קרן אורה יבמות צא

וחציו ב"ח למשנה אחרונה וא"כ יש לומר דהגוף אינו יוצא מתחת ידו ע"י הפקר. ומש"ה אוכל בתרומה ובחציו עבד הוא דמיבעי להו כיון דהחצי ב"ח הוא. אבל דבריהם צ"ע דבחציו עבד נראה דפשיטא דאינו אוכל בתרומה משום צד חירות דזה החצי לאו קנין כספו הוא אלא וודאי מיבעי ליה במפקיר עבדו או ביוצא בשן ועין למ"ד דצריך ג"ש. וכן משמע שם בכריתות דאמרינן התם דת"ק דרשב"ג קסבר מעוכב ג"ש אוכל בתרומה משמע דס"ל הכי בכל מעוכב ג"ש והא דלא פשיט הש"ס בגיטין מת"ק דרשב"ג כבר כתבו התוס' שם דלא אתיא כר"ל שם בכריתות. וכן משמע דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות תרומות דכל מעוכב ג"ש אסור בתרומה. וכתב הכ"מ ז"ל ליישב הא דכריתות דאמרינן דה"ק דרשב"ג ס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה והוא משום די"ל דרשב"ג פליג עליה גם בהא אע"ג דאין זה מוכרח וכיון דבעיקר פלוגתייהו בשתק ולבסוף צווח מסקינן בחולין דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר ומספקא לן כמאן הילכתא ה"נ בדין מעוכב ג"ש מספקא לן ואזלינן לחומרא. ועיין במשנ"למ ז"ל שתמה על הכ"מ ולא הבנתי תמיהתו ע"ש. אלא דדברי הכ"מ ז"ל אינן מובנים מטעם אחר דלפ"ז תיקשי לשון הרמב"ם ז"ל שם בהאי דינא שכתב לפיכך אין אוכלין בתרומה בין שהיה רבו שני ישראל והראשון כהן בין שהיה רבו ראשון ישראל והשני כהן משמע דווקא בכה"ג דאחד מהן ישראל ואחד כהן הוא דלא יאכלו משום דמספקא לן של מי הם אם של ראשון או של שני. אבל אם היו שניהם כהנים היו אוכלין ממ"נ. ולפי הנ"ל אפי' היו שניהם כהנים לא יאכלו דשמא לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ושל שני הוא והפקירו בצוויחתו. והרי מעוכב ג"ש ואינו אוכל בתרומה אלא וודאי משמע מדברי הרמב"ם ז"ל דגם אחר שצווח לאו הפקר הוא. וא"כ בלא"ה לא מוכח מהתם מידי. ואי קשיא לי הא קשיא לי דהא בפ"ד מהל' זכי' פסק הרמב"ם ז"ל כר"ל דאם אמר אי אפשי בה הרי היא הפקר. וא"כ אפילו היו שניהם כהנים לא יאכלו בתרומה דשמא של השני הוא והרי הפקיר אותו ואינו אלא מעוכב גט שחרור. ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב התם לאוקימתא דיש נוחלין דמוקי לה בזיכה לו ע"י אחר משמע דאם קיבל בעצמו הרי הוא אוכל בתרומה וכדאמרינן התם ביש נוחלין דבשתק ולבסוף צוח ד"ה מודים דקנה ואמאי כיון דחשיב הפקר ואינו אלא מעוכב ג"ש וצ"ע. עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דמפקיר עבדו ג"כ אינו אוכל בתרומה. והיינו דלית ליה ביה קנין הגוף כלל. וע"כ הא דבעי למימר דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה. היינו משום דלא יצא עדיין מרשות האדון לגמרי כיון דצריך ג"ש ועדיין קנין כספו הוא. ולא ידענא למה הוצרכו להביא ראיה ממרחק דע"י קנין הגוף לחוד מאכיל בתרומה הא תנינן להדיא כן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה אע"ג דיש לישראל בה קנין פירות. ויתבאר עוד בזה:

ודרך אגב ראיתי לבאר עוד קצת מה שנחלקו רש"י ז"ל ותוס' ז"ל במפקיר עבדו אם יש לו כל דין עבד ומותר בשפחה או לא. דעת רש"י ז"ל בגיטין דאסור בשתיהן בשפחה ובבת חורין. והתוס' ז"ל כתבו בגיטין דמותר בשפחה. ולפי מה שכתבתי כאן דיש לו בו עדיין קנין הגוף וודאי נראה דמותר בשפחה אלא אפילו למאי דכתיבנא דאין לאדון בו קנין הגוף מ"מ נראה כדברי התוס' ז"ל דמותר בשפחה כיון דלענין איסורא בעי שיחרור ופטור הוא מכל מצות שהעבד פטור מהן ואינו בתורת קדושין. לענין שפחה ג"כ עבד גמור הוא דבכלל איסורא הוא. אלא דלפ"ז צ"ע מהא דפסחים וחגיגה דאמרינן דלמשנה אחרונה חציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ליתן לו שטר שיחרו' הוא בפסח ובראי' כיון דלא כתב לו השחרור עדיין. נהי דאין רשות רבו עליו מ"מ עדיין עבד הוא. ובשלמא בפסח איכא למימר כיון דאין רשות רבו עליו יאכל משל עצמו דהא מ"מ מחויב הוא בפסח אפי' כשהוא עבד כמו נשים אבל בראי' דכשהוא עבד פטור הוא מן הראיה א"כ אפי' למשנה אחרונה עדיין פטור הוא דקודם שחרור הרי הוא כעבד לענין מצות. ועי' בזה במשנ"למ ז"ל בהל' ק"פ ובלח"מ בהל' חגיגה. והיה נראה דסוגיות אלו אזלי אליבא דשמואל דס"ל דכל שאין רשות לרבו עליו יצא לחירות ואין צריך ג"ש. א"כ הכא דב"ד הפקירו אותו הרי הוא נעשה בן חורין מיד בלא ש"ח והא דכופין את רבו לעשותו בן חורין הוא לרווחא דמילתא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בחגיגה. אבל לדידן דקי"ל דלענין מצות צריך גט שחרור הרי הוא כעבד גם למשנה אחרונה ומילתיה דשמואל פלוגתא דתנאי הוא כדאיתא במכילתין ובסוף נזיר. ולפ"ז עלו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל בפסקיו שכתב לפטור חציו עבד וחציו ב"ח גם למשנה אחרונה אף דמפי' המשנה שלו בפסחים ובחגיגה משמע דמטעמא אחרינא הוא דפסק כן וכמו שהאריך בזה הכ"מ בשם בנו של הרמב"ם ז"ל מ"מ לענין דינא בלא"ה נראין דבריו דקודם שחרור עדיין עבד הוא לענין מצות בין הפקירו בעצמו בין הפקירו ב"ד. ולפ"ז הני תנאי דס"ל ביוצא בשן ועין דצריך ג"ש וילפי מקרא דלחפשי ישלחנו לשמואל צריך לומר דעדיין יש לו קנין הגוף אלא דהתורה אמרה שישלחנו לחפשי. אבל קודם השחרור עדיין ברשות רבו הוא. דאם כבר פקע רשות רבו מעליו א"כ ל"ל השחרור וא"כ לשמואל ליכא למיבעי כלל הך בעיא דמיבעי לן בגיטין מעוכב ג"ש אם יש לו קנס דבחציו עבד למשנ' אחרונה אין צריך שחרור כלל. וביוצא בשן ועין למ"ד צריך ג"כ פשיטא דהקנס לרבו כיון דעדיין לא יצא מרשות רבו. וכן הא דמיבעי לן לענין אכילת תרומה ג"כ לא מצינן לאשכוחי לשמואל אלא לדידן הוא דמיבעי לן כיון דעדיין עבד הוא. לענין כל מילי. ועפ"ז א"ש נמי מה שהקשיתי לעיל פ' החולץ בהא דאמר רב יהודה דאותו הולד אין לו תקנה דהא למשנה אחרונה הרי הוא כמשוחרר. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ עבד הוא קודם שחרור. וכן מוכח מדברי הירושלמי בפ' השולח דמיבעי להו התם במעוכב ג"ש כמו יוצא ע"י יאוש או בשן ועין בניו מה הן ואי נימא דיוצא מכלל עבדות גם לענין לאסור בשפחה א"כ פשיטא דבניו לאו עבדים הם אלא וודאי עבד גמור הוא עדיין אלא דאין לרבו רשות עליו. ומיבעי ליה שמא לא הפקיר אלא לעצמו אבל בניו עדיין ברשותו הם ואיכא פלוגתא התם לחד מ"ד ביוצא בשן ועין בניו עבדים והוא כנ"ל דגם הוא עצמו עדיין לא יצא מרשות רבו. וביוצא ע"י יאוש בניו בן חורין כיון דאין לו בו קנין הגוף גם בניו ב"ח הם. ואפשר גם הם צריכין שחרור לבא לכלל חיוב מצות כיון דלענין איסור עדיין דין עבד לו ולחד מ"ד הוי איפכא בשן ועין דהתורה שחררו בניו ב"ח וע"י יאוש בניו עבדים. והדברים ארוכים בזה מאוד. אך אין ענינם פה להאריך בזה ודרך אגב כתבתי זאת ודו"ק:

גמרא מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים כו'. יש לדקדק מנ"ל דעבד יכול לקנות עבד חבירו לגופו ולא אמרינן דהוא בכלל לא הם קונים זה מזה. וי"ל דלענין קנין עבד דמי לאשה וכשם שאשה יכולה ליקנות עבדים כמו כן העבד. והר"ח ז"ל גורס ועבדי ועבדיו שקנו עבדים. ולכאורה מנ"ל הא דקנין קנינו שקנה קנין ג"כ אוכל בתרומה דהא לא מרבינן אלא קנינו שקנה קנין וכל שכן לפי מאי דס"ד השתא דאכילת קנין קנינו הוא מחמת הכהן מנ"ל לרבוי' כולי האי ואפ"ל דלא איתרבי אלא עבדי אשתו שקנו עבדים משום דעבדי' ג"כ קצת קנינו הם אפי' עבדי מלוג. אבל עבדי עבדים שקנו עבדים לא איתרבי. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תרומות. וכתבו רש"י ותוס' ז"ל דעבדים שקנו עבדים מיירי שנתנו לו מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו דאל"ה מה שקנה עבד קנה רבו ול"ל קרא. ובירושלמי איתא בעבד שקנה עבדים ע"מ שיהיה לרבו רשות בהם היא מתניתא. אבל עבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהיה לרבו רשות בהם קנינו הוא. והביא הרשב"א ז"ל דברי הירושלמי ופירש דע"כ לא אוכלין אלא אם יש לרבו רשות בהן. אבל אם אין לרבו רשות בהן קנינו של עבד הוא ואין אוכלין. ולפי שיטה זו כולהו משום קנין האדון אכלי. ויש לדקדק אם יש להרב רשות בהן למה לי קרא הא קנינו הם כיון דיש להאדון בהם קנין הגוף ואם מיירי שאין רשות להרב אלא להשתמש בהם. אבל אין לו בהם קנין הגוף א"כ מה שיש לו רשות להשתמש בהן מאי אהני כיון שאין לו בהם קנין הגוף הרי הם קנינו של עבד. ולענ"ד צריך להגיה בדברי הירושלמי איפכא בעבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהיה לרבו רשות בהם היא מתניתא. אבל אם קנה ע"מ שיהיה לרבו רשות בהם קנינו הוא ולא איצטריך קרא. וכמו שכתבו רש"י ותוס' ז"ל. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' שכתב בשם הירושלמי כיני מתניתין בשנתן לו אחר מנה ע"מ שאין לרבו רשות בהן. וזה לא נתבאר בירושלמי אם לא שגירסתו היתה כמו שכתבתי:

גמרא אמר רבינא קנין אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל. ורבא אמר מה"ת מיכל אכלי כו'. וכן ס"ל לרב אשי וא"כ היה נראה דהלכה כרבא ורב אשי דבתראי נינהו נגד רבינא דהוא רבינא הראשון חבירו של רבא מדאקדמי' הש"ס לרבא. והרמב"ם ז"ל פסק כרבינא דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל מה"ת. וי"ל דהא דמוכח ר' אמי לקמן דהדין עמו מהא דנכסי כחן ברזל אוכלין ש"מ דס"ל דנכסי מלוג מה"ת לא אכלי. דאי אינו אלא משום גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה א"כ אפי' הדין עמה עבדי צאן ברזל יאכלו דלא שייך בהו הך גזירה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה גזירה אלא וודאי ס"ל דמה"ת עבדי מלוג לא יאכלו דלא שייך בזה קנינו שקנה קנין. ובירושלי' פליגי' בזה ר"א ורבי יוחנן ר"א ס"ל הם יאכלו והסי אכלו קנין אוכל מאכיל. ור"י ס"ל דמשו' קנס הוא כרבא. וקאמר התם דאיכא בינייהו עבד כותי שקנה עבדים למ"ד משום קנס הכא ליכא קנס ויאכלו העבדים. ולמ"ד קנין אוכל מאכיל הכא כיון דהעבד אינו אוכל עבדיו נמי לא יאכלו.