי דיימא מיניה ברינון בעלמא נמי בתרא דידיה שדינן ליה:

אבל כבר הוכיחו התוס' ז"ל הכא דדיימא מיניה היינו שבא עליה בבירור. אבל ברינון לחוד לא שדינן ליה בתריה. וכן מוכח לגירסת הריטב"א ז"ל מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא אלמא דהיכא דלא דיימא כלל לא תלינן בדידיה. וא"כ ה"ה היכא דדיימא מתרווייהו דלא שדינן ליה בתריה דידיה ואפילו אי דיימא מיניה ברינון בעלמא ולא דיימא מעלמא כלל ג"כ נראה דהולד ממזר דלא שמעינן התירא בדיימא מיניה אלא אם בא עליה וודאי. ועיין בריטב"א ונימוק"י דגרסי אבל דיימא מיניה בתריה שדינן ליה ולא גרסי אע"ג דדיימא מעלמא. ומכללא דלקמן שמעינן אע"ג דדיימא מעלמא ומ"מ חזינן דאין חילוק בין דיימא מיניה ולא מעלמא או דיימא מתרווייהו. וכי היכא דבדיימא מתרווייהו לא שדינן ליה אלא בבא עליה בבירור ה"נ בלא דיימא בעלמא. אבל מלשון הריטב"א ז"ל והנימק"י ז"ל נמי משמע דבדיימא מיניה ברינון בעלמא נמי שדינן ליה בתריה שכתבו. לפרש הא דלא דיימא מיניה היינו שלא יצא עליה רינון משמע דכל שיצא עליה רינון חשיב דיימא מיניה ובתריה שדינן ליה. וכן משמע פשטיה דשמעתא דהכא בארוסה שעיברה מיירי דלא ידעינן בבירור שבא עליה הארוס. אלא דהתוס' ז"ל הכא הוכיחו דדיימא היינו דווקא בא עליה דאי ברינון בעלמא א"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתניתין דמיירי שבא עליה וודאי וי"ל דבמתניתין וודאי אי לא ידעינן שבא עליה בבירור לא תאכל כיון דלכולהו איסורא היא אבל בארוס דהתירא היא לגביה בזה שדינן ליה בתריה כל שדיימא וחשודה מיניה. ורבא דייק הכי אי דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתאכל כיון דחשודה היא ממנו מעיקרא וודאי בתריה שדינן ליה אלא ע"כ דדיימא נמי מעלמא ואפ"ה תאכל ושדינן ליה בתריה וכש"כ הכא דלהאי התירא וכיון דדיימא מיניה מסתמא הוא בא עליה. ובתריה שדינן ליה. ודחי אביי דמתניתין מיירי בלא דיימא כלל. ולהכי איצטריך לאשמעינן דתאכל אע"ג דלא הוי דיימא מיניה מעיקרא ואיכא למימר מדאפקרה נפשה לגביה אפקרה לגבי אחריני. דבשלמא היכא דהוי דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא חזינן דלא אפקרה נפשה אלא לגביה. אבל אי לא הוי דיימא כלל שפיר איכא למימר מדאפקרה כו' קמ"ל דאפ"ה בתריה שדינן ליה ותאכל. אבל לפמ"ש פי' התוס' ז"ל דדיימא מיניה היינו בא עליה לא אתי שפיר הא דאמר אביי מתניתין בלא דיימא כלל הא היינו דיימא מיניה ולא דיימא מעלמא. ולענין מה שהקשו התוס' ז"ל בסוטה דשמואל אדשמואל התם דס"ל דלא ישא בת דומה משום שבאה מטיפה פסולה ואפילו בבעל גמור לא מכשר וכש"כ בארוס י"ל דרבא מסתברא מילתיה דרב קאמר אבל לשמואל ה"נ דאין חילוק. ועוד נראה דשמואל נמי לא קאמר אלא דלכתחילה לא ישא בת דומה משום דשמא באה מטיפה פסולה אבל לדינא מודה דכשירה היא משום דרוב בעילות אחר הבעל. אלא דאכתי תיקשי מברייתא דמכשרי בבעל משום דרוב בעילות אחר הבעל משמע דדווקא בבעל הוא דשדינן ליה בתר הבעל אע"ג דיצא עליה שם רע משום דרוב בעילות אחר הבעל. אבל בארוס לא שדינן לה בתריה כל שיצא עליה שם רע מאחרים. ונראה דמהאי טעמא פסק הרמב"ם כלישנא קמא דאי דיימא מעלמא הולד פסול אפילו אי בא עליה הארוס בבירור דהא בעל וודאי חשיב כמו בא עליה. ואפ"ה דווקא משום דרוב בעילות אחר הבעל הוא דמכשרינן אבל ארוס לא. ולמאן דפסק כל"ב י"ל דהא דמכשר ברייתא משום דרוב בעילות אחר הבעל. היינו אפילו אם זינתה וודאי אפ"ה תלינן בבעל משום דרוב בעילות כו'. אבל בארוס כה"ג אם זינתה בבירור עם אחר וודאי לא שדינן ליה בתריה. ובזה יש ליישב נמי קושיית התוס' ז"ל בסוטה דשמואל אדשמואל משום דהתם מיירי שזינתה בבירור עם אחר ובהא הוא דפוסל שמואל אפילו בבעל. אבל ברינון בעלמא אפילו בארוס הולד כשר. ולפ"ז הא דאמר שמואל ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה ע"כ מיירי בישראל דכהן וודאי אסור לישא אותה משום זונה. והתוס' ז"ל כתבו התם דמיירי בקלא דפסיק דאי בקלא דלא פסיק הא אמרינן אם כנס יוציא. משמע דמפרשי להאי מילתא בכהן. וכמו שכתב המשנל"מ ז"ל בפט"ו מהל' א"ב. אבל דבריהם ז"ל צ"ע א"כ דמיירי בקלא דפסיק אמאי לא ישא בת דומה כיון דקלא דפסק הוא וקלא דפסק לאו כלום הוא: