קרן אורה יבמות פז

אפילו אם יש לו כבר. אלא דק"ק מאי שייכא האי נפ"מ להא דרב נחמן הא בלא"ה צ"ל כן דנפ"מ לענין ס"ת והי' אפשר לפרש הא דדייקינן באיכא דאמרי דמאשה נמי בטיל הוא משום דלכאורה מאי קמ"ל מתניתין דלא יבטל פשיטא דאסור לבטל מצוה דאורייתא. ודוחק לומר דמשום סיפא איצטריך ליה וכמו שכ' התוס' ז"ל. אלא ע"כ קמ"ל דאם יש לו בנים בטיל אפילו מאשה. ומשני דרישא רבותא קמ"ל דלא יבטל אם אין לו בנים ואפילו אם עני הוא וקשה לו פרנסתו צריך הוא למכור אפילו ס"ת בשביל בנים. והיינו דקאמרינן נפ"מ למכור ס"ת בשביל בנים:

אבל שאר הראשונים תפסו הנוסחא דגרסינן לקמן מתניתין דלא כרבי יהושע. ובאמת לד' ר"י ז"ל בתוס' בד"ה נ"מ שכתבו דלהכי קאמר נ"מ כו'. משום דבלא"ה מצוה לישא אשה בת בנים. א"כ מנ"ל דמתניתין דלא כר' יהושע דילמא ר"י נמי מצוה קאמר אבל לא למכור ס"ת. ועוד דהא רבי יהושע קאמר נמי נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו ואי איכא מאן דפליג עליה דר"י א"כ מסתמא פליג נמי על נישואי אשה וא"כ דרב נחמן תנאי היא. אבל לדברי הרי"ף ז"ל ניחא דליכא מאן דפליג על ר"י כלל. העולה להלכה לד' הרי"ף ז"ל אין מוכרין ס"ת אלא בשביל בנים אם אין לו או בשביל אשה. אבל בשביל בנים אם יש לו בנים אין מוכרין. ולמאן דגריס מתניתין דלא כר"י ולהלכה קי"ל כר"י בכל גוונא מוכרין ס"ת כמ"ש הרא"ש ז"ל:

אבל הריטב"א ז"ל והנימק"י ז"ל ז"ל כתבו דלישא אשה אין מוכרין ס"ת ובשביל בנים מוכרין אפילו אם יש לו בנים. ומשמע דגם לדברי הרי"ף ז"ל כתב כן. ולא הבנתי דא"כ מאי דייק הש"ס ממתניתין דלא כר' יהושע הא גם ר"י קאמר הכי נשא אשה כו' היו לו בנים כו'. ומוכרין ס"ת בשביל זה. וא"ה אתיא מתניתין כוותי'. ומנ"ל דבשביל אשה לחוד לא ימכור ס"ת. הן אמת דמדבריהם ז"ל נראה שמפרשים הא דקאמר הש"ס נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים. היינו דוקא בשביל בנים הוא דמוכרין. אבל בשביל אשה לחוד אין מוכרין. אבל מנ"ל להש"ס גופא הכי. וגם לענין מאי קאמר הש"ס הכי. ולפי מה שפי' לעיל ניחא קצת דאמתניתין קאי ורבותא קמ"ל דלא יבטל אפי' אם הוא צריך למכור ס"ת. וא"כ לא שמעינן מכירת ס"ת אלא בשביל בנים:

שוב ראיתי שכתב שביאר בקונ' הראיות דאם יש לו בנים ליכא מצוה כלל לישא אשה בת בנים. וגם זה לא הבנתי דהא איפסיקא הילכתא כר' יהושע. ואולי משום דרב נחמן פליג עליה דאמר אסור לעמוד בלא אשה. אבל בבנים אינו מחוייב. ולשיטת הנימק"י ז"ל באמת קשה מאי קאמר רב נחמן דאסור לעמוד בלא אשה הא מחויב היא ליקח אשה בת בנים. שוב ראיתי במלחמות שכתב ליישב את זאת. והאריך שם בזה ע"ש. והוא ז"ל כתב דהרי"ף ז"ל נמי גריס מתניתין דלא כר' יהושע. ואפ"ה פסק כר"י משום הא דרב מתנא ומש"ה השמיט הרי"ף ז"ל האי נ"מ למכור ס"ת דלר"י בכל גוונ' מוכרין:

גמרא מאי טעמייהו דב"ש ילפינן ממשה. ומוכח מסוגין דתרוייהו דוקא קאמרי לב"ש דוקא שני זכרים אבל זכר ונקיבה לא. ולב"ה הוי איפכא. אבל בירושלמי איתא דב"ה זכר ונקיבה נמי קאמרי אבל יוצא גם בשני זכרים דאל"ה הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. וכבר כתב הרשב"א ז"ל דשניהם מחמירים וחומרו של זה לא כחומרו של זה. ובשם רש"י ז"ל הביא שפי' דב"ש מודו דכש"כ זכר ונקיבה דיצא. ולפ"ז צריך לפרש הא דפריך לב"ש לילף מברייתו של עולם היינו דנילף דבעינן דוקא זכר ונקיבה מדהוי תחילת ברייתו כן ומשני אין דנין אפשר משאי אפשר ואין להוכיח דלא יצא בשני זכרים. ולב"ה פריך נילף ממשה דיוצא בב' זכרים ומשני משה מדעתי' הוא דעביד וליכא למילף מיני'. ולא נתברר מי הכריח לרש"י ז"ל לפ' כן. ולפנינו מבואר ברש"י ז"ל איפכא דב"ש נמי דוקא קאמר:

דף סב תוספות בד"ה דכתיב אמור להם כו'. וא"ת ומנ"ל שפי' מדעתו כו'. מדבריהם נראה דתחילת הפרישה הי' בשעת מתן תורה. והי' נראה דמיד שדיברה שכינה עמו במצרים פי' משום שהי' מיוחד לדבור אלא דמהק"ו לא משמע כן:

גמרא היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר קיים פו"ר. משמע דאפי' לא נתגיירו הבנים אפ"ה קיים כיון דכבר נתייחסו אחריו ונקראין על שמו. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דוקא אם נתגיירו גם הבנים אבל קודם שנתגיירו לכ"ע לא יצא משום דצריך שיהי' לו זרע ישראל. וכן מסתבר. אלא דא"כ פלוגתא בתרייתא דבכורה לאו בחדא גוונא הוא עם פלוגתא קמייתא דגבי בכורה ודאי דלא הוי בכור אפי' אם הראשון לא נתגייר דמ"מ הוי ליה ראשית אונו. ולמה לי' למיעבד צריכותא בגוונא אחריני ואמאי לא קעביד צריכותא בפשיטות דלא שמעינן חד מחברי' כיון דלאו בחדא גוונא קמיירי. וי"ל דבעיקר מילת' חד טעמא הוא כיון דהבן מתייחס אחריו להכי נקרא בנו לענין פו"ר וגם הוי ראשית אונו לפטור מן הבכורה אלא דלענין פו"ר נהי דמיקרי בנו מ"מ אם לא נתגייר לא יצא דבעינן שיהי' לו זרע בישראל. מש"ה בעינן דוקא שנתגיירו גם הבנים. והיינו טעמא דבעבד לא מהני אפילו אם נשתחרר הוא ובניו משום דאין נקראים על שמו. וה"ה בולד שפחה וכותית מישראל דלא קיים כיון דאין הזרע מתייחס אחריו וכמו שכ' לעיל בפ' כיצד וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל לענין בכורה. והתוס' בד"ה הכל מודים כו' הקשו מהא דאמרינן לישא שפחה אינו יכול והא אפי' אם הי' יכול לא הוי מקיים בזה פו"ר משמע דלמאי דקאמרינן דעבד אין לו חייס הוא דהקשו כן. ולפי הנ"ל בלא"ה לא יצא הכא. כיון דחצי' ב"ח הוא:

והתוספות ז"ל בריש חגיגה כתבו להוכיח מהירושלמי דעבד חייב בפ"ור. והא דאמרינן הכא דאם נשתחרר לא יצא. היינו משום דאין זרעו מיוחס אחריו. ולענ"ד נראה דאם היה מחויב בפריה ורביה היה יוצא בבנים שהיה לו מקודם. כיון דכבר קיים המצוה ולמה נחייב אותו לקיים מצוה זו שנית. אלא וודאי אין העבד מחויב בפו"ר מהאי טעמא גופא כיון דאין הזרע מתייחס אחריו. ואפי' למ"ד האשה מצווה על פריה ורביה העבד אינו מצווה. ומה שכתב התם דפרו ורבו קאי אכולהו בני נח כבר תמה המהרש"א ז"ל שם על דבריהם ז"ל. גם מה שכתבו התוס' ז"ל התם דעשה דלשבת אלים מעשה דפ"ו ג"כ אינו מוכרח דאין זה אלא דברי קבלה ואין זו עשה. אלא דילפינן מינה דלא חשיב ישיבתו בעולם היושב יחידי. ומש"ה מייתי הש"ס במגילה להאי קרא גבי מכירת ס"ת. והיינו טעמא דמשום מצוה זו מותר למכור ס"ת דאל"ה לא הוי ישיבה כלל. אבל לא למימר דמשום האי קרא לחוד איכא עשה דא"כ תרתי עשה למה לי. ולפ"ז לא תיקשי נמי קושית התוס' ז"ל בחגיגה ובפ' השולח ליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי ל"ת דלא יהיה קדש. משום דזה לאו עשה הוא. ובפרק השולח הקשו ליתי עשה דפריה ורביה ולדחי ל"ת וגם הא לא קשיא דאפילו בצד חירות ג"כ ליכא עשה דפו"ר כיון דאין זרעו מתייחס אחריו לגמרי ואין כאן אלא משום לשבת יצרה. וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל:

ע"ב גמרא סבר אביי למימר כו'. וכש"כ ברא לברתא. א"ל רבא לשבת יצרה כו'. ולמסקנא זו אפילו הניחו הבן ובת שני נקיבות קיים הזקן פריה ורביה. והרמב"ם ז"ל כתב דבעינן דווקא שיניחו בן ובת אפי' אם הבן הוליד בת והבת ילדה בן ג"כ יצא. וכבר כתבו המפרשים דגירסתו היתה אבל ברא לברתא וברתא לברא לא. ומסיק רבא דה"ה איפכא אבל מ"מ בן ובת בעינן. וכן משמע בירושלמי דברא לברתא לאו כש"כ הוא דאמרינן התם בני בנים הרי הן כבנים. אבל בני בנות אינן כבנים והוא כאביי לגירסת הרמב"ם ז"ל עיין שם בנוסחת הירושלמי. והיינו דסבר אביי למימר הכי מדיוקא דבני בנים הרי הן כבנים אבל בני בנות לאו כבנים הם וק"ל:

ר"ע אומר למד אדם תורה בילדותו ילמוד בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו בזקנותו. יש לדקדק וכי יש שיעור לתלמוד תורה דאיצטריך לאשמועינן דילמוד בזקנותו הלא חיוב תלמוד תורה הוא כל ימי חיי האדם. ואין חילוק בין ילדותו לזקנותו. ונראה דאמרינן בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין ובילדותו שכח היצר גבר אין תחבולה אחרת כ"א להתמיד בהגיון התורה. ובהויות דאביי ורבא להתיש כח היצה"ר כידוע. אבל לעת זקנותו אשר הוכשל כח היצה"ר פן יעלה על הלב כי אין צריך כ"כ להרבות בעמל התורה וללמוד קשות ויאמר די בלימוד הרכות. לז"א ולערב אל תנח ידך וכמשא"זל אל תאמין בעצמך כו'. ע"כ אל תרף ידך גם לעת זקנותך מלעמול בתורה וכן בלימוד התלמידים שהוא טורח גדול ללמד לכ"א כפי ערכו גדולות או קטנות ואפי' אם קטן שבקטנים צריך להשכילו לפי ערכו ודעתו כעובדא דר' פרידא ואל יאמר לעת זקנותו מה לי לטורח הזה לטפל בקטנים שאינם כערכי לזה נאמר ולערב אל תנח ידך כי אין אתה יודע איזה יוכשר ושניהם כאחד טובים:

כל שאין לו אשה שרוי בלא שמחה. בלא ברכה. בלא טובה כו' במערבא אמרי בלא תורה. בלא חומה. רבה בר עולא אמר בלא שלום. יש לכוין ששה דברים אלו כנגד ששה ברכות חתנים לבד ברכת היין. ברכה ראשונה היא ברכת שהכל ברא לכבודו. ואם הוא בלא אשה אין בריאותו שלימה ואין יכול לברך כי חסר הוא מכל. בלא טובה. הוא כנגד ברכת יוצר האדם ולא נשלמה יצירתו עד אשר נעשה לו עזר. וכמו שכתוב לא טוב כו'. בלא חומה. הוא כנגד ברכת אשר יצר את האדם כו'. והתקין לו ממנו בנין עדי עד כי לחומה היא לו להגן עליו מעבירה. בלא שמחה. היא כנגד ברכת שוש תשיש כו'. משמח ציון בבניה. בלא תורה. הוא