קרן אורה יבמות צז

והיה נראה דכל שקלא וטרי' דשמעתין לא קאי אלא אמפותה. ובהא הוא דמחמיר אביי ללישנא קמא אפילו לא דיימא מעלמא. אבל באנוסה ובנישאת לשוטה לא אמרינן מדאפקרה נפשה דבאונס לא הפקירה עצמה. וכן נישאת לשוטה לא חשיב הפקר אע"ג דאין לו נישואין כיון דדרך נישואין הוא. ונראה עוד דבנישאת לשוטה כיון דמיוחדת היא לו אפילו דיימא מעלמא שדינן ליה בתריה דרוב בעילות אחריו. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תרומות כתב דבנישאת לשוטה נמי לא תאכל אם מרננין אחריה מאחר. ועיין בש"ע סי' ד' מש"כ האחרונים ז"ל שם ובסי' קנ"ו שם. וי"ל דדווקא בשוטה הוא שכתב כן. וכי היכי דחשיב זנות לענין זה דלא חיישינן שמא עיברה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה בזנות לא חששו דבשוטה נמי מתהפכת דאין אדם דר עם נחש כו'. אבל שאר מיוחדת י"ל דמודה הרמב"ם ז"ל דבתריה שדינן ליה. וכן משמע מהא דתנן לעיל מי שיש לו בן מ"מ פוטר מן היבום אפילו ממזר מח"כ ואטו מיירי דווקא שהיו חבושין בבית האסורים אלא וודאי מיירי שהיא מיוחדת לו ואפילו באיסור שדינן ליה בתריה אע"ג דבלא קדושין הוא. וכן הא דתנן התם וחייב על מכתו ועל קללתו. וכן מסתבר דכל שנתיחדה לו שוב אינה מתהפכת. ומש"ה אפילו זינתה עם אחר שדינן ליה בתריה דבזנות בעלמא מתהפכת היא. אלא דיש לומר דבכה"ג שנתיחדה לאחד. באיסור לא שייך סברא דמתהפכת כיון דתרווייהו איסורי נינהו. אלא דבהא דמכשרינן באשה מזנה משום דרוב בעילות כו'. יש לדקדק תיפוק ליה משום דבזנות מתהפכת וחזקה מבעל הוא. וכן הא דמוכיח הש"ס בחולין דאזלינן בתר רובא מכיבוד אב דילמא לאו אביו הוא אלא ש"מ משום דרוב בעילות כו'. ומנ"ל הא דילמא משום חזקה דאשה מזנה מתהפכת. וצ"ל דלא חשיבא חזקה כ"כ. ולפי מאי דאמרינן התם בחולין דבלא רובא לא מהני אפילו אם היו חבושים בבית האסורים משום דאין אפוטרפוס לעריות. א"כ ע"כ מוכח ממתניתין דחייב על מכתו. דמיוחדת שאני דבה נמי איכא רובא:

והנה הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות יבום כתב דלענין יבום אפי' לא דיימא מעלמא חיישינן שמא זינתה עם אחר ובאמת הכי מוכח משמעתין דחולין דאי לאו משום רובא לא היה חייב על מכתו משום שמא זינתה. וה"ה דלא שרינן יבמה לעלמא מהאי טעמא. וראיתי במרדכי פרק כיצד דמוקי לה למתניתין כגון שהיו חבושין בבית האסורים. ולכאורה משמע בחולין שם דחבושים בבית האסורים לא מהני אם לא מטעם רובא. וי"ל דהיינו למאי דס"ד דלא אזלינן בתר רובא. אבל למאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא כל שחבושין בבית האסורים לא חיישינן שמא זינתה. אבל הא וודאי שמעינן דבלא רובא חיישינן דילמא לאו אביו הוא. וא"כ אפילו לא דיימא מעלמא כל שאין לה חזקת כשרות חיישינן שמא זינתה ואינו חייב על מכתו ויבום דמיא להא כדמשמע במתניתין דפ' כיצד. ודברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים. אלא דכבר הקשו הראשונים ז"ל מאי שנא דלענין תרומה ולענין ארוס כל היכא דלא דיימא מעלמא לא חיישינן שמא זינתה ותאכל בתרומה והולד כשר ומה שתי' הב"ח ז"ל דלענין תרומה דרבנן הקילו הוא דחוק דא"כ היכא פשיט מינה לארוסה שעיברה. ועוד דכל כי האי מילתא הויא ליה להש"ס לברורי. ועוד דמשמע דהולד כהן גמור הוא ועובד עבודה דאי לאו כהן גמור הוא לא היה מאכיל את אמו אלמא דלענין דאורייתא נמי מחזקינן ליה בכשר ולא חיישינן שמא זינתה עם אחר. וכן משמע לקמן סוף פרק נושאין על האנוסה דבזנות נמי כהן גמור הוא והיכא דלא ידעינן אי בן ט' לראשון או בן ז' לשני הוא דמשתקין אותו מדין כהונה. אבל לאחר לא חיישינן ואע"ג דיש לומר דהתם מיירי באונס דלא אפקרה נפשא. וכן מוקמינן לה בירושלמי התם מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפי' ע"י אונס לא מחזקינן בבן וודאי לענין לפוטרה מן היבום. והיה נראה דלא מכשרינן ליה בהאי חזקה דלא דיימא מעלמא אלא למילתא דאיסורא דלא בעי' עדות גמורה. אבל לשאר מילי דבעינן עדות גמורה לאו חזקה היא וצ"ע בד' הפוסקים בזה ועיין ריטב"א ז"ל ובנימק"י שהאריך בזה וכתב דאפי' בפילגש אינה נאמנת לענין ליורשו וחילק שם בין ארוס לבא עליה בזנות דבארוס אי לא דיימא מעלמא מחזקינן ליה בדידיה גם לענין ירושה אבל בא עליה בזנות אע"ג דלא דוימא מעלמא לא מחזקינן ליה בדידיה ליורשו וצ"ע בכל זה:

הדרן עלך פרק אלמנה פרק הערל תוס' בד"ה הערל פי' בקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ומסקו דזה לא חשיב ערלה שלא בזמנה אע"ג דאין צריך למול ודעת ר"ת ז"ל דמתו אחיו מחמת מילה הוי כערלה שלא בזמנה כמו שהביאו הרשב"א והריטב"א ז"ל בשמו והוא פי' לערל דמתניתין שלא מל מחמת פחד שראה אחרים שמתו מחמת מילה או שמת לו אח אחד מחמת מילה. ומה שהוצרך לזה הוא מהא דלקמן אמרינן אי כתב רחמנא בן נכר דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים כו' אלמא דקרא לא מיירי במומר לערלות אבל הא גופא קשיא לי מנ"ל להש"ס דקרא לא מיירי במומר לערלות ואי משום דשמעינן לה מבן נכר הא בן נכר היינו דווקא מומר לעבוד' כוכבים כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל מומר לד"א וודאי לא שמעינן דאסור בפסח. וגם עיקר הצריכותא לקמן צ"ע דמה ענין זה לזה איסור בן נכר הוא משום דנתנכרו מעשיו וערל איסורו מחמת מאיסת הערלה והיכי ס"ד למילף חד מחברי'. והיה נראה דקרא מיירי נמי במומר לערלות וס"ד למילף מומר לעבודת כוכבים מיניה. וכי היכי דזה שלא נכנס לברית אסור בפסח כמו כן זה שהפר ברית וכן איפכא ה"א דנילף ערל שלא נכנס לברית מבן נכר דפסולו ג"כ משום הפרת ברית קמ"ל דלא מצינן למילף מהדדי. דבן נכר אין לבו לשמים כיון דהוי מומר לעבודת כוכבים וכן בן נכר מערל לא ילפינן דערל לבו לשמים כיון דלא הוי מומר לעבודת כוכבים. אבל בן נכר אין לבו לשמים. אבל שפיר מיירי קרא במומר לערלות שלא מדאגת מיתה. וממילא שמעינן דאפי' אם אינו מכוין להמרה בזה מ"מ אסור הוא כל שלא נכנס לברית. ועיין בריש חולין דמשמע דליכא בערל אלא תרתי גווני או מתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא או מומר לערלות ואפי' אם הוא אינו מל מפחד מיתה ג"כ מומר הוא והיכי קרינן ליה לבו לשמים אלא וודאי כדפירשתי ובזבחים פי' ר"ת ז"ל דמיירי במומר לערלות ולבו לשמים פי' ג"כ מדאגת מיתה. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי. והשתא דאתינן להכי דבכל גוונא מומר הוא אם לא שמתו אחיו מחמת מילה. א"כ יקשה למ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. א"כ למה לי קרא דכל ערל לא יאכל בו. הא לדידיה מבן נכר ילפינן לה. וע"כ צ"ל דקרא אתי לערל שמתו אחיו מחמת מילה וש"מ דלא חשיבי' ערלות שלא בזמנה ודו"ק:

גמרא והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני רבי'. והקשו התוס' ז"ל והא אמרינן בקדושין דעבד עברי גופו קנוי. ותי' דה"מ לענין שחרור אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כו'. משמע קצת מדבריהם ז"ל דאי הוי גופו קנוי הוי לו דין עבד גמור לענין מצות כדין עבד כנעני להיות מותר בשפחה ולהפטר ממצות שהעבד פטור בהן. ולענ"ד נראה דזה לא ס"ד דישראל יפטר מן המצות ע"י עבדות. וכבר נאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים ולענין מצות אפילו אי הוי קני ליה לגופיה לא מהני. והא דבעינן למימר הכא דאיפטר מפסח אי קני ליה לגופיה היינו להמנאת עצמו אבל לא לפוטרו לגמרי ועבד כנעני הוא דפטור ממצות שהאשה פטורה מהן משום דעיקר חיובא דמצות בעבד מאשה ילפינן מגז"ש דלה לה ואי לאו גזרה שוה לא הוי מחייבינן ליה כלל אבל עבד עברי דמחויב הוא במצות. בשביל שנעשה עבד אין לפוטרו והכא לענין אכילת תרומה הוא דאיצטריך קרא למעוטי משום דאי גופו קנוי הוי קנין כספו של כהן ואוכל בתרומה והדק"ל כיון דבאמת יש לו קנין הגוף אמאי לא מיקרי קנין כספו. והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו כיון דיוצא בגרעון כסף שלא מדעת האדון לא מיקרי קנין הגוף לגמרי. נראה מדבריו דהוי גרסי בש"ס אלמא לא קני קנין גמור. ויש לו בו קצת קנין הגוף אבל לא לגמרי. אבל יש לדקדק דהא מצינו לעיל בעבדי צ"ב אפי' למ"ד הדין עמה אפ"ה אכלי בתרומה אע"ג דיוצאין מרשותו שלא מדעתו. וצ"ל דהכא שאני דע"ע יוצא בשש או ביובל מאליו והויא דומיא דקונה שדה בשעת היובל דלא מיקרי אלא קנין פירות. וכמו שכתבו לעיל בפ' אלמנה. ובאמת יש לדקדק למה לי קרא דתושב ושכיר דלא יאכלו בתרומה מהיכא תיתי דיאכלו כיון דאין לו בהם קנין הגוף. והיה נראה דלאו מטעם קנין כספו הוא דאיצטריך קרא אלא משום כל טהור בביתך יאכל. וה"א דגם זה מיקרי בן בית קמ"ל. ולפ"ז הא דאמרינן הכא והא קי"ל בתרומה דלא אכיל אלמא לא קני הוא