קרן אורה יבמות צה

דהא תרתי דסתרי הוא. גם מה שתי' כיון דהשתא דאתי קמן הוי בן תשע תו לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא דאיתרע ליה צ"ע דאכתי נוקי איתתא בחזקת כשרות. ועוד דלא שייך ריעותא בזה בדבר התלוי בזמן השתא הוא בן ט'. אבל לפני זה היה פחות מבן ט' וגם עיקר קושיתם לא הבנתי דהיכן מצינו חזקה כזו דלא שייך בזה חזקה קמייתא כלל כיון דהדבר תלוי בזמן. וע"כ עיקר קושיתם הוא מחזקת כשרות דהאשה ולזה לא תירצו כלום וצ"ל דחזקת כשרות שלה נמי איתרע כיון דוודאי בא עליה אלא דלא ידעינן אם הוא בן ט' לא מוקמינן לה אחזקה. ומה שדקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשו מסיפא ספק הביא ב' שערות. לדידי לא קשיא כיון דמדרבנן מחזקינן לה בא"א שפיר נפסלה נמי מן התרומה. ועוד דלפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל דמיירי אחר י"ג שנה א"כ אדרבה חזקה הביא סימנים ולהאכיל הוא דמחמרינן שלא יאכיל:

וראיתי בירושלמי בשמעתין הלכה א' שצריך אני להתלמד כאשר אבאר דפריך על מתניתין דתני חרש פוסל ולא כן תני ר' חייא אשת חרש טובלת מחיק בעלה ואוכלת. ופליגי אמוראי חד מוקי לה בחרש פוסל וחד מוקי לה בחרש ויבם. והנה עיקר הדבר מאי דתני ר' חייא דטובלת ואוכלת צ"ע דהא משמע בכוליה פ' חרש דתקינו ליה רבנן נישואין לחרש. וכדאמרינן בש"ס דילן. וזה יתבאר שם בפ' חרש כשיהיה ה' בעזרי. והני שינויי ג"כ לא זכיתי להבין דמאן דמוקי לה בחרש פוסל תיקשי מאי קמ"ל וכי בשביל שהוא חרש לא יפסול ומאן דמוקי לה בחרש יבם ג"כ תיקשי ולא מאכילין האיכא חרש דמאכיל כגון אם אכלה בחיי הבעל כדאי' לעיל בפ' הבא על יבמתו וצ"ע:

ועיין בפי' המשניות שכתב נמי לספיקא ביבם ספק בן ט' ולא ידענא למאי הילכתא כתב כן כמו שהקשו בגמרא ובחיבורו כתב בתוך הלכה זו דבן ט' פסול פוסל וכתב ג"כ דאם נישאת לבן ט' כהן אינו מאכיל. מדבריו נראה דאתי לישב ולא מאכילין דתנן ולא ניחא ליה כפי' רש"י ז"ל דלא קאי אולא מאכילין. ע"כ פי' דפוסל קאי אבן ט' מן פסולי כהונה ולא מאכילין קאי אבן ט' שנשא אשה דאינו מאכיל אע"ג דביאתו ביאה ובספק הביא ב' שערות פי' בפי' המשנה דקאי לענין חליצה ובחיבורו פי' לענין תרומה ע"ש. ועיין בר"ע ברטנורה ובתוסי"ט במשנה זו ודו"ק:

גמרא מה"מ אמר רב יהודה אמר קרא ובת כהן כו'. כבר הערתי בזה כמה פעמים במכילתין למה לי האי קרא תיפוק ליה מדהויא זונה מפסול לה אלמא דמיפסלה לכהונה מח"ל. וגם התוס' ז"ל בפ' החולץ האריכו בזה ובשמעתין ראיתי להרשב"א והריטב"א ז"ל דשמעתין אזלא לר"א דאמר זונה כשמה ואין זונה אלא מאשת איש. ולפ"ז יקשה לשאר תנאי למה לי קרא דכי תהיה. וכ"ת דלא דרשי' ליה אלא לתרומת הקדשים דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמן לר"ע דאמר כי תהיה כי תיבעל אלמנה וגרושה למה לי דילמא לא דריש כלל להאי קרא להכי דאע"ג דס"ל זונה זו מופקרת מ"מ מודה דמפסולין נמי הויא זונה אפי' שלא בהפקירא. ומקרא דזונה יליף לכל הפסולין וכ"ת דא"כ לא צריך קרא דאלמנה וגרושה דעובד כוכבים ועבד נמי שמעינן מקרא דזונה דא"כ בכל דוכתי דאמרי' דעובד כוכבים ועבד מקרא דאלמנה וגרושה ילפינן הכל לר"א הוא. אלא העיקר נראה דקרא דכי תהיה איצטריך לתרומה דמקרא דזונה לא שמעינן אלא פסול כהונה אבל לתרומה לא שמעינן דא"כ מאי קאמ' אשכחן לתרומ' לכהונה מנ"ל הא לכהונה לא איצטריך האי קרא. וצ"ל דמח"ל הויא זונה מהאי קרא דכי תהיה שמעינן. כיון דפסולה מהאי קרא ממילא היא בכלל זונה ג"כ. ולפ"ז לר"ע דדריש כי תבעל אליבי' לא איצטריך כלל ק"ו לכהונה דלכהונה שמעינן מקרא דזונה כיון דלא תפסי בהו קדושין אין חילוק בינייהו לח"כ. ומיושב ושב בזה קושית התוס' על רש"י ז"ל בסוטה פ' כשם שפי' לר"ע איצטריך תרי קראי לכהונה ולתרומה. דא"כ הכא לכהונה מנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש דבכלל זונה הוי כל איסורי ביאה בין ח"כ בין ח"ל. ועי' מש"כ בזה:

ע"ב ק"ו מה כהנת דבקדושה דנפשה קאכלא. ע' מהרש"א ז"ל ולא הבנתי דבריו ז"ל. והדברים פשוטים דלענין כהונה לא שייך האי ק"ו. ומסתבר יותר לאוקמי פסול דקרא בכהנת דקדושה היא ולא בלוי' וישראלית וק"ל:

תוס' בד"ה כמאן כר"ע כו'. ונראה דלא איצטריך לרבות בת בע"מ אלא התם דכתיב את אביה היא מחללת משמע דקרא בכהן כשר דבע"מ בלא"ה הוא קצת מחולל. ומש"ה איצטריך לרבויי אבל הכא וודאי אין חילוק בין תמימים לבע"מ וק"ל:

דף סט תוס' בד"ה ואימא כו' תימא דבכל דוכתי לחומרא מקשינן כו'. ולא הבנתי תמיהת' דע"כ איכא צד דמסתבר לומר כן. וכמו שכתב רש"י ז"ל דכבהמה בעלמא חשיבי. ושפיר פריך דילמא מסתבר הכי. וע"כ לא אמרינן לחומרא מקשינן אלא היכא דליכא שום צד להכי ולהכי. אבל סברת רש"י ז"ל לפי מה שכתב הוא ז"ל דחייבי כריתות ג"כ ילפינן מהכא ובח"כ לא שייך למימר דכבהמה בעלמא חשיב כדמוכח לעיל בפרק כיצד. והיה נראה לפרש דה"ק מי שיש לו אלמנו' וגירושין בה. היינו שכבר לא אכלה ע"י נישואין הוא דזרע ג"כ פוסל אבל מי שאין לו אלמנות וגירושין אין הזרע לחוד פוסל אבל ז"א דוודאי זרע פוסל אפילו דרך זנות בעלמא כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל וכדתנן לקמן עיברה לא תאכל. ובאמת פשטיה דקרא דושבה אל בית אביה משמע דקרא איירי היכא דכבר נתרחקה. וע"כ צ"ל דלא מסתבר לחלק בכך. ועוד דאי נימא הכי א"כ למה לי דכתב רחמנא אלמנה וגרושה אפילו אי לא הוי כתיב אלא חדא ג"כ ה"א הכי דבלא אלמנות וגירושין אין הזרע פוסל דפשטיה דקרא הכי הוא אלא ע"כ אתי קרא למעוטי מי שאין לו אלמנות וגירושין כלל כמו עובד כוכבים ועבד דווקא אבל לא בכשר דרך זנות. אבל א"א לומר כן דא"כ לפי האמת דדרשינן למעוטי עובד כוכבים ועבד דפוסל בלא זרע אכתי מנ"ל דדרך זנות הזרע פוסל אי נימא דפשטיה דקרא מיירי דווקא אחר אלמנות וגירושין אלא ע"כ לא מסתבר כלל לחלק בכך:

גמרא אבל גרושה דלא חזיא לכהונה אימא אע"ג דלית לה זרע. ופירש רש"י ז"ל דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי איפסלה עכ"ל. ואין כוונתו דהוה ילפינן תרומה מכהונה דוודאי לא מצינן למילף מהדדי אלא דה"א דהתורה לא התירה לשוב לבית אביה אלא אלמנה דחזיא לכהונה. אבל גרושה דלא חזיא לכהונה נשארת באיסורה. ולפ"ז גרושה מכהן אפילו למאי דס"ד אכלה בתרומה:

תוס' בד"ה כי תהיה. וא"ת ולוקמה בסוטה דליכא אלא עשה. כוונתם ואיצטריך קרא ללאו דמונטמאה לא שמעינן אלא עשה לתרומה:

אי הכי חלל נמי דלאו זר אצלה מעיקרא כו'. מלשון רש"י ז"ל נראה דלא גרס אי הכי אלא קושיא בפ"ע הוא דחלל לאו זר אצלה כלל:

ואימא עד דאיכא הויה וביאה דומיא דכה"ג באלמנה כו'. יש לדקדק היכי מדמינן לה לכה"ג באלמנה שאני אלמנה דבביאה לחוד ג"כ לוקה מש"ה פוסל לה אבל שאר ח"ל דאינו לוקה על ביאה לחוד דילמא לא פסיל לה אלא בהויה וביאה. והתוס' ז"ל הקשו דהתם גופא מנ"ל דלא בעינן תרתי. ותי' דלענין הבן אין להצריך קדושין. וגם דבריו ז"ל לא הבנתי ממ"נ אי קשיא להו לענין מלקות ליבעי תרתי א"כ גם לענין הבן שייך להצריך קדושין כיון דעיקר האיסור הוא בתרתי דווקא. אלא ע"כ לענין איסור מודו דבבעל לחוד לוקה. וכדאמרינן התם בקדושין והרי חילל וש"מ דלא יחלל לא קאי אלא יקח. ולפי דעת הראשונים ז"ל דבכל ח"ל לוקה אביאה לחוד א"ש:

תוס' בד"ה לא פוסלין ולא מאכילין כו'. ואפילו לר"א כו'. נראה דלא מיפסלא בתרומה דאין זה לאיש זר. ובירושלמי במתניתין איתא להדיא דלר"א אונסין פסלי לתרומה. ויש ליישב דהירושלמי לשיטתו דאמרינן התם בפרק החולץ דמח"ג נמי פסולה לתרומה ולא ס"ל דרשא דלאיש זר. אבל לשיטת הש"ס דילן דמח"ג אינה פסולה לתרומה משום דבעינן לאיש זר ה"ה דפנוי הבא על הפנויה לר"א לאו לאיש זר הוא. ומ"מ אין דבריהם מוכרחים דלענין זנות שפיר מיקרי איש זר וכש"כ למה שכ' לעיל דלא ממעטינן מלאיש זר אלא מח"ג שהיתה תחתיו מעיקרא אבל שאר מילי שפיר הוי לאיש זר כיון שלא היתה שלו מעולם ודו"ק:

ע"ב אלא אמר רבה בר רב הונא בנישואין חששו בזנות לא חששו. ופירש רש"י ז"ל משום דמתהפכת. והנה מלשון אלא אמר כו' משמע דס"ל לרבה בר רב הונא דאין חילוק בין תרומה ליוחסין. ולפ"ז צריך לומר דס"ל כר' יוסי דבאנוסה ומפותה אין צריכות להמתין ג' חדשים ומכאן סייעתא לפסק הרי"ף ז"ל לעיל כר' יוסי דלר' יהודה דאנוסה צריכה להמתין שמא לא נתהפכה יפה א"כ בתרומה נמי תיאסר. אבל בירושלמי איתא דקל הוא בתרומה דהלך בעלה למדינת הים צריכה להמתין ומותרת לאכול תרומה וא"כ ה"ה באנוסה איכא למימר הכי אע"ג דמחמרינן לענין הבחנה גבי תרומה הקילו ואע"ג דיש לחלק דווקא