קרן אורה יבמות צב

ולכאורה הוא נגד סברת הש"ס דילן דערל וכל הטמאין לא מקרי אינו אוכל דפומייהו הוא דכאיב להו. ואפשר לחלק דדווקא בכהן עצמו דקדושתו מאליו הוא דאמרינן דאע"ג דפומיה כאיב ליה מ"מ הרי הוא בקדושתו. אבל קנינו של כהן דאין לו קדושה מעצמו ע"כ כל שהוא אינו רשאי לאכול קנינו של העבד ג"כ אינו רשאי לאכול. וא"כ אמאי לא נתבאר זאת בדברי הרמב"ם ז"ל. ועוד דלפ"ז אשה בת ישראל שנשאת לכהן לא יאכלו עבדי מלוג שלה בתרומה בימי טומאתה. כיון דהיא לא אכלה דאין חילוק בין ערל לטמא. ולא משמע כן מסתמא דמתניתין לקמן ע"כ נראה דעבד ערל שאני. וכדאיתא שם בפ' הערל בירושלמי דאם לקח עבד ע"מ שלא למוהלו אפילו מלו אח"כ אינו אוכל בתרומה. ולאו מטעמא דאין לו בהן קנין הגוף דא"כ אפילו למ"ד קנס ג"כ לא יאכלו עבדיו אלא צ"ל דגזה"כ הוא. ועי' בק"ע שם בפרק הערל. ועדיין צ"ע בזה:

ע"ב ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו כו'. הואיל וחייב באחריותן יאכלו. כבר כתבתי דמשמע מכאן כרבינא דעבדי מלוג מה"ת לא יאכלו. ורב יהוד' ס"ל הדין עמה ומחויב להחזיר לה כליה. ואפ"ה עבדי צאן ברזל אוכלין בתרומה. כיון דברשותו הם לענין פחת דמים וכחשא יש לו בהן קנין הגוף כמו כהן ששם פרה מישראל. ולפי הך פלוגתא דש"ס דילן לר' אמי יכול למוכרם לעולם כיון דהדין עמו. ולרב יהודה לעולם וודאי אינו יכול למכור. אבל לפי שעה לא נתברר לרב יהודה אם יכול למוכרם. ולקמן מייתי ברייתא דתניא כוותיה דרב יהודה אם רצה למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ואמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות. ופי' רש"י ז"ל דלפי שעה הוי מכירה. והתוס' והרא"ש ז"ל פי' דלא הוי מכירה כלל. ואם נאמר דכולה רשב"ג רישא וסיפא הוי א"ש הא דפריך רבא לרב נחמן והתניא כוותיה דרבי אמי אע"ג דתניא נמי כוותיה דר' יהודה משום דהך יחידאה היא ורשב"ג תני לה. אבל אם נאמר דרישא רבנן היא ולענין מכירה לעולם הוא דאמרי דלא ימכור ומינה הוא דדייק כוותיה דרב יהודה. א"כ מאי פריך רבא והתניא כוותי' דר' אמי הא ת"כ דרב יהודה ג"כ. ובירושלמי בפירקין מייתי ג"כ לפלוגתא זו בגוונא אחרינא ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין ר' אלעזר אמר מכרן מכורין ופריך אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין. א"ל ר"י הרי עבדי מלוג אוכלין תרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין. ופי' המפרשים דמבת ישראל לכהן פריך דעבדי מלוג נמי יאכלו. ומשני דמשלך נתנו לך דבדין הוא שלא יאכלו. והם אמרו שיאכלו. ופי' המפרש בק"ע דהם אמרו שיאכלו משום קנין פירות שיש לבעל בהם. ואין זה נראה דמחמת קנין פירות לא הוי אכלי אלא נראה דכל חד לטעמי' ר"י דס"ל בירושלמי דאפילו קנין שאינו אוכל מאכיל והיינו משום דכולהו אכלי מכחו של כהן. מש"ה פריך ליה הרי עבדי מלוג דאוכלין מכחו ואפ"ה מכרן אינן מכורין. ור"א משני ליה לטעמיה דלאו מכחו של כהן אכלי. ובדין הוא שלא יאכלו מכחו של הכהן אלא הם אמרו שיאכלו כל שהאשה אוכלת מש"ה אם מכרן אינן מכורין. וקאמר נמי התם מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין מתניתא מסייע לר"א עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. וכדמייתי נמי בש"ס דילן אלמא דיכול למכרן ג"כ ומתניתא מסייע לר"י עבדי צ"ב אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא אשה. ור' יוחנן מתרץ לברייתא דמסייע לר"א משום דקל הוא בשחרור כמו באפותיקי דאינו יכול למוכרו ויכול לשחררו. וכבר הקשו התוס' ז"ל בשמעתין ג"כ היכי מסייע מינה לר' אמי הא לרב יהודה ג"כ שחרור מוציא מידי שעבוד. והיה נראה לומר דיוצא בשן ועין לא דמי לשחרור והקדש מהא דאמרי' בב"ק דביוצא בשן ועין בעינן עבדו המיוחד לו וכר"א שם לענין דין יום או יומים. ומש"ה עבדי מלוג אינן יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה. וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה ר' מאיר אומר וה"נ לרב יהודה דאינו יכול למוכרו לא הוי עבדו המיוחד לו אלא דא"כ יקשה קושיא קמייתא של התוס' ז"ל א"כ בתרומה אמאי יאכלו לר"א הא קנין כספו כתיב כספו המיוחד לו אלא וודאי זה חשיב מיוחד לו כיון דברשותו הם לכל דבר:

ובאמת יש לדקדק לפי מאי דקי"ל כר"א בב"ק דדריש כספו המיוחד לו א"כ כהן ששכר פרה מישראל אמאי יאכילנה כרשיני תרומה הא לא הוי כספו המיוחד לו כמו מוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום דלא מיקרי כספו של שני כיון שיש לראשון בו קנין, פירות. וע"כ צ"ל דבתרומה מודה ר"א דלא דרשינן כספו המיוחד לו. ועי' בזה בתוס' בב"ק שם ובב"ב (דף נ) ולפ"ז שפיר מצינן למימר דמש"ה לא משני בש"ס דילן דיוצא בשן ועין שאני משום דבעינן עבדו המיוחד לו:

ועוד נראה דלמ"ד דיוצא בשן ועין צריך גט שחרור לא הוי בכלל שחרור דמפקיע מידי שעבוד דדווקא שחרור גמור מפקיע מידי שעבוד דהוי כמו קדושת הגוף אבל יוצא בשן ועין דעדיין לא יצא לחירות אלא דמחויב לשחררו בכה"ג דמשועבד לאחר אינו מחויב לשחררו ולהפקיע השעבוד וה"ה דאין לו רשות להפקירו למ"ד דבעי שחרור דהפקר לחוד הוי כמו מכירה. והא דמדמינן בב"ק שם יציאת שן ועין לשחרור דמפקיע מידי שעבוד. היינו למ"ד דלא בעי שחרור. ודברים אלו צ"ע יותר. אבל כל הראשוני' כתבו כתירוצו של הירושל' דלרב יהודה נמי יוצא בשן ועין לאיש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל אחר כל הנ"ל משמע לפי שיטת הירושלמי דפליגי אם יכול למוכרן לעולם מדמדמי לה ליציאת שן ועין. ובתר הכי מיבעי להו התם אי פליגי במכירה לעולם אבל לפי שעה ד"ה מודים דיכול למכור או פליגי לפי שעה. אבל לעולם ד"ה אין יכול למכור. ופשיט לה מפלוגתא דרבנן ורשב"ג באפותיקי דרבנן ס"ל דיכול למוכרה לפי שעה ורשב"ג ס"ל דאינו יכול למוכרה אפי' לפי שעה. ור' יוחנן כרשב"ג ור"א כרבנן הוי בשמכרן לשעה פליגי. אבל לעולם לד"ה אינו יכול למכור. ולפ"ז קשה מאי קאמר ליה ר"א לר"י הא אוכלין תרומה מכחו תיקשי ליה נמי לדידיה כיון דמודה דאין יכול למכור לעולם. וצ"ל דלר"א ניחא כיון דיש לו רשות למוכרן לפי שעה כדידיה דמי. ושפיר הוי קנין כספו. אבל אם אינו יכול למוכרן כלל אפי' לפי שעה לאו דידיה הם ולמה יאכלו בתרומה. והשתא למאי דכתיבנא דר' יוחנן לטעמיה דס"ל דמכחו של כהן אכלי ומש"ה דחי לה מעבדי נ"מ ור"א לטעמיה דס"ל דווקא קנין אוכל מאכיל. ושפיר דייק ממתניתין דיכול למוכרן וא"כ למאי דקי"ל כר"א בהא דקנין אוכל מאכיל קי"ל נמי כרבנן דיכול למוכרן לפי שעה. וא"ש בזה מה שדקדק הרא"ש ז"ל על הרי"ף ז"ל דמשמע דפסק כרבנן. והא ר"י ס"ל כרשב"ג ולפי הנ"ל ניחא כיון דקי"ל כרבינא דקם ליה בשיטתי' דר"א. ועיין בזה בדברי הראשונים ז"ל באורך:

גמרא נהי דמחייב בגניבה ואבידה כו'. והרי"ף ז"ל גרס נהי דמחייב באונסין בכחשא ובנפחת דמי' מי מחייב ומפרש לה דאשואל קאי דשואל נמי לא קני לה משום דלא מחייב בכחישה ובפחת דמי'. אבל בשם פרה דמחייב בכולהו יש לו בה קנין הגוף מדאכלה בתרומה וה"נ בעבדי צ"ב אע"ג דהדין עמה ואחר גירושין חוזרין אלי' מ"מ יש לו בהן קנין הגוף כל עוד שהן בידו. ויש לדקדק מכאן על מש"כ הרא"ש ז"ל בסוכה דאם נתן לו אתרוג לצאת בו ואח"כ יהא שלו ממילא דלא יצא משום דהוי כשואל ומ"ש הך מעבדי צ"ב אע"ג דאחר גירושין הם שלה מ"מ כל זמן שהן ברשותו יש לו בהן קנין הגוף. וי"ל דהכא נמי מחוסר גוביינא הם ואין באים לרשותה מיד אחר גירושין אלא אחר שתגבה והאי דינא שכתב הרא"ש ז"ל דמי למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דקרי לה הש"ס קנין פירות לבד. וכבר הארכתי בזה בחי' בערכין ועי' בש"ע א"ח הלכו' שבת שכתב התם פלוגתא לענין שביתת בהמה אם שם פרה לעובד כוכבים וי"א שם כיון שאינו יכול למוכרה נקראת בהמתו. ועי' בביאורי הגאון ר"א ז"ל שכתב דהך י"א ס"ל כרב יהודה דלאו שלו הוא. ולדידי' אין יוצא בשן ועין ומאי דפסק הרמב"ם ז"ל דיוצא בשן ועין אע"ג דקי"ל כרב יהודא י"ל בב' אופנים או משום דלר"י אינו יכול למכור כלל ואנן קי"ל דיכול למכור כרבנן דרשב"ג והוי שלו. ומש"ה יוצא נמי בשן ועין או משום דאע"ג דאינו יכול למכור מ"מ שלו הוא. ומש"ה חיישינן לאופן הראשון דכל שאינו יכול למכור לאו שלו הוא. ולדידי צ"ע דא"כ דלאו שלו הם היכי אכלי בתרומה. ובהא כ"ע מודו דאכלי בתרומה וליכא למ"ד דלאו שלו הם. ולא מייתי ת"כ דר"י אלא דהדין עמה. אבל קודם גוביינא שלו הם לכ"ע וכמו אפותיקי לרשב"ג דאינו יכול למכור. ואפ"ה הגוף שלו וצ"ע. ומה שכתבו התוס' בד"ה אבל כהן ששם כו' דמיירי בשואל. וכן כתב הר"ש בתרומות צ"ע דהא שואל לא קני לה לגופה. והרי"ף ז"ל כתב להדיא להיפך ע"ש:

תוס' בד"ה עבדי צ"ב כו' בסוף דבריהם כ' לתרץ דדייק מאבל לא לאשה דע"כ לאחר מיתה קאמר דמחיים פשיטא אלמא דהדין עמו. לכאורה כוונת דבריהם ז"ל דלרב יהודה תיכף לאחר מיתה הם ברשות האשה ג"כ ולרב יהודה יוצא בשן ועין גם לאשה. וכן פי' המהרש"א ז"ל. ולפ"ז הקשה ממשנה לקמן בת כהן או בת ישראל שיש לה בנים מכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה משום חלקו של עובר ולמה לא יאכלו בשביל האשה. כיון דלאחר מיתה ברשותה קיימי ותי' דברשותא דתרווייהו קיימי. ומ"ה לא יאכלו בתרומה משום חלקו של עובר ובשן ועין יוצא לשניהם ליתמי ולאשה. אבל אחרי העיון ז"א חדא דא"כ אין יוצא בשן ועין לא לזה ולא לזה כיון דלא הוי מיוחד לחד מינייהו ואנן קי"ל דעבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין. ועוד דא"כ באלמנה לכה"ג לא יאכלו עבדי צ"ב תיכף לאחר מיתה כיון שיש לה חלק בהן. והתוס' לעיל בד"ה גזירה