קרן אורה יבמות עט

דע"י חופה לא ניתוסף קנין חדש אלא קריבה לרשותו לבד ובפסולות אפשר דלא מהני א"נ ע"כ לא קאמרי ר"א ור"ש דקדושין לא פסלי. היינו משום דקדושין לא קריבי לביאה. אבל חופה דקריבא לביאה ר"ש נמי מודה דחופה פסיל ועושה אותה כנשואה גם לכל מילי. אלא אי איכא למימר בפלוגתא היינו בפלוגתא דהני תנאי דת"ק ס"ל נכנס לחופה ולא נבעלה אוכלת משלו ואוכלת בתרומה משום דת"ק ס"ל כר"א ור"ש דקדושין לא פסלי. וחופה נמי לא פסלי משום דאין חופה לפסולות. ור"י בנו של ריב"ב אמר כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה. וס"ד דאיהו נמי ס"ל כר"א ור"ש דקדושין לא פסלי אלא מחמת חופה הוא דפסילא. והיינו משום דיש חופה לפסולות ודאי הש"ס דילמ' ר"י ס"ל כר"מ דאמ' משעת קדושין לא אכלה וכבר איפסלה משעת קדושין. ופריך הש"ס כל שאין ביאתה מאכילתה אין כספה מאכילתה מיבעי לי'. ומשני איידי כו'. ולפ"ז מצינן למימר דלרב הונא דאמר חופה קנין היא אפשר דכולהו מודו דקונה גם בפסולות דע"כ לא פליגי אלא בחופה שאחר קדושין דלית בה קנין אלא קריבות בעלמא. אבל לשם קנין שפיר קני לה אפי' לפסולות. ולפ"ז אם היה פיקח בשעת קדושין. ואח"כ נתחרש מ"מ חשיבא כנשואה לו לכל מילי. כמו שכתבתי לעיל ולענין תרומה לחוד הוא דגזרו נישואי חרש אטו קידושי חרש:

וראיתי להמשנ"למ ז"ל בפ"ג מהל' אישות שהאריך לחקור בחופת תינוקת פחותה מבת ג' והביא שם לשון הרשב"א ז"ל. דמשמע מדבריו דשייכא בה חופה לכל מילי ולפוסלה מן התרומה לחוד הוא דאמרינן הכא דלית לה חופה. ובאמת יפלא בעיני דהא הרשב"א ז"ל ג"כ פירש הכא דבחופה שאחר קדושין נמי פליגי. ולשמואל לאו נשואה היא ע"י חופה גם לכל מילי. וא"כ הא דאמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת כו'. היינו ג"כ דאפי' אחר קדושין לאו חופה היא ולא הויא נשואה כיון דלא חזיא לביאה. ונראה שהכריחו לזה הא דמייתי רבא אף אנן נמי תנינא מבא עליה אחד מכל הפסולים ולא מייתי מרישא דנישאת לכהן אוכלת בתרומה דווקא בת ג'. אבל פחותה מבת ג' לא. אלא ש"מ דבאמת יש לה חופה לשאר מילי והכא טעמא אחרינא הוא משום דאין בודקה. אבל הרמב"ן ז"ל פי' דבאמת מהכא דייק רבא ואפי' לפי מש"כ הרשב"א ז"ל הכא דליכא למידק מהא דנישאת לכהן היינו משום דמ"מ אכלה אפי' אי חופתה לאו כלום היא כיון דלא שייכא כל הני חששות דשמא תמזוג. וכמבואר נמי בדברי התוס' בד"ה דהני תנאי דלא גרע מהגעת זמן ג"כ א"ש דלא מוכח מהא דנישאת לכהן דע"כ צריך לומר בזה טעמא דאין בודקה ולזה כיוונו ג"כ התוס' ז"ל בד"ה נישאת לכהן. וכמו שכתב שם המשנ"למ ז"ל ג"כ. אבל לפי האמת וודאי דלית לה חופה כלל לקטנה גם לכל מילי כמו לשמואל בפסולות. וכש"כ לפי מה שכתבתי לפרש שיטת הש"ס דלא פליגי אלא בחופה שאחר קדושין ולכל מילי. והיא שיטה המחוורת. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וודאי דלית לה חופה לקטנה. ועיין ברשב"א ז"ל בשמעתין דמספקא ליה האי סברא בהני דאין להם חופה אי אכלה בתרומ' אפי' למשנה אחרונה או דווקא למשנה ראשונה:

ושיטת הרמב"ם ז"ל בזה ג"כ על הדרך הזה בחופה גרידא נפסלה ג"כ מן התרומה. ולענין חופה שאחר קדושין משמע מדבריו דלא פליגי כלל בהא לשאר מילי לעשותה כנשואה מדפסק בפרק יו"ד מה"א דחופת נדה לאו חופה היא. א"כ לכאורה כש"כ חופת שאר פסולות. וכן כתב הלח"מ ז"ל שם בדבריו האחרונים. ולדבריו ז"ל קשיא טובא מהא דמייתי מהא דשלא שטיתי ארוסה כו'. דמוכח דלישווי' נשואה פליגי. וי"ל ג"כ דבנדה לחוד הוא דמספקא להו. והש"ס בכתובות לשיטתו כיון דעומדת ליטהר לאחר זמן אין דעתו לעשותה נשואה מיד. ועיין שם בפ' אע"פ בדברי הרא"ש ז"ל ובהג"הת אשרי שם:

ובעיקר ענין החופה רבו הדיעות בזה כדאיתא בש"ע סי' נ"ח. אבל לרובן העיקר הוא הכניסה לביתו לשם נישואין. וכמו שכתב במקרא ואם בית אשה נדרה ע"כ איכא מ"ד בש"ס דמסירה לשלוחי הבעל ג"כ מהני לכל דבר. והמשנ"למ ז"ל בפרק יו"ד הנ"ל חקר בזה אם היתה החופה קודמת לקדושין. והביא דברי הרמב"ן ז"ל בקדושין דאם כנסה לחופה ובא עליה דהוי כנשואה. ובשם המשאת בנימין כתב דחופה דקודם קדושין לא קנה כלום. ומשמע מדבריו דיש קצת מחלוקת בזה. ואני לא הבנתי דהיכא דבטלה החופה קודם קדושין כגון למ"ד דהחופה היא לכסות בהינומא. וקודם קדושין הסירה ההינומא פשיטא דע"י קדושין שאח"כ אינה כנשואה דחופה קודם קנין לאו כלום הוא. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל מיירי בחופה שלא נפסקה כמו הכניסה לביתו. ובזה לכ"ע באין שניהם יחד הקדושין והנישואין. כיון דעדיין בביתו היא במקום החופה:

דף נח גמרא נישאו זו וזו כו' או שנכנסו לחופה ולא נבעלו אוכלות בתרומה משום דס"ל דאין חופה. ויש לדקדק מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ט מהל' אסורי ביאה דאם נשאת אע"פ שלא נבעלה נתחללה דבחזקת בעולה היא. א"כ בנכנס' לחופה ולא נבעלה אמאי אוכלת בתרומה לת"ק. נהי דאין חופה לפסולות. מ"מ בחזקת שנבעלה היא. ולשיטתו חופה היינו יחוד. ובשלמא מהא דאמרינן לעיל דחופה לא פסלה לא תיקשי משום דהתם מיירי בחופה גרידא קודם קדושין. ובהא לא הויא בחזקת בעולה. אבל הכא ע"כ מיירי בחופה שאחר קדושין. וא"כ מאי טעמא דת"ק. ואפ"ל דהוא ז"ל אינו מפרש דפליגי ביש חופה לפסולות דא"כ תיקשי לרב מדברי הת"ק דס"ל דאין חופה. ומר"י בן ברוקה ג"כ אין ראיה דס"ל דיש חופה כמו שדחי הש"ס דילמא כר"מ ס"ל. אלא ע"כ לא ניחא לרב בדיחויא דהש"ס משום דא"כ אין כספה מאכילתה מיבעי ליה. וע"כ בחופה פליגי. וא"כ תיקשי מאי איריא דפליגי בחופה שאחר קדושין. וכדתניא נישאו ליפלגו בחופה גרידא. אלא ע"כ תרווייהו ס"ל דיש חופה לפסולות לפוסלה מחיים אפילו חופה גרידא. וכי פליגי לאחר מיתה. ובהא פליגי לת"ק לאחר מיתה כשרות ולא אמרינן דבחזקת בעולה היא. ור"י בנו של ריב"ב ס"ל דאין חופתה מאכילתה משום דבחזקת בעולה היא. ובבת כהן מיירי. וא"ש לפ"ז דלא איצטריך למימר דלצדדין קתני באוכלות משלו לאחר מיתה ואוכלת בתרומה מחיים. כמו שכתבו התוס' ז"ל. אלא הכל מיירי לאחר מיתה. ויתיישב בזה דלא תיקשי לדברי הרמב"ם ז"ל מדברי התוספתא דבהדיא אמרינן התם אם נכנסה לחופה ולא נבעלה ומת הרי היא כשירה לכהונה אלמא דלא חיישינן שמא נבעלה דאין לומר דמיירי דידעינן בוודאי שלא נבעלה. כיון דחופה היינו יחוד. וכן אמרו להדיא בירושלמי אמתניתין דלא מן הנישואין תליא מילתא אלא אם לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנישואין כשירות. ולמה פי' הוא ז"ל דברי המשנה דלא כדברי הירושלמי. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דתנאי פליגי בהא הוא ז"ל פסק כר"י בנו של ריב"ב ולא הבנתי לשון הרשב"א ז"ל שהביא דברי התוספתא הנ"ל. וכתב דאתיא כשמואל. ואמאי הא רב נמי מודה דלאחר מיתה כשירה היא אם לא לפי' של ר"ת. והרמב"ן ז"ל הביא דברי התוספתא בל"א ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא הא דבעי רב אשי בפ' אע"פ אי חופת נדה קונה משום דלא חזיא לביאה. ואמאי לא מייתי מברייתא זו דת"ק ס"ל דאין חופה לפסולות. ואם יש לחלק מ"מ הוי ליה להש"ס לאתויי התם. אבל לפי הנ"ל לא שמעינן מדברי ת"ק דס"ל אין חופה לפסולות. אלא גם הוא מודה דיש חופה. ובנדה הוא דמיבעי ליה כיון דדעתו אהתירא:

ולא תיקשי נמי לפי מה שכתבתי דלרב הונא דאמר חופה קונה קנין גמור לכ"ע מהני אפי' בפסולות. וכדמשמע מהא דדחי הש"ס. אבל חופה דלא קני לה. אבל אי הוי קנין מהני נמי בפסולות כמו קדושין. א"כ מאי טעמא דתנא קמא דאמר אין חופה לפסולות ואם נאמר דחופה קונה ולא גומר. יש לומר דת"ק כר"א ור"ש דקדושין נמי לא פסלי אבל להנך דס"ל דחופה לר"ה גומרת נמי. וכמו שכ' מהרש"א ז"ל. א"כ מ"ט דת"ק. אבל לפי הנ"ל ניחא דלאחר מיתה פליגי ומ"מ דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע. כיון דבירושלמי אמרינן איפכא. ומ"מ דבריו מסתברים כדמשמע בריש כתובות דנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה. וכתובתה מנה. וד' התוספתא והירושלמי וכן דברי ת"ק דברייתא מצינן לאוקמא שפיר כשיודעין שלא נבעלה. דע"כ הא דבעי הרמב"ם ז"ל בכניסה לחופה יחוד ג"כ לאו לעיכובא היא וכדאיתא התם בבריי' כנסה לשם נישואין ולא נסתרה אלמא דחשיבא נשואה אע"ג דלא נסתרה. ובדבר הזה כבר האריכו הראשונים והאחרונים ז"ל:

תוספות בד"ה ונקה האיש מעון. וא"ת ונוקמא כגון שבא עלי' בשוגג כו'. יש לומר דאם בא עלי' בשוגג לא הוי' לגבי' כנשואה דבטעות כנסה. וכמו שכתבו ז"ל לענין חופת נדה אם פירסה נדה אח"כ. וה"ה ביאת שוגג וטעות וק"ל:

גמרא דכוותה שומרת יבם שבא עלי' בבית חמי' כו'. רש"י ז"ל פי' בזה ב' לשונות לל"ק פריך משום דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל. וע"כ צ"ל שבא עליה בבית חמי'. ואסתתרה והכניסה לחופה ולא נבעלה דאל"ה לא קרינן בה תחת אישך. א"כ שומרת יבם קרית לה האמר רב קנה לכל. וצ"ל