קרן אורה יבמות פח

כנגד ברכת שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. וכמשא"זל ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה לעבדה זו מצות עשה לשמרה זו מצות לא תעשה כי תכלית השמחה הוא שמחת התורה והיא עוזרתו ללמוד תורה בטהרה ובשמחת לב. בלא שלום. כנגד ברכת אשר ברא אהבה ואחוה ושלום וריעות כי סוף כל הברכות הוא השלום. והיא הכלי המחזקת ברכה:

גמרא אמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך ולא נצרכא אלא סמוך לווסתה. ופי' רש"י ז"ל אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש סמוך לווסתה כשיוצא לדרך מותר. וכן כתב הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לא הביאו בהלכותיו כמו שתמה הה"מ ז"ל בפ"ד מהל' א"ב. והיה נראה ליישב קצת דכבר הקשו התוס' ז"ל דהא סמוך לווסתה אסור מה"ת מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם. ועוד דאפי' למ"ד ווסתות דרבנן מ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות. ומה שנראה מדברי התוס' ז"ל דאיסור סמוך לווסתה חד הוא עם איסור ווסתות. ולמ"ד ווסתות דאורייתא הא נמי דאורייתא ולמ"ד דרבנן הא נמי דרבנן אין זה מוכרח כ"כ דאפי' למ"ד ווסתות דאורייתא ומה"ת חוששין אחר עבור ימי הווסת מ"מ סמוך לווסתה י"ל דלא חיישינן שמא תראה בשעת תשמיש כיון דעתה בדקה וטהורה היא. וכן איפכא למ"ד ווסתות דרבנן מ"מ סמוך לווסתה י"ל דמה"ת אסורה שלא להכניס עצמו מתחילה לכלל ספק. ומ"מ קושיתם גדולה היא מנ"ל להתיר אפי' איסור דרבנן קודם צאתו לדרך. והיכי שמעינן לה מקרא דוידעת כו' הא לאו מיותר הוא ודרשינן ליה לכמה דרשי אחרינא ע"כ היה נראה דריב"ל לטעמיה דאמר התם בשבועות כל הפורש כו' הויין לו בנים ראוין להוראה ויליף לה מלהבדיל ולהורות. משמע מזה דליכא איסור גמור אלא הרי זה ככל הדברים אשר אין בהם איסור אלא מצות פרישה וקדושה ולהכי גדול שכרו. ומש"ה אמר הכא דקודם יציאתו לדרך מותר. אבל לר' יאשי' דאמר התם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו כו'. משמע דאיסור גמור הוא ואיסור וודאי לא הותר. ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל להאי מילתא משום דקי"ל דאיסורא איכא. ובאמת בפסחים גבי הא דאמרינן דסמוך לווסתה לא הוי טועה בדבר מצוה ובשבועות גבי הא דמחלקינן בין ת"ח לעם הארץ בסמוך לווסתה משמע דאיסור מה"ת הוא ולחייבו חטאת. ומהא דפסחים אין כ"כ ראיה דהתם אפי' אי ליכא אלא איסור דרבנן תו לא חשיב טועה בדבר מצוה כיון דליכא מצוה. אבל מהא דחשבינן לה בשבועות ידיעה גבי תלמיד חכם אם אמרה לו נטמאתי משום דלאו אנוס הוי וגבי ע"ה לא חשיב ידיעה כיון דלפי דעתו אנוס הוי ואי נימא דליכא בזה אלא איסור דרבנן הא ת"ח נמי אנוס הוא. וכי בשביל איסור דרבנן מיקרי שוגג כיון דמה"ת היתר גמור הוא. וצ"ל דהא דע"ה מיקרי אנוס הוא ג"כ מחמת דלדעתו מצוה היא וצ"ע בר"ן ז"ל ובבעה"מא ומלחמות שם בשבועות ודו"ק:

ולפירוש התוס' ז"ל הא דאמר רבא וכמה עונה קאי אדהכא דכמה ישהא בביתו לפוקדה בדברים עונה. והריטב"א ז"ל פי' עוד דעונה צריך לשהות עד שתטבול וסמוך לווסתה היינו סמוך לטבילה. וכן פי' הנימק"י. אבל הא דרבא לענין איסורא דסמוך לווסתה איתמרא כדאיתא בנדה ע"ש:

גמרא והמשיאן סמוך לפירקן כו'. דעת התוס' ז"ל דסמוך לפירקן בבנים. היינו קידם י"ג. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דקודם י"ג הוי בעילת זנות וסמוך לפירקן היינו סמוך לזמן הנישואין באיש כדתנן בן י"ח לחופה דעשה זו דפריה ורבי' לא חיילא מיד בשנת י"ג ככל המצות דחובת הגוף הם בתמידות ומצוה זו עיקרה היא לישוב העולם ע"כ אינה מחויבת אלא בהויתו לאיש בישוב העולם. וכן משמע קצת מהא דאמר רב חסדא. וכש"כ אי נסיבנא בר ארביסר כו'. משמע דקודם לכן וודאי אין לישא ובלא"ה לדעת הרמב"ם ז"ל דאיכא איסור עשה בלא קדושין כמו שכתב בפ"א מהל' אישות ומהאי טעמא אסר פילגש להדיוט א"כ וודאי דקטן אסור לישא כיון דלא תקינו ליה קדושין. ועיי' בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

דף סד משנה ואם הפילה מונה משעה שהפילה. ובירושלמי אמרו דאם היה לה בנים ומתו מונה משע' שמתו. והביאו הראשונים ז"ל דבריו ואם לא ילדה אלא וולד אחד נחלקו הראשונים ז"ל בזה יש מהן שכתבו דאינו צריך לגרשה כל שיש לה וולד. ויש אומרים דצריך דווקא שני וולדות. אבל אם לא ילדה אלא אחד ושהתה י' שנים אינו רשאי לבטל ואם מת זה הולד מונה משעת לידה כיון דעדיין לא קיים כלל. ודווקא אם היו לו בנים כדין ומתו מונה משעה שמתו כיון שקודם מיתתן קיים המצוה. ולפי הטעם שאמרו בירושלמי דאמרה רוחא דחיקא לינוקי אעקרא היה נראה דגם אם ילדה וולד אחד אינה מונה אלא משעת מיתה דמאז התחילה להעקר והרמ"א ז"ל בסי' קנ"ד הביא בשם י"א דאם ילדה זרע קיימא אין כופין להוציא. וכתב הב"ש דווקא אם היא ראויה להוליד עדיין. אבל אם היא זקינה כופין אותו להוציא ולא משמע כן בדברי הרשב"א והריטב"א והנימק"י ז"ל ע"ש בדבריהם ז"ל:

גמרא לפיכך חלה הוא או שחלתה היא כו'. אין עולין מן המנין. הרא"ש ז"ל דקדק דמאי קמ"ל בזה ע"ש ולפיכך פי' הוא ז"ל דמיירי ששימשו וראוין להוליד ואפ"ה אין עולין משום דיש לתלות דבשביל העון שחלו או שנחבשו בבית האסורים לא זכו ג"כ להבנות ע"כ אין זה מן המנין ויש לדקדק חלתה היא מאי איכא למימר הא היא לא מיענשא כיון דלא מיפקדא אפו"ר. וא"כ ע"כ הוא לא זכה להבנות ממנה. ובתוספתא תניא מי שהיה בעלה זקן או חולה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים או שהלך בעלה למדינת הים אין עולה מן המנין. ולפ"ז א"ש דהכל תלוי בבעל. אבל היה בעלה זקן. אינו מובן כיון דכבר הוא זקן. א"כ לא שייך בו מנין עוד. ויש ליישב:

תוס' בד"ה יוציא ויתן כתובה. האריכו ז"ל בכל הני דתני יוציא ויתן כתובה אי כופין אותו להוציא. וכתבו דכל הני דהמדיר שמתנהג עמה שלא כדין כופין. והביאו ראיה מהא דלעיל בהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפיי'. ובשם הר"ח ז"ל כתבו דמירושלמי משמע דאין כופין בכל הני דפרק המדיר וההיא דהחולץ דכופין את הגדול היינו משום דמונעה מכל עניני אישות. ולכאורה אין ראיה מהירושלמי כיון דמצינו בש"ס דילן פלוגתא בהך דהכא אי כופין וקי"ל דכופין. א"כ מאי ראיה מהירושלמי דס"ל דאין כופין וס"ל דהך דהכא שאני דהא שמואל גופי' דס"ל בירושלמי דאין כופין אלא כגון אלמנה לכה"ג אמר בכתובות דבשהא עשר שנים כופין. וע"כ צ"ל דהכא שאני דכופין אותו לקיים המצוה וככל מצות עשה דכייפינן ליה. וכן כתב הנימק"י ז"ל. ועיין בק"ע שם בס"פ אלמנה ניזונית דשמואל בירושלמי אתי למעוטי שהא עשר שנים ולא ילדה. (ואישתמיטתי' דשמואל ס"ל דכופין). וכן אמר שמואל בהדיא בכתובות שם אלא דרב תחליפא אמר שמואל דכופין אפי' בנשא אשה ושהא עמה עשר שנים. ולענ"ד מש"ס דילן מוכח ג"כ כדברי ר"ח ז"ל דבכל הנהו דהמדיר אין כופין דהא רב אסי הוא דאמר להאי לישנא התם אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתא קמי' דשמואל אמר כגון אלמנה לכה"ג כו'. אבל נשא אשה כו'. אין כופין משמע דלרב אסי כופין נמי להא משום דגם זו בכלל פסולות היא. כיון דלאו בת קיום פו"ר היא. וא"כ מאי אתי למעוטי ע"כ אתי למעוטי כל הני דפרק המדיר דתנן יוציא כיון דלאו פסולות הם אין כופין ושמואל לא פליג עלי' אלא בשהא עמה עשר שנים דלאו פסולה גמורה היא דאין זה אלא מדרבנן וכדאמרינן התם וכמו שפי' רש"י ז"ל התם משום דיכול לישא אשה אחרת ורב תחליפא אמר משמי' דשמואל דבנשא אשה ושהא עמה עשר שנים נמי כופין. וכ"ע מודים דאין מעשין אלא לפסולות ולאפוקי הני דפרק המדיר. ומהא דפרק החולץ בלא"ה אין ראיה זו מכרחת דהתם כופין אותו לקיים המצוה חליצה או יבום. ועיין מהרש"א ז"ל שכתב דמה שכ' התוס' ז"ל דמשום מזונות לחודי' אין כופין הוא לשמואל אבל לרב כופין. ואין זה מובן דכוונת התוס' ז"ל אהא דפרק המדיר אם מדירה מליהנות לו. ויותר מחדש יוציא ויתן כתובה אלמא דאין כופין למזונות לחודייהו. ועוד נראה דהיינו טעמא דשמואל דפליג עלי' דרב באומר איני זן ואיני מפרנס משום דשמואל ס"ל דאין מעשין אלא לפסולות. ולפ"ז אין ראיה מהא דאמר ר' יוחנן לקמן דבבאה מחמת טענה דכופין דר' יוחנן לטעמיה דס"ל נמי באומר איני זן ואיני מפרנס דכופין. אבל לדידן דקי"ל דאין מעשין אלא לפסולות וכרב אסי ושמואל גם בבאה מחמת טענה אין כופין אלא דלקמן משמע דרב נחמן נמי ס"ל דכופין בבאה מחמת טענה. אבל גם מזה אין ראיה דרב נחמן ס"ל בהמדיר שם דכל הני כפיות אינן אלא במילי אבל בשוטי לכ"ע אין כופין אלא לפסולות ונשא אשה ושהא עמה עשר שנים ג"כ בכלל הזה היא. וכדאמר רב תחליפא משמי' דשמואל. וכן פסק הרי"ף ז"ל. ולא הבנתי דברי הרא"ש ז"ל שתמה על הרי"ף ז"ל היאך יכוף. והא בירושלמי אמרו דאין כופין ואין זה תימה כיון דמצינו בש"ס דילן מאן דס"ל בהא דכופין ורב אסי ג"כ הכי ס"ל כמו שכתבתי לעיל ושפיר פסק הרי"ף ז"ל כוותייהו. וכן לא הבנתי נמי מה שהביא הש"ע לענין האי דינא דשהא עמה עשר שנים הך פלוגתא דהראשונים ז"ל אי כופין. ולענ"ד ליכא פלוגתא בזה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כרב דכופין אם אין לו במה לזונה כמבואר בדבריו ז"ל בפי"ב מהל' אישות וצ"ע בזה בדברי הפוסקים ז"ל: