קרן אורה יבמות ז

דמשני דאתי ללאו דמחמר, א"כ לית לן הכרח דעשה דכיבוד קיל כיון דאיצטריך לגופא שפיר פריך הש"ס ליגמר מינה בעלמא דלא דחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא פריך כו' ומשני דגם לפי המסקנא לא ילפינן מינה משום דעשה דכיבוד קיל דלא הוי אלא הכשר מצוה. כללא דמלתא הא פשיטא לן דאת שבתותי תשמרו קאי אכל מילי דשבת מל"ת שיש בו כרת עד ל"ת גרידא. אלא דס"ד דהמקשה דבל"ת שיש בו כרת ג"כ אתי קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ולפ"ז עשה דכיבוד אפי' ל"ת גרידא לא דחי. ועשה דעלמא דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת. ומדחי הש"ס דעיקר קרא דאת שבתותי אתי לעשה ול"ת או לל"ת גרידא. ואפ"ה לא ילפינן מינה בעלמא משום דמסברא פשיטא לן דעשה דכיבוד קיל משום דהוי הכשר מצוה. ונתיישבו בזה כל קושיות התוס' ז"ל. ובזה א"ש נמי מה דקשיא לכאורה בהא דפריך התם בב"מ אהא דיכול אמר לו אביו היטמא הא עשה ולא תעשה הוא ואמאי לא פריך אקרא דאת שבתותי גופא הא עשה ולא תעשה הוא. ולפי הנ"ל ניחא דשבת איכא נמי ל"ת גרידא ובבהמת חבירו ולהכי לא פריך אלא אהא דקאמר יכול היטמא כו' ועיין ברשב"א ז"ל שכתב ג"כ דבמחמר ליכא עשה דתשבות. אלא דאכתי איכא עשה דשביתת בהמתו וצ"ל בבהמת חבירו וכמ"ש. ועוד איכא לאשכוחי ל"ת גרידא בשבת בתחומין ואליבא דר"ע אלא די"ל דשבו איש תחתיו הוי עשה:

ובילדותי רציתי לישב קושית קושית התוס' הא במחמר איכא לאו ועשה. ע"פ דברי הריב"א ז"ל בפ' שילוח הקן דבעשה ול"ת נמי הלאו נדחה ולא ישאר אלא העשה לבד ואינו לוקה. וא"כ הכא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו וכל היכא שנאמר השמר כו' אינו אלא ל"ת. ואי נימא דל"ת גרידא נדחית בפני עשה דכיבוד א"כ ליכא הכא אלא עשה ולמה נאמר כאן לשון שמירה שהיא ל"ת אלא ש"מ דל"ת גרידא נמי אינה נדחית בפני עשה דכיבוד. אבל אחר העיון ז"א דהא בלא"ה ליכא מלקות בלאו דמחמר כדאית' בפרק מי שהחשיך. וא"כ ע"כ שמירה דהכא לא הוי ל"ת מדלא לקי. אם לא שנאמר דמ"מ עובר בלאו אע"ג דלא לקי מדכתיב תשמרו וכדאי' בפרק הנ"ל:

ועפ"ז נתיישב לי מאי דקשיא לי על דברי הריב"א ז"ל הנ"ל מהא דפריך הש"ס בב"מ על הא דאמר לו אביו היטמא כו' ולמה לי קרא הא עשה ול"ת הוא. ולדברי הריב"א ז"ל הא איצטריך לאשמעינן דעובר בלאו ולקי עלה (ושמעתי שקושיא זו נכתב בספר) ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דאת שבתותי תשמרו לא שמעינן מלקות כיון דאין מלקות באיסורי שבת. וא"כ ליכא למילף מינה בעלמא דלקי ולאיסורא בעלמא לא איצטריך קרא. ובספר חוסן ישועות כתב דלהכי לא פריך הש"ס משבת גופא משום דקרא אתי למלקות. וז"א כמ"ש דבאיסורי שבת ליכא מלקות וכנ"ל. ומ"מ דברי הריב"א ז"ל צ"ע מהא דאמר רב אשי גבי שריפת קדשים. (דלא צריך קרא) די"ט עשה ול"ת ולפי דברי הריב"א ז"ל הא איצטריך קרא למלקות וגם זה יש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה והא תנא בעלמא קאי כו'. וי"ל כיון דגלי קרא כו' ולפי מ"ש לעיל בד"ה טעמא ולקמן בד"ה שכן הכשר מצוה דלענין שבת שפיר ילפינן מינה דשאר מצות נמי לא דחיא שבת אלמא דשבת חמירא. והדק"ל מנ"ל דעשה דכיבוד לא דחיא שאר מצות דלמא דוקא שבת הוא דלא דחיא דבעלמא נמי לא דחי. ע"כ נראה כמ"ש דפסח ומילה איצטריך קרא למימרא דהתירא הוא:

גמרא שכן הכשר מצוה עיין תוס' שפי' דקאי אלאו דמחמר ומש"ה לא ילפינן מינה בעלמא. וכתבו תוס' דאפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי. כיון דרוב כיבוד הכשר מצוה הוא. ולי היה נראה דכל כיבוד הכשר מצוה הוא דהמעשה גופא לאו מצוה הוא אלא הכיבוד הוא המצוה. וכן בנין בהמ"ק הכשר מצוה הוא להיות מקום משכן שכינתו ית"ש. אבל הבנין עצמו לאו עיקר המצוה הוא. וק"ק אמאי לא דחי הש"ס דמה לכיבוד שכן הוא ואביו חייבין בכבודו. וכדאיתא בקדושין. וכן מאי קאמר הש"ס לקמן גבי בנין בהמ"ק תיפוק ליה מכיבוד. דלכאורה בנין בהמ"ק חמור בזה מכיבוד דבנין בהמ"ק ומצוה לעשות בנין בהמ"ק קודם:

והנה מתוך הלכה זו משמע דאי לאו קרא דאת שבתותי תשמרו הוה ילפינן מכלאים בציצית אפי' לענין הכשר מצוה. וא"כ הא דקי"ל בעלמא דבעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה מקרא דאת שבתותי תשמרו שמעינן וכן הא דפליגי רבנן אר"א במכשירי מילה ג"כ מהכא שמעינן לה. אבל לר"א דיליף מקרא דמכשירין דוחה א"כ קשה למה לן קרא דאת שבתותי דהכשר מצו' אין דוחה את השב' הא מדאיצטריך קרא בפסח ומילה למכשירין ש"מ דבעלמא מכשירין לאו כגוף המצוה. וצ"ל דאיצטרי' כי היכי דלא נילף מהתם דמכשירין כגוף המצוה דמי ולקמן יבואר עוד בזה. ולשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן צ"ע שכתב דמחמר בתרווייהו הכשר מצוה הוא אבל גוף הבנין משמע מדבריו ז"ל דחשיב גוף המצוה וא"כ קשה מנ"ל דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט אמאי לא ידחה עשה ל"ת ועשה דיו"ט:

עב תוס' בד"ה טעמא דכתב רחמנא לא תבערו כו'. והקשו אכתי רציחה עצמה מנ"ל דמלא תבערו לא שמעינן אלא בישול פתילה דהוי הכשר מצוה. ותי' דמכשירין דא"א לעשותן מאתמול הוי כמצוה עצמה. ודבריהם ז"ל צ"ע דהא אמרינן בכמה דוכתי דבעינן דוקא בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. אבל מכשירי מצוה לכ"ע אין דוחין ל"ת. וכן מוכח בתוס' גופה בכמה דוכתי. ועוד דא"כ בכיבוד נמי ידחה ל"ת אפי' הכשר מצוה היכא דלא אפשר לקיומיה מאתמול. גם מש"כ לענין מכשירי מילה ופסח דהיכא דא"א לעשותן מאתמול לכ"ע דוחה את השבת אינו מוכרח וכמ"ש בזה בפ' ר"א דמילה ובעירובין פרק המוציא. והנכון בזה כמ"ש התוס' בגליון דאם אינו ענין לבישול פתילה דהוי הכשר מצוה דכבר שמעינן מכיבוד דהכשר מצוה אינו דוחה תנהו ענין לרציחה עצמה. ומ"ש בגליון בתי' קמא וי"ל כיון דגלי לן כו' בהכשר מצוה אין הבנה לדברים אלו. ומש"כ מהרש"א ז"ל דס"ד השתא דאת שבתותי תשמרו מיירי בשחיטה ובישול הוא דחוק דא"כ למה ליה לאוכוחי מהבערה דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא בלא"ה שמעינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מקרא דכיבוד ודו"ק. דלפי המסקנא דבעי למילף מק"ו מעבודה ע"כ צ"ל דאם אינו ענין קאמר ג"כ מהאי טעמא דלמכשירי רציחה ליכא למילף בק"ו מעבודה דבעבודה גופא מכשירי' לא דחיא שבת:

דף ז' גמרא ומה עבודה שהיא חמורה רציחה דוחה אותה כו'. יש להקשות אמאי לא קאמר מילה שלא בזמנה יוכיח דחמירא מעבודה מדדחי צרעת שדוחה את העבודה ואפ"ה אינו דוחה את השבת ה"ה רציחה. וי"ל דברייתא דהכא ס"ל כמ"ד דצרעת לא חמירא מעבודה. והא דדחיא עבודה הוא משום דגברא לא חזי. ופלוגתא דתנאי היא התם בשבת. אלא דאכתי יקשה להאי תנא דס"ל דצרעת חמורה וא"כ איכא למיפרך האי ק"ו ולמה לי קרא דלא תבערו לדידי'. וצ"ל דכ"ע מודים דליכא למימר יוכיח מצרעת דחמירא מעבודה משום דסברא הוא ולא פסיקא לכ"ע וכמ"ש התוס' ז"ל התם בפ' ר"א דמילה:

ועיי' בסנהדרין דף ל"ו דקאמר הש"ס בפשיטות דרציחה אינה דוחה יו"ט. ויש לדקדק מנ"ל דלא דחי' יו"ט הא משמ' הכא דאי לאו דשב' הוי ל"ת שיש בו כרת ה"א דעשה דרציחה דוחה את השבת כמו לא תבערו אליבא דר' יוסי וא"כ מנ"ל דלא דחיא יו"ט ועיין תוס' שם בסנהדרין. וי"ל דילפינן ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט אע"פ שחמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות כ"ש רציחה דאינה דוחה יו"ט. אלא דלפי מש"כ התוס' לעיל בד"ה כולה משעטנז נפקא דמיתת ב"ד אי אפשר להמתין לאחר שבת ויו"ט א"כ ליכא למילף ממילה שלא בזמנה דאפשר לקיימה לאח' זמן. וצ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דמיתת ב"ד דוחה ל"ת ועשה. ואי תימא הא כתבו התוס' לעיל דעשה דשריפת בת כהן עדיפא דעשה דשבת כמאן דליתא הא לא תיקשי דלא כתבו התוס' כן אלא למאי דס"ד דקרא דלא תבערו איצטריך דלא נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומש"ה צ"ל דעשה דשריפת בת כהן עדיפא דאל"כ הא בלא"ה לא דחי דשבת עשה ול"ת הוא אבל למסקנא דקרא דלא תבערו איצטריך כי היכי דלא נילף בק"ו מעבודה תו לא צריכין למימר דעשה דשריפת בת כהן עדיף. וכן כתב מהרש"א ז"ל. ואכתי קשה דהא תינח למאן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא אבל להני אמוראי דס"ל דיו"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא מנ"ל דאין רציחה דוחה יו"ט. והתם בסנהדרין רבא הוא דקאמר לה דאין רציחה דוחה יו"ט. והתוס' ז"ל בשבת כתבו דרבא ס"ל דיו"ט לאו ל"ת ועשה הוא ועדיין צ"ע:

והנה רש"י ז"ל פי' כאן דהא דרציחה דוחה עבודה היינו באם רוצה לעבוד עבודה. אבל אם כבר הוא על גגו של מזבח ועבודה בידו אין רציחה דוחה עבודה שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. והכי איתא להדיא בסוף יומא דדריש ר"ע מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה ל"ש אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי. ומינה יליף ר"ע דפיקוח נפש דוחה שבת דהשתא עבודה דוחה שבת לא כ"ש דפיקוח נפש דוחה שבת:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בה' רוצח ושמירת נפש נראה דאפי' כהן ועבודה בידו לוקחין אותו למות אם עשה במזיד. וכבר תמה ע"ז המשל"מ ז"ל דהוא נגד ש"ס מפורש דיומא ולא אשכחן מאן דפליג על ר"ע בהא. ובאמת הוא תמיה גדולה. ואברך את ה' שהאיר עיני ומצאתי ת"ל תנאי דפליגי אר"ע והוא במכילתא שם בקרא דמעם מזבחי תקחנו למות. דאמרינן התם רציחה דוחה את העבודה ואין פקוח נפש דוחה את העבודה שהי' בדין מה שבת שאין רציחה דוחה אותה פקוח נפש דוחה אותה. עבודה שרציחה דוחה אותה אינו דין