קרן אורה יבמות ט

תורה עכ"פ מוכח מכולי' דלר"י נמי איכא לאו בחלוצה וצרת' בין לו בין לאחין. והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום כתב דבחלוצה וצרתה ליכא אלא איסורא מדברי סופרים כשניות. וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו דבסוגיין ובפ' ר"ג משמע דחייבי לאוין היא:

ונראה לומר לדעתו ז"ל דסמך אסוגיא דפרק החולץ דדרשינן קרא דלא יבנה דלא לחלוץ לחדא ונייבם לחדא. וקרא לאו מיותר היא והשתא לא שמעינן מהאי קרא אלא דאין עליו חיוב לייבם השניה. אבל איסורא ליכא. כיון דכבר הותרה לו דאי בעי מייבם לה. ולא ס"ל כמ"ש התוספות ז"ל דמסברא ה"א דכרת נמי איכא אפילו בחלוצה גופא. אלא אדרבה מסברא ליכא איסורא לא בחלוצה לר"ל ולא בצרות לר"י כיון דמותרות היו לו לאחר מיתת אחיו תו לא הדר וחייל עליה איסור אשת אח אפילו לאחר חליצה ויבום ובזה פליג ר"ל עליה וס"ל דצרות כדקיימי קיימי כיון דלא חלץ להו הרי הם כאילו אינן זקוקות לו כלל. ובירושלמי איכא למ"ד דלמאן דמחייב על הצרה כרת תפסי בה קדושין [לשוד] למפרע לאחר שחלץ לחברתה משום דהוי כאילו לא היתה זקוקה לו. ולר' יוחנן בכולהו מצוה הוא דליכא דכבר איפטרו כולהו ביבום וחליצה של אחת מהם. אבל איסור' לא הדר חייל עלייהו:

ועפ"ז א"ש נמי מש"כ הרמב"ם ז"ל דאחר יבום הצרה בעשה דיבמה יבא עליה ולא על חברתה ולמה האי קרא תיפוק ליה מקרא דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים כמו שכתב הוא ז"ל שם להאי דרשא. ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דבית אחד הוא בונה לא שמעינן רק דליכא חיובא ליבם שניהם. אבל איסור' לא שמעינן. להכי איצטריך למילף מקרא דעליה אלא דלא מצאתי מקום מוצא לדרשא זו. והוא לטעמי' אזיל דצרות ועריות יליף מקרא דולקחה. ולא איצטריך ליה עליה לצרות ועריות. אבל כ"ז אינו מבואר בש"ס:

ולענין מאי דאמרינן דלר"ע אין קידושין תופסין בחלוצה לא לו ולא לאחין. כדאמרינן עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום. לענין אחין י"ל דטעמא אחרינא הוא לר"ע משום דס"ל לקמן דהכתוב קראה ביתו. וא"כ אסורה על האחין מחמת החולץ דהוי כגרושת אחיו. ועיין בירושלמי בסוגיין ותמצא סעד לזה. וי"ל דרב ששת דמוקי לסיפא דעמד אחד מן האחין כו' כר"ע ג"כ מהאי טעמא הוא. ולא תיקשי עליו מאי דמסיק הש"ס בקושיא ליתני לדברי ר"ע אין לו עליו כלום. דז"א דברישא דהחולץ קידשה מודה ר"ע דצריכה חליצה כמו בגרושת אחיו ואח"כ נשאה. ומש"ה תני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום:

אבל הא דמוכח ממתניתין דפ' ר"ג דהוא עצמו ג"כ עובר בלאו על החלוצה וצרתה ולר"ע אין קדושין תופסין בה ודאי תמיה גדולה היא לדעת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בפי' המשנה שלו שם בפ' ר"ג שכתב וז"ל אמנם זהו דעת ר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחלוצה לפי שכשנחלץ חזרה להיות ערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו עכ"ל. הרי הדברים מבוארים דהולך הוא לשיטתו דלאו בעלמא ליכא בחלוצה. והא דאין קדושין תופסין בחלוצה לר"ע הוא משום דס"ל דחזרה להיות כערוה. אבל דבריו ז"ל נפלאו בזה דהיכן מצינו לר"ע דסובר כן. ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם בפ' הנ"ל שתמה ג"כ על לשונו בפי' המשניות ויותר הי' לו לתמוה על עיקר הדין שכתב בחיבורו דליכא לאו בחלוצה. דלשיטתו מוכרח הוא לפרש כן שם בפרק ר"ג. ולענין מש"כ לדבריו ז"ל דמסברא לא יחול עליו איסור אשת אח לאחר שהותרה לו שעה אחת צ"ע בזה לקמן בפלוגתא דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה. ושם יתבאר עוד אי"ה ודו"ק היטב. ולישנא דרבי פרק ר"ג דאמר שר"ע הי' עושה חלוצה כערוה מסייע ליה קצת דמשמע דהי' עושה אותה כערוה ממש. אבל בפרק החולץ (דף מה) מבואר דרבי מטעם חייבי לאוין הוא דקאמר עיין שם:

דף יא בד"ה צריך חליצה מן האחין. מתיבמת אינה מק"ו דהשתא במותר לה אסירא כו' ולי נראה דכאן לא צריכינן להק"ו. דבלא"ה אסורה להתייבם דטעמא דר"ש דמתיר באחין הילודין אחר היבום הוא משום דכבר פקע איסור אשת אח של הראשון. והיינו היכא דבהיתרא יבם השני. משא"כ הכא דעל השני גם כן נשאר קצת זיקת הראשון לאוסרה עליו בלאו. וממילא חל האי איסורא גם על אחין הילודין כיון דלא פקע שם אשת אחיו הראשון מינה. ומ"מ דברי התוס' ז"ל ג"כ פשוטים דדמי למחזיר גרושתו. וזה פשוט דלר"ש נמי לא הותר אלא אחר קדושין של שני. אבל לאחר חליצה לחוד פשיטא דהוי כנולד ולבסוף ייבם דאסור גם לר"ש. ודברי החוסן ישועות שרצה לומר דאחר חליצה לחוד ג"כ מותרין לנולדו אחר חליצה המה תמוהים:

גמ' עמד אחד מן הילודים וקידשה אין לה עליו כלום. כמאן כרבנן משמע דאפי' קידשו אחר חליצה [וקדושין] של אח השני תפסי בה קדושין לאחין הנולדין. וכן לר"ש אפילו באחין הילודין וש"מ דאפי' זו דלא חזיא ליבום מקידושי השני מ"מ כיון דבת חליצה היא כשאר חייבי לאוין ליכא עליה איסור אשת אח ולא אמרינן כיון דלא חזיא ליבום ממילא אסורה היא משום אשת אח. אלא כל דחזיא לחליצה לית בה איסור אשת אח. ולקמן בשמעתין דאיסור מצוה ואיסור קדושה צידדתי שם לומר איפכא. ושם יתבאר אי"ה:

תוס' בד"ה חד אמר בעשה כו'. וגרסינן שפיר וחזר ובא הוא או אחד מן האחין. אבל לפ"ה דגרסינן בעשה ע"כ לא פליגי אלא באחין. אבל איהו לכ"ע אינו אלא בעשה עכ"ל. וכוונתם דלגר"ח ור"ת ז"ל דגרסינן בלאו דלא יבנה בדידיה נמי היינו פלוגתייהו דלר"ל לא נאמר לא יבנה אלא בחלוצה עצמה. אבל לא בצרה. ולר"י בכולי' ביתא הוא דלא קאי אלא בלא יבנה. אבל לרש"י ז"ל דגרס בעשה דבית אחד א"כ בדידיה לכ"ע ליכא אלא עשה ולא פליגי אלא באחין. וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להיפך והוכיח דלא כפירש"י והרי"ף ז"ל מדגרסי' נמי אחד מן האחין ש"מ דגרסינן בלא. דאחין פשיטא דקאי עלי' בלאו דלא יבנה. וע"כ לגירסת רש"י והרי"ף ז"ל לא פליגי אלא בדידיה. ויש לדקדק לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס מר כר"י ומר כר"ל ממ"נ אי עשה דבית אחד מופנה לנתקו מכרת א"כ רבינא דמיקל מצי סבר באחין כר"ל דבכרת. ודוקא בדידיה דכתיבא עשה הוא דקאמר דאינו אלא בעשה. ואם העשה אינו מופנית א"כ רב אחא דמחמיר מצי סבר בחלוצה כר"י דהתם כתיב לא יבנה. וע"כ צ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל ג"כ דבסברא בעלמא פליגי לר"י כיון דאישתרי להו קודם חליצה ויבום. ואי בעי האי חליץ ומייב'. ואי בעי להאי חליץ ומייב' תו לא הדר חייל עלייהו איסור אשת אח ור"ל ס"ל דצרה ואחין כדקיימי קיימי. ובאמת צריך לדקדק מנ"ל דאחין נמי קאי בעשה דלמא עשה דבית אחד או עשה דעלי' לדברי הרמב"ם ז"ל לא קאי אלא דאחד לא לייבם שניהם. אבל אידך אח דילמא מצי מייבם. ולקמן יבואר יותר בזה אי"ה:

גמ' צרת סוטה אסורה. טומאה כתיב בה כעריות כו'. התוס' ז"ל וכל הראשונים האריכו ליישב סוגיא זו עם סוגיא דסוטה. דמסקינן שם על הא דתנן ואם מת חולצת ולא מתייבמת משום דכתיב לאחר ולא לייבם אבל חליצה בעי. דמבעל נמי מי נפקא בלא גיטא. וקשיא בתרתי. חדא למה לי קרא דלאחר ולא ליבם. כיון דסוטה ודאי לאו בת חליצה ויבום דטומאה כתיב בה כעריות. א"כ ממילא סוטה ספק חולצת ולא מתייבמת מספק. ועוד דאמאי נפקא סוטה ודאי בלא חליצה הא מבעל בעיא גיטא. וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל לתרץ דהא דקאמר רב טומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כעריות. ומש"ה חליצה נמי לא בעיא כעריות. אבל סוטה ספק אע"ג דכתיב בה ונטמאה כיון דלא כתיב בלשון לאו לא חשיבא כעריות ומן הדין הי' לה להתייבם אלא דנפקא לן מלאחר ולא ליבם דאינה מתייבמת. אבל חליצה בעיא מטעם דמבעל נמי לא נפקא בלא גיטא. ומהרש"ל ז"ל היפך דברי התוספות ז"ל בסוף ג"כ לכוונה זו. ולפ"ז בספק סוטה צרתה מותרת אפילו להתייבם. כיון דלאו בכלל עריות היא. וכן לבועל כתבו התוס' לעיל לפ"ז דצריכה חליצה. ולא שייך בה איסור צרה. וקשיא לי טובא לשיטה זו דלדבריהם ז"ל רב לא קאמר אלא לרבנן דר"י בן כיפר דס"ל דסוטה ודאי קאי בלאו. אבל לר"י בן כיפר דלא ס"ל לאו בסוטה ודאי היא חולצת וצרתה מותרת א"כ מאי פריך הש"ס לעיל לרב ליתניהו הא אמרינן לעיל דבפלוגתא לא קמיירי. וקושיא זו מצאתי במל"מ ז"ל פ"ו מהל' יבום. ועוד דמאי פריך הש"ס מהא דר"ש אומר ביאתה כו' דילמא סבר ר"ש כר"י בן כיפר דסוטה ודאי ג"כ חולצת ולא מתייבמת. ומש"ה בסוטה דרבנן אפילו מתייבמת. וכמו שכתבו התוס' ז"ל דעיקר הפירכא לרב הוא דאמר דלא בעיא חליצה ג"כ. והיותר קשה לי כיון דבסוטה ודאי פשיטא לן דנפקא בלא חליצה א"כ הדק"ל מאי פריך בסוטה ספק ותתייבם יבומי היכי מצי ליבומי שמא נטמאה ואסורה היא על היבם באיסור אשת אח. דהא כתבו התוס' בסוטה דהא דאיצטריך ונטמאה לאסור לכהונה ולתרומה היינו משום דמספק לא הוי אסרינן משום דהוי מוקמינן לה אחזקה ולא הוי ילפינן מהא דאסורה לביתה משום דהוי איסור שיש בו מיתת ב"ד. אבל השתא דקיי"ל דעשה התורה ספק' כוודאי ולא מוקמינן אחזקה א"כ ממילא דאסורה להתייבם מספק כמו כל ספק ערוה ואילו באו ב' עדים ואמרו שנטמאה היתה אסורה על היבם באיסור כרת. כי חזרו ובאו ב' עדים המכחישים ואמרו שלא נטמאה הויא ספק סוטה ופשיטא דאסורה להתייבם מספק: