קרן אורה יבמות י

והרשב"א ז"ל כתב לתרץ באופן אחר. דרב איצטריך לתרוייהו לדרשא דלאחר ולא ליבם ולהא דטומאה כתיב בה כעריות. דמטומאה לחוד לא הוה פטרינן לה אלא מיבום. כמו לקמן במחזיר גרושתו. להכי גלי רחמנא לאחר ולא ליבם לפוטרה לגמרי. ומלאחר לחוד לא הוי דרשינן ולא ליבם אי לאו דכתב רחמנא טומאה גבה. ע"ש באורך. וגם ע"ז קשיא לי חדא דא"כ מנ"ל דספק סוטה אסורה להתייבם דהא קרא דלאחר מיירי בסוטה ודאי כמ"ש התוס' שם בסוטה. ולדבריו ז"ל ליכא לתרוצי כמ"ש התוספו' ז"ל שם באם אינו ענין. ועוד דמנ"ל להש"ס הכא דרב פוטר גם מחליצה דילמא מיבום לחוד הוא דאוסר היא וצרתה מדכתיב בה טומאה. ולית ליה כלל דרשא דלאחר ולא ליבם כי היכי דמשמע התם בסוטה דרבא לית ליה ג"כ לדרשא דלאחר. ועיקר רבותא דרב דצרה נמי אסירא מדכתיב בה טומאה כעריות. ואין לומר דמדאסר צרתה ש"מ דהיא אינה חולצת דלא מצינו איסור צרה אלא היכא דהיא אסורה כערוה. דז"א דהא מצינו לקמן במחזיר גרושתו דבעינן למימר דלרבנן שניהם חולצת וצרה אסירא. אע"ג דהיא נמי בת חליצה. ועוד דלשיטתו ג"כ תיקשי מאי פריך הש"ס התם ותתייב' יבומי הא אסורה ליבום מטעם שעשתה התורה ספק כודאי:

ע"כ נראה היותר נכון בזה שיטת הראב"ד ז"ל דסוגיא דהכא פליגא עם סוגיא דסוטה. אלא דלא כטעמיה דהוא ז"ל כתב דשניהם בעו חליצה וליבום אסורה גם צרתה. ובאמת לפום סוגיא דסוטה משמע דצרה מותרת ליבומי ג"כ דרבא דאמר התם טעמא דהיא לא מתייבמת משום ק"ו פשיטא דצרה שריא ליבומי. דהא לא אלים ק"ו למידחי צרה. וה"ה דלרב יוסף דיליף מלאיש אחר נמי לא שמעינן איסור בצרה. כיון דלא ס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה כעריות. אבל לסוגיא דילן לרב דסוטה ודאי הרי היא כערוה גמורה א"כ לסוטה ספק נמי לא איצטריך שום קרא וסברא אלא מספיקא תרווייהו אסירי להתייבם וחליצה בעו. והלח"מ ז"ל כתב דהראב"ד ז"ל ג"כ מטעם טומאה דכתיב בה הוא דאסר צרתה וכבר הקשיתי בזה לעיל דא"כ דילמא רב נמי הכי ס"ל דחולצת. וכ"ש לגירסת הרי"ף ז"ל דרב יוסף גופא הוא דפריך לרב מהא דנכנסה עמו לבית הסתר. ורב יוסף הוא דאמר התם בסוטה דחליצה בעיא מטעם דמבעל לא נפקא בלא גיטא. ומאי פריך לרב דילמא רב נמי הכי קאמר ואיסור צרה אתי לאשמעינן אלא ש"מ דלמאן דס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה הרי היא פטורה לגמרי. וכיון דפסק דלא כוותי' אלא כסוגי' דסוטה דלא ס"ל הך סברא דטומאה כתיב בה כעריות א"כ מנ"ל דצרה נמי אסירא:

והעולה לפי מ"ש דלרב סוטה ודאי שניהם פטורות מן החליצה היא וצרתה. וסוטה ספק ליבום אסורה היא וצרתה מספיקא. וחליצה בעו כמתניתין בסוטה. ולרב יוסף דמותיב הכא לרב ולא ס"ל לסברא דרב כדיליף התם מלאחר ולא ליבם אין איסור ליבם אלא היא אבל צרתה מותרת להתייבם. ומה אעשה שדברי הרמב"ם ז"ל חלוקים עלי דהוא ז"ל פסק בסוטה ודאי כרב דפטורות מן החליצה. ובסוטה ספק פסק דצרתה מתייבמת. הרי דמקיים לשני הסוגיות. ולדידיה תיקשי למה לא תיאסר הצרה מטעם שעשתה התורה ספק כודאי והוא ז"ל לא ס"ל ג"כ סברת הרא"ש ז"ל דבעינן דוקא טומאה בלשון לאו כמבואר בדבריו ז"ל שם שכתב טומא' דכתיב בה היא. ונסתרה והיא נטמאה וא"כ אמאי לא יאסר הספק כודאי. ועוד לדבריו ז"ל הוי מצי הש"ס למימר לעיל בריש מכילתין דלרב נמי אתי למעוטי צרת ספק סוטה דהיא אסורה להתיבם מה"ת וצרתה מותרת כי היכי דקאמר התם למעוטי צרת מחזיר גרושתו. ועיין פרש"י ז"ל שם ובחידושי הרשב"א ז"ל שם ובירושלמי דסוטה נמי משמע דכל צרת סוטה אסורה בין סוטה ודאי בין סוטה ספק. דאמתניתין דאם מת חולצת ולא מתייבמת קאמר התם דצרת סוטה ג"כ אסורה:

ובעיקר קושית התוס' ז"ל מהא דפריך הש"ס בסוטה ותתייבם נמי יבומי. נראין דברי הרשב"א ז"ל דרב נמי אי לאו דכתב רחמנא דסוטה אסורה ליבם. מהא דטומאה כתיב בה לחוד לא הוי שמעינן דאסורה ליבם. דנהי דנאמרה בה טומאה לבעל אבל ליבם מנין לנו. וע"כ הוא נמי אקרא דלאחר ולא ליבם סמיך. או אפשר ס"ל כשיטת הירושלמי דמונטמאה שמעי' נמי ליבם. וכיון דשמעינן דאיכא איסורא ליבם שפיר ילפינן מהא דטומאה כתיב בה דצרתה נמי אסורה. והיא לא בעיא חליצה. אלא דלקמן גבי מחזיר גרושתו משמע דמטומאה דכתיב בה לחוד שמעינן דאסורה ליבם. מדלא קמיבעי ליה אלא צרתה אבל היא פשיטא ליה דאסורה משום דכתיב בה טומאה. אבל י"ל דהתם נמי היא פשיטא משום הק"ו וכיון דמק"ו שמעינן דאסורא ליבם מיבעי ליה אי אסרינן צרתה מלשון טומאה דכתיב בה. ועדיין צ"ע. ולענין מש"כ התוס' ז"ל דהא דעשה התורה ספק כודאי בסוטה היינו לחומרא אבל לא לקולא. א"כ הא דילפינן מינה ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ג"כ נימא הכי דאינו אלא לחומרא אבל לא לקולא. ובכל דוכתי משמע דכוודאי טמא הוא לכל מילי ואין כאן מקומו בזה:

ע"ב גמרא אליבא דר"י בן כיפר לא תיבעי לך כו'. כתבו התוס' ז"ל לפרש דלריב"כ היא פטורה מן החליצה ומן היבום. ולשיטתם צריך לפרש הא דפשיט ליה תניתוה היינו למיפשט בעיא קמייתא דכריב"כ ודאי לא אתיא. אבל הרשב"א ז"ל כתב דדוקא גבי סוטה הוא דפטורה מן החליצה משום דכתיב לאחר ולא ליבם. אבל במחזיר גרושתו אין טומאה פוטרת מן החליצה. ולפ"ז רבא דפליג התם בסוטה אדרשא דלאחר ולא ליבם וס"ל דהא דאין מתיבמת הוא ג"כ מחמת הק"ו במותר לה כו'. ע"כ פליג אהא דרב דפוטר אותה מן החליצה דהא במחזיר גרושתו נמי איכא הק"ו ואפ"ה אין מה שנאמר בה טומאה פוטרת אותה מחליצה. וא"כ היה לנו לפסוק הלכה כרבא דבתרא הוא. וכבר כתבתי לעיל בזה. וכתב הרשב"א ז"ל דהשתא מצינן למימר דלמיפשט בעיא בתרייתא אתי ולא מוקמי לה כרבנן. משום דלרבנן פשיטא ליה ולא איצטריך לאשמעינן. וכן אידך פשיטותא מברייתא דהמחזיר גרושתו היינו למיפשט בעיא בתרייתא דלקמייתא מצינן לאוקמא ברייתא כר"י ב"כ. ולשיטת התוס' ז"ל גם זו למיפשט בעיא קמייתא אתיא אליבא דרבנן. דלר"י בן כיפר היא ודאי לאו בת חליצה היא:

בעי ר"י המחזיר גרושתו צרתה מהו. ותיבעי לך היא כו'. ולאידך לישנא מיבעי ליה היא גופא וצרתה פשיטא ליה דמתיבמת. וכתב הרשב"א ז"ל דר' יוחנן ע"כ אליבא דרבנן קמיבעי ליה דטומאה בסוטה הוא דכתיב דלריב"כ פשיטא דהיא וצרתה חולצת כיון דטומאה כתיב בה עיי"ש. ולענ"ד נראה דר' יוחנן לטעמי' דפליג בירושלמי סוטה אהא דאמר רב דצרת סוטה אסורה משום שנאמר בה טומאה. ואמר התם טעמא אחרינא דמריח ערוה נגעו בה. כיון דאיסורה נעשה ע"י איסור ערוה מש"ה צרתה נמי אסורה. והיינו דמיבעי ליה במחזיר גרושתו לכ"ע. ועיין בק"ע שכתב דר"י מש"ה קאמר מריח ערוה נגעו בה משום דס"ל דטומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב. וז"א דהא משמע הכא דליכא טעמא לר"י אפילו לאסור היא עצמה אלא משום ק"ו במותר לה נאסרה כו' וע"כ צ"ל דלא ס"ל. כלל הך סברא דטומאה נאמרה בה. והא דמשמע לקמן דבצרת סוטה מודה דאסורה היינו משום דמריח ערוה נגעו בה. וכדאיתא בירושלמי שם בהדיא:

והנה התוס' ז"ל בד"ה מי אמרינן ק"ו במקום מצוה הקשו תיפשוט ליה מפ"ק דסוטה דקתני חולצת'. ומפרש בגמרא התם מחמת הק"ו. ולדידי קשיא איפכא דהא משמע התם דלא אסר רבא מחמת הק"ו אלא היכא דנאסרה עליו אחר הנישואין אבל הכא דאסירא עליו קודם הנישואין השנים. לא אמרינן בזה ק"ו והוי כמו אלמנה לכה"ג ויש לו אח כהן הדיוט. דלא שייך בזה הק"ו. ואין לומר דשאני אלמנה לכה"ג דהתירא הוא לכהן הדיוט. דא"כ אמאי לא משני התם בסוטה תיכף אפרכא דאלמנה לכה"ג. אלא ודאי פשיטא דרבא סבירא ליה דלא אמרינן האי ק"ו אלא היכא דנאסרה אחר הנישואין שנופלת מחמתן ליבום. אבל אם נאסרה קודם הנישואין הויא כשאר חייבי לאוין ור"י ע"כ צ"ל דס"ל אפי' נאסרה קודם נישואין כל היכא דשייך איסור זה גבי יבם גם כן אמרינן האי ק"ו. אלא דלפ"ז תיקשי כיון דרבא דבתרא הוא ס"ל דלא אמרינן הק"ו במחזיר גרושתו א"כ למה פסקינן כר' יוחנן לקמן דמחזיר גרושתו היא עצמה אסורה. ואמאי כיון דלרבא ליכא ק"ו א"כ היא עצמה מנ"ל דאסירה. ועוד דברייתא דתניא חולצת תיקשי מאי טעמא. וצ"ל דטעמא משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ונאמרה בה טומאה. וזה דלא כמ"ש לעיל לצדד דרבא לא ס"ל האי סברא דטומאה נאמרה בה מדאיצטריך למימר התם בסוטה טעמא משום הק"ו. ועדיין צ"ע:

ולפי מ"ש לר"י דלא ס"ל כלל האי סברא דנאמרה בה טומאה יש לדקדק קרא דהיא תועבה מאי דריש בי'. דלבניה לא איצטריך כדאמרינן לקמן מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ולצרתה נמי לא איצטריך דמהיכא תיתי לאוסרה מ"ש משאר חייבי לאוין. ומטעם הק"ו ג"כ לא איצטריך דלא אלים ק"ו למדחי צרה. ועוד דלדידן דקיי"ל דאחרי אשר הוטמאה קאי אסוטה אמאי לא נדרוש היא תועבה ג"כ אסוטה. דאין צרתה תועבה. ולזה י"ל דדוקא לשון טומאה הוא דמוקמינן אסוטה משום דבמחזיר גרושתו לא שייך לשון טומאה אבל היא תועבה מסתבר יותר לאוקמי כפשטיה במחזיר גרושתו. אלא דלמה לי קרא למחזיר גרושתו מהיכא תיתי יאסר צרתה. שוב מצאתי בתוס' נדה (דף ע) שהקשו כן על ר' יהושע דאמר התם היא תועבה ואין בניה תועבין למה