קרן אורה יבמות ח

שפיקוח נפש דוחה אותה ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות בא הכתוב ללמדך על העבודה שאין פיקוח נפש דוחה אותה. והיינו דדרשינן למות הוא דמעם מזבחי תקחנו. אבל לא להחיות. הרי מבואר דפליג על ר"ע. והיינו דר"ע ס"ל דדייקינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ומש"ה ילפינן ממיעוטא דלמות דלהחיות אפילו מעל מזבחי. ויליף מינה שפיר בק"ו דדוחה את השבת. וליכא למימר רציחה תוכיח דדחיא את העבודה ואינו דוחה את השבת משום דלר"ע רציחה לא דחיא עבוד'. דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי. אבל האי תנא דמכילת' לא ס"ל דרשא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי. וא"כ ע"כ מיעוטא דלמות הוא להיפך דלמות הוא דדחיא עבודה. אבל להחיות אינו דוחה עבוד' והכי איתא התם להדיא מעם מזבחי תקחנו למות. מגיד שמבטלין עבודה מידו. ויוצא ליהרג. אלמא דאפי' עבודה בידו רציח' דוחה אותה. והיינו דקא' התם א"כ נילף בק"ו דרציח' תדחה שבת. כיון דדוחה עבוד' החמור'. משום ר"י אמר תלמיד אחד כו' מדכתיב לא תבערו. וכן נמי סוגיא דמכות דאמרינן התם דאינו קולט אלא גגו של מזבח ועבוד' בידו אזלא נמי כהאי תנא דמעם מזבחי היינו מעל מזבחי. וע"ז דרשינן למות ולא לגלות דלגלות קולטתו אם הוא על המזבח. וכדאי' התם במכילתא האי דרשא להדיא למות ולא לגלות. ודלא כמ"ש המל"מ ז"ל לישב סוגיא דמכות אליבא דר"ע דדריש ולא מעל מזבחי. וילפינן שוגג ממזיד. דהא מבואר במכילתא דדרשינן למות ולא לגלות. אלמא דלא מדמינן שוגג למזיד. וי"ל בזה דמש"ה לא חשיב רב שם (דף יב) להאי טעות' דבעינן דוקא עבודה בידו. משום דלר"ע דדריש ולא מעל מזבחי היינו כשעבודה בידו. וא"כ כי דרשינן מיעוטא דלמות ולא לגלות היינו אפילו מעם מזבחי כשרוצה לעבוד ג"כ קולטתו. ואביי חשיב לה טעותא כיון דלא קיי"ל כר"ע בהא:

ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דבמזיד אפילו עבודה בידו לוקחין אותו למות ועיין משל"מ שם שכתב סעד לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דקאמר אביי בסנהדרין דרציחה אינו דוחה קרבן ציבור. ואלא הא דכתיב מעם מזבחי בקרבן יחיד. ואי נימא דולא מעל מזבחי א"כ איצטריך קרא למידרש ולא מעל מזבחי. ואין דבריו ז"ל מובנים. דהא אביי קאמר א"כ למה נאמר מעם מזבחי כיון דאין רציחה דוחה עבודה. ואי נימא דכוונתו אם נדרוש ולא מעל מזבחי אם כן ממילא אין רציחה דוחה עבודה. זה לא הוי צריך לאוכוחי מהא דאביי דמכולה סוגיא התם מוכח דרציחה דוחה עבודה:

והא דאמרינן במכות דאינו קולט אלא מזבח בית עולמים פי' רש"י ז"ל דמזבחי כתיב מזבחי המיוחד לי היינו בית עולמים. וא"כ קשיא לי אמאי לא נימא נמי דוקא מזבחי המיוחד לי היינו קרבן ציבור הוא דקולט אבל לא קרבן יחיד ולשיטת רש"י ז"ל נימא דבקרבן יחיד אפילו מעל מזבחי גם גבי מזיד. ולפי מש"כ ניחא דלגלות אינו קולט אלא קרבן ציבור דבהא הוא דדרשינן ולא לגלות. ועדיין צ"ע יותר בזה. ועוד קשה לי דלפי מש"כ אין פקוח נפש דוחה עבודה. ובש"ס דילן לא משמע כן דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. גם מש"כ הרמב"ם ז"ל דמי שנתחייב מיתה למלכות או לב"ד בהוראת שעה קולטו המזבח אפילו זר. לא נודע מנין לו. זה ועיין כ"מ ז"ל שם. ועיין במשל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש מש"כ שם. ודו"ק (ועיין בזית רענן נוסחא אחרת במכילתא):

דף ח תוס' בד"ה רבא אמר ערוה גופא כו' וא"ת הא איצטריך לנשא כו' ואח"כ נשא חי כו' ועיין בזבחים ריש פ' כל הפסולין דמשמע דרבא לא ס"ל האי סברא דהואיל ואישתרי אישתרי אלא בדחויין והואיל ואדחי להא אידחי נמי להא. אבל בהתירא אמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי. והתוס' כתבו לעיל דבדיחוי לא מחלקינן בין חד איסורא לתרי איסורי. ולי נראה כללו של דבר בזה דכל היכא דכל חד לחודי' נדחה ה"ה כשבאים שניהם יחד ג"כ נדחין. והיכא דאיכא אחד שאינו נדחה בפ"ע כשבא ביחד עם האיסור שנדחה בזה אמרינן הואיל ונדחה ידחה. ובאופן שכבר היתה שעה אחת שכבר נדחה הראשון ואח"כ ניתוסף האיסור השני שאינו נדחה בפ"ע. אבל במילי דהתירא לא אמרינן כלל הואיל ואישתרי אישתרי לרבא:

ע"ב גמ' אלא אמר רב הונא בר תחליפא כו' ולהאי שינויא כתיבי ג' קראי אשה אל אחותה כו' לצרור. דמשמע דשניהם אסורות היא וצרתה. וכתיב לגלות ערותה דמשמע דחדא לחודה אסורה היינו הערוה. וכתיב עליה לאורויי דקרא איירי במקום מצוה. ואם לא נאמר אלא לצרור ולגלות ערותה ה"א דשלא במקום מצוה שתיהם אסורות. ובמקום מצוה הערוה אסורה והצרה מותרת. להכי כתיב עליה לאורויי דבמקום מצוה שתיהן אסורות ושלא במקום מצוה צרתה מותרת. ואי לא כתב רחמנא לגלות ערותה ה"א דשניהם לא אסירי אלא במקום עליה היינו במקום מצוה. אבל שלא במקום מצוה שתיהן מותרות להכי איצטריך לגלות ערותה. והתוס' ז"ל בד"ה למישרי צרה כו' הקשו להנך שינויי דערוה גופא בעי קרא מנא להו למישרי צרה שלא במקום מצוה. וכוונתם כיון דעליה אינו מיותר א"כ אימא איפכא דשלא במקום מצוה שתיהם אסורות. ובמקום מצוה הוא דשרי' צרה ותי' דנפקא ליה מהא דרבי. ומהא דרבי לחוד לא שמעינן כמ"ש התוס' לקמן משום דהוה דרשינן לה לאסור הערוה. ולהכי איצטריך עליה לאסור הערוה. ולפ"ז כי פריך הש"ס לקמן ורבי האי עליה מאי עביד ליה הוי מצי למימר דאיצטריך לאסור הערוה. ולא תיקשי למ"ד ערוה צריך קרא ולרבי נמי איצטריך עליה לאסור ערוה א"כ היכי דריש גז"ש דעליה לענין חטאת י"ל דלרבי אין גז"ש למחצה. אבל לרבנן ליכא למימר דתרווייהו דרשי דא"כ תיקשי איפוך אנא כיון דעליה לאו מיותר הוא דאיצטריך לגז"ש דחטאת. ועפ"ז לא הבנתי קושית התוס' דף ט בד"ה ורבנן האי סברא מנ"ל ע"ש ומ"ש דעליה דאחות אשה לאו מופנה לא משמע כן בד' הברייתא דלעיל עלי' נאמר. וע"ש במהרש"א ומהר"ם ז"ל:

דף ט תוס' בד"ה מה עבודת כוכבים דבר כו' עיין מש"כ בזה בחידושי הוריות ומש"כ התוס' ז"ל בסוף דבריהם דא"ש לרבי דלא חשיב פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בהדי ל"ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו. אינו מובן דהא בפסח ג"כ ליכא לאו ואפ"ה חשיב ליה ומ"ש עוד דרבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית ג"כ תמוה כמ"ש המהרש"א ז"ל:

בד"ה והרי איסור מצוה כו' ע"ש שנשארו בתימה אמאי לא אמרינן לר"ע דאתי עשה ודחי ל"ת. והי' ליישב דלכאורה ע"כ רבי עקיבא יליף איסור צרות ועריות מדרשא דרבי דולקחה לו לאשה דדרשא דעלי' איצטריך לחטאת משום דמהיקשא דתורה אחת לא מצי יליף דהא ר"ע ס"ל דמגדף היינו מברך ה'. אבל באמת ז"א דבהדיא אמרינן בשבת דר"ע יליף לה מתורה אחת וע"כ ממברך את ה' הוא דיליף לה. ועיין בתוס' שבת ועי' בתוס' סנהדרין דף ס"ה בד"ה מאן תנא השתחואה ר"ע מה שהקשו שם. ולפמש"כ דלר"ע הוקשה כל התורה למברך אין כאן קושיא. עכ"פ ע"כ ר"ע נמי מעליה יליף לה. והדק"ל ליתי עשה ולידחי ל"ת. ואפ"ל עוד דאפילו אי נימא דעשה לידחי ל"ת מ"מ נפקא בלא גיטא כיון דלא תפסי בה קדושין. וא"כ בלא"ה לא תיקשי דהדר הוי ליה עשה ול"ת לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' אישות דהבא על הפנוי' עובר בעשה. כי יקח איש אשה דתפסי בה קדושין משמע. וגם בזה יש לפקפק. אבל אחר העיון בדברי הרמב"ם ז"ל א"ש קושית התוס' ז"ל דבפ"ו מהלכות יבום כתב דה"ט דערוה אסורה ליבם משום שנאמר ולקחה לו לאשה מי שיש לו בה ליקוחין פרט לערוה דאין לו בה ליקוחין וא"כ ה"ה לר"ע דבח"ל נמי לא תפסי בהו קדושין שפיר אימעיטו מקרא דולקחה דאין בהם זיקה כלל. וכ"ת א"כ לר"ע נילף מינה דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת. הא לא תיקשי כיון דהתורה כתבה בפירוש דעשה דיבמה יבא עליה לא שייכא אלא בהני שיש לו בהן ליקוחין א"כ ליכא עשה כלל בחייבי לאוין והתורה לא רצתה להתיר כאן הלאו. וע"פ סברא זו לא הבנתי נמי מה שכתבו התוספות בכתובות דף מ' בד"ה ניתי עשה כו' דכתבו שם דהש"ס פריך התם כיון דאמרה תורה ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו א"כ נילף בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת. ולפי הנ"ל לא שייך למילף מינה לעלמא כיון דבח"ל אין כאן עשה כלל. וגבי מחמר לעיל הוא דפריך הש"ס ליגמר מינה בעלמא משום דעשה דמצות כיבוד היא מצוה מצד עצמה. ובעלמא נאמרה. וכי אמרה תורה דלא דחייא לאו דמחמר שפיר מצינן למילף בעלמא דלא דחיא. אבל הכא דהעשה לא נאמרה לאשה שאינה ראויה ליכא למילף מינה בעלמא וסברא זו נכונה היא. אבל צריכה עיון בכמה מקומות בש"ס. ולפי הנ"ל עלה לנו משמעתין סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דיליף מולקחה. ומ"מ קשה דהיא דרשה מחודשת דלא אתמר בש"ס. ועוד תיקשי דעלי' מאי עביד ליה. וכן לענין צרה כתב הרמב"ם ז"ל דילפינן לה מבית אחד ע"ש. ובפי' המשניות הביא לערוה דרשא דעליה ולצרה דרשא דבית ע"ש. וכ"ז צ"ע. ועיין בירושלמי בפרקין משמע דלר"ע ילפינן בח"ל מק"ו מאחות אשה שיש לה היתר אינה מתיבמ' כ"ש חייבי לאוין שאין להם היתר ע"ש:

דף ע"ב תוס' בד"ה לפי שאינן בצרת צרה הקשה כו'. כגון שנולדו אחין להם אחר שחלץ וקדשה דלא קיימין עליה בלא יבנה. עכ"ל:

ואין זה מדוקדק דלר"ל לאו משום לא יבנה הוא דאתיין עלה אלא כרת ג"כ הוא דאיכא:

בד"ה החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' דאמרינן בקדושין הכל מודים במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל אינו לוקה דרך בנין אסרה תורה עכ"ל ונוסחא זו ליתא שם בקדושין וצ"ל כמ"ש מהר"מ ז"ל דהתוס' ז"ל מדמי לה כי היכי דבמחזיר גרושתו אמרינן דרך הוי' אסרה תורה ה"נ אמרינן בחלוצה דרך בנין בית אסרה