קרן אורה יבמות צ

הוה ואביי הכיר בה. כדאמרינן בשמעתין. וי"ל דלאביי דסבר כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה השלישי הרי הוא כשני לרבי וכי היכי דמשלישי לרשב"ג יש לה כתובה ה"נ משני לרבי. ועיין בזה בדברי המרדכי בפירקין ודו"ק:

בד"ה תצא בלא כתובה כו'. אבל קשה דאי בשהה כו'. עיין בק"ע בפירקין שכתב דאין כופין אותו להוציא בשוטי בשהה עשר שנים ולא ילדה והוא דלא כהילכתא דקי"ל דכופין בשוטי וכרב תחליפא בכתובות פ' המדיר. ומסקי התוס' ז"ל דבלא הכיר בה איירי. ומשום מקח טעות. וכן כתב הנימק"י ג"כ דהא דתצא בלא כתובה היינו בלא הכיר בה. ולפ"ז לא הבנתי מה שהקשה שם לשלישי נמי תימא השתא הוא דכחשא ומחלק בין נישאת בהיתר לנישאת באיסור ואי בלא הכיר בה בלא"ה א"ש משום דהוי מקח טעות. וצ"ל דהיינו הך כיון דנישאת באיסור הוי מקח טעות. ועי' בריטב"א ז"ל ותמצא הדברים מבוארים יותר ע"ש:

תוס' בד"ה שבינו לבינה נאמנת. ע"ש שהאריכו לפרש הך שמעתא בכמה אנפי. והריב"ם ז"ל פי' דאניסת לג' קאי. וכבר דקדקו המפרשים ז"ל דא"כ ל"ל הא דהוא אמר מינה הא הוא אינו צריך לומר כלל דבלא"ה כבר הוחזקה. והר"ר שמואל פי' דאיירי בשהתה עם הג' י' שנים וכרשב"ג וגם בזה כבר כתבתי דלרשב"ג יש לה כתובה מן השלישי וכמבואר בדברי הירושלמי. והנכון בזה פי' הרי"ף ז"ל דאשהא עשר שנים קאי ואמתניתין כדמשמע פשטא דשמעתא ואי לאו דאיהי קים לה ביורה כחץ הוי איהו מהימן כיון שטוען ברי דמינה ומתניתין בסתמא איירי וכל הני מילי דשמעתין אמר איהו איזיל ואיבדוק כו' כולהו בחד גוונא מיירי. והרמב"ם ז"ל יש לו עוד שיטה אחרת בהא דשמעתין דהא דאמרי' בראשון ושני יוציא ויתן כתובה היינו דווקא היכא שטוענת דהוא אינו יורה כו'. אבל בסתמא תלינן החולי ממנה ולפ"ז ליכא לפרש הא דפרכינן בגמרא ודילמא איהי לא זכיא. כפי' רש"י ז"ל דלא יתן לה כתובה כיון דהיא טוענת ברי דאין יורה כו'. ואלישנא דברייתא ג"כ קשה לפרש דשפיר תני שמא הוא לא זכה להבנות ממנה. ומש"ה כופין אותו להוציא אולי יבנה מאחרת אע"ג דלדברי' המניעה מחמתו. ועוד מתניתין במאי קמיירי אי היכא דהוא מכחיש' ואומר דמינה א"כ היינו דר' אמי אלא דהוא מודה לדברי' א"כ אמאי כופין אותו להוציא הא כתב הנמק"י דמהימן בזה ואין כופין אותו להוציא אם הוא יודע בעצמו שאינו יכול לקיים. וצ"ל דמיירי דהוא אינו מכחישה לומר מינה וגם אינו מודה לדברי' והוא בעצמו אינו יודע. ומש"ה כופין אותו לישא אחרת. ועוד קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן בגמרא מי מצי אמרי לה איגלאי מילתא למפרע דאת הוא דגרמת או דילמא מצי אמרי להו השתא הוא דכחשי ובלא"ה היכי מצו למיתבעה הא היא אומרת ברי דהם גרמו. ועוד דהא גופא קשה אמאי הוחזקה לעקרה אם נישאת לג' ולא ילדה כיון שטוענת ברי דמינייהו הוא ומהימנינן לה להוציא כתובה. והרמב"ם ז"ל השמיט להני תרתי בעי' מהו דליתבעוה קמאי. ומהו דליתבעי' לשלישי. וגם זה טעמא בעי כללו של דבר שיטת הרמב"ם ז"ל צ"ע ועיין ב"ש בסי' קנ"ד שהאריך בדינים אלו ע"ש:

ע"ב גמרא הוא אומר אפלת כו' נפשא בעקרתא לא מחזקה. גם מכאן יש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דאינה נוטלת כתובה אלא אם אומרת שהוא אינו י"כ א"כ אינה מחזקת עצמה בעקרה כלל ובדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דנוטלת כתובה בהאי דינא. וצ"ל דמ"מ יוצא עלי' שם עקרה כיון שלא ילדה כלל:

הוא אמר אפלה תרי והיא אמרה תלת כו'. ופי' רש"י ז"ל דיוציא ויתן כתובה דשמא הוא לא זכה ליבנות ממנה. והרא"ש ז"ל כתב דיוצאת בלא כתובה משום דתלינן הריעותא בגופה ועיין שם דאיכא קצת ט"ס בדבריו ז"ל שם. וצ"ל ודבריו אע"פ שהם דברי טעם כו'. ולפ"ז הא דמהימנא היינו לכפותו להוציא. וצריך לדקדק היכן מצינו כפיה כזה לקיים המצוה והוא אומר בבירור שלא ביטל עדיין ובשלמא אי נ"מ לענין כתובה י"ל דמהימנא לענין שיתן לה כתובתה דלפי דבריו דלא אפלה אלא תרי אם היא רוצה בגירושין אין צריך ליתן לה כתובה ומהימנינן לה דאפלה תלת ונותן לה כתובה. אבל לדברי הרא"ש ז"ל ליכא נ"מ אלא לכפותו לגרשה והיכי מצינן למיכפי' מפני נאמנות שלה הא הוא נאמן על עצמו. והרמב"ם ז"ל כתב להני תרי מילי גבי באה מחמת טענה והיא תובעת כתובה. והיינו משום דבלא זה אין לכפותו לקיים המצוה בשביל נאמנות שלה דהוא נאמן על עצמו. ועי' בזה בדברי הראשונים ז"ל:

אמר כי הא וודאי כייפינן. התוס' והרא"ש ז"ל כתבו דידעינן בי' שהוא עקור ואפ"ה כתב הרא"ש ז"ל דלא מהימנא בבאה מחמת טענה אלא בשהה עמה עשר שנים וצ"ע כיון דידעינן דמיני' הוא מאי נ"מ בשהיית עשר שנים הא האי שיעורא לא אמרו ז"ל אלא היכא דלא ידעינן החולי ממי הוא ובעשר שנים אמרי' דלא זכה להבנו' עוד ממנה. אבל היכ' דידעינן דמיניה הוא אפי' בתוך עשר טענתה טענה. והיינו טעמא דלמשנה ראשונה האמינו לה אפי' בתוך עשר אם היא באה מחמת טענה. אבל היכא דהכפי' היא מחמת קיום המצוה לכ"ע לא כייפינן ליה בתוך עשר דשמא יזכה עוד. ועיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל פט"ו ובדברי הה"מ והלח"מ ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ולא קאמר פרו ורבו אע"ג דלאדם כו'. עיין מהרש"א ז"ל בסנהדרין (דף נט) שהאריך שם ונראה דריב"ב סמך אקרא דנח ואתם פרו ורבו. אבל קרא דאדם לכ"ע אינה אלא לברכה. וגם הקשה לרב יוסף דאמר דת"ק יליף מדכתיב פרה ורבה הא בנח כתיב פרו ורבו. ואין כאן קושיא דהא בנח כתיב ויאמר ה' אל נח ואל בניו כו'. ואתם פרו ורבו וא"כ לא שמעינן כלל דלשון רבים קאי גם אנקיבות ושפיר דייק רב יוסף מקרא דאברהם מדלא קאמר הכתוב פרו ורבו לאברהם ושרה ש"מ דהאשה אינה מצווה וריב"ב ג"כ מקרא דאדם הוא דדייק ויאמר להם פרו ורבו לאדם וחוה ואע"ג דהאי קרא לברכה הוא מ"מ כיון דבכלל ברכה באו שניהם המצוה ג"כ נאמרה לשניהם וק"ל:

דף סו ולא מיפקדא והאמר רב אחא מעשה באשה אחת כו'. לפי מש"כ לעיל דבחציו עבד וחציו בן חורין נמי ליכא עשה דפו"ר אלא עשה דדברי קבלה קרא דלשבת א"כ מאי פריך הכא דילמא באשה נמי משום לשבת איכא. והתוס' בגיטין (דף מא:

) כתבו כן דבאשה נמי איכא משום שבת. והא דאין כופין לרבה משום דכיון דלא מיפקדא שמא לא תקיים אח"כ ולפי שיטתם דלשבת מה"ת היא הא גופא קשיא אמאי לא נכוף אותה לקיים מצות שבת. ועוד צ"ע מהא דשמעתין דבעינן דווקא באה מחמת טענה ע"כ נראה דבאשה לא שייך כלל אפי' עשה דלשבת כיון דבעיקר מצוה לא מיפקדא. וכן משמע מהא דתני' בתוספתא דאשה רשאה לשתות כוס עקרים שלא תלד. וכן מוכח מעובדא דדביתהו דר"ח. אלא דיש לדקדק קצת הא בכי הא דידה אפילו אי הוי מיפקדא לא עבדה איסורא כיון שכבר קיימה וילדה שני בנים ושני בנות וצ"ל דמ"מ אסור לשתו' כוס עיקרים כיון דאכתי איכא מצו' דלערב אל תנח. וכן מצאתי בתוס' שבת פ' שמונה שרצים שכתבו כן. וא"כ מוכח בהדיא דליכא באשה שום מצוה לפו"ר אפי' מצוה דרבנן דאל"ה לא הוי שתיא כוס עיקרים דהא מצוה דלערב אל תנח ג"כ אינו אלא מדרבנן. ומלשון רש"י ז"ל בשבת שם משמע דהא בהא תליא דאשה כיון דלא מיפקדה אפו"ר לא שייך בה סירוס שכתב שם בד"ה אלא באשה דאינה מצווה על פו"ר. משמע דמשום האי טעמא לא שייך בה סירוס. אבל צ"ע דהא בבהמה חיה ועוף נמי שייך סירוס וע"כ נקיבה לחוד הוא דלא שייכא בה סירוס וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' א"ב ודו"ק:

הדרן עלך פרק הבא על יבמתו פרק אלמנה לכה"ג תוס' בד"ה עבדי מלוג לא יאכלו כו'. וקצת יש להביא ראיה כו' דבריש פ"ב דכריתות אמר דמעוכב ג"ש כמו מפקיר עבדו אוכל בתרומה אע"פ שאין לרב פירות אלא הגוף עכ"ל. מבואר מדבריה' ז"ל דגם לאחר הפקר יש לו בו קנין הגוף ולא משמע כן בגיטין פ' השולח (דף מ) גבי מפקיר עבדו ומת דאין לו תקנה משום דגופי' לא קני ליה ואיסורא הוא דאיכא גבי' ואם יש לו בו עדיין קנין הגוף אמאי אינו יכול להוריש לבניו. וכן משמע גבי הא דאיבעי לן התם בפ' הנ"ל מעוכב ג"ש מהו שיאכל בתרומה מי אמרי' כיון דלאו דידי' הוא לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דצריך גט שחרור קנין כספו הוא אלמא דלאו דידיה הוא כלל. הן אמת דהתוס' ז"ל כתבו התם לחד תירוצא דבמפקיר עבדו פשיטא ליה לת"ק דרשב"ג בכריתות דאוכל בתרומה וכי מיבעי ליה להש"ס היינו בחציו עבד