קרן אורה יבמות עה

דתניא בסוטה כמה שיעורא לכדי העראה אלמא דיש בה שיעור קצת. וע"כ צ"ל דלכ"ע איכא קצת שיעורא ויש בה תחילה וסוף:

ובירושלמי איכא בזה שיטה אחריתי דמייתי התם נמי הא דר' יוחנן דאמר הכנ"ע הוי גמר ביאה. ופריך לענין מאי אי בעריות עשה בהן המערה כגומר אי בשפחה חרופה עד שיפלוט אלא כן אנן קיימין באלמנה לכה"ג דאמר ר' בא הערה בה חייב משום ביאה נכנסה עטרה חייב משום חללה גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו הרי מבואר דלענין שפחה חרופה לכ"ע בעינן גמר ביאה ממש. ולענין עריות חייב בהעראה זו נשיקה והכנ"ע דקרי לה גמר ביאה. היינו לחייבו משום חללה באלמנה לכה"ג. אבל משום לא יחלל אינו לוקה לכ"ע עד גמר ביאה:

ובש"ס דילן בקדושין (דף עח) איתא. אמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל. ופריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ומשני כשלא גמר ביאתו משמע מזה דתרי לא יחלל איכא אחד לא יחלל לחוד וזה חייב בהעראה ואחד לא יחלל זרעו דבזה אינו לוקה אלא בגמר ביאה. וא"כ נראה דתרי תלמודין לא ס"ל כהדדי. דבירושלמי משמע דליכא כלל לא יחלל קודם גמ"ב. ובש"ס דילן אמרינן דלקי אלא יחלל בהעראה. וכן הא דאמרינן בירושלמי דלקי אחללה מדברי הש"ס דילן לא משמע כן דלפי מאי דס"ד דמיירי בגמר ביאה הוי ליה למיפרך נמי ולילקי משום חללה דכבר נעשית חללה בהעראה. וכן משמע מהא דאמר רב אשי התם דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה. ומאי אירי' חזר ובא עליה אפילו בביאה אחת עשאה חללה דע"י העראה נעשה זונה וע"י ג"כ נעשית חללה. והיותר קשה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ט מהל' א"ב הלכה ה' לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ולא נעשית אלא זונה ואמאי לא נעשית חללה ע"י גמר ביאה ותהיה היא חללה וולדה חלל. וע"כ ס"ל דלא נעשית חללה ע"י ג"ב. ובק"ע שם כתב לפרש דברי רב יהודה בקדושין דלוקה משום לא יקח. ולא יחלל נמי ע"ד הירושלמי דהיינו מהכנ"ע ואילך לוקה על חללה. ובגמר ביאה היינו ה"ז לוקה משום לא יחלל זרעו ואין זה נראה דלפי שיטת הש"ס דילן בלא ה"ז ג"כ גמר ביאה היא לכל דבר. וכדאמרינן הכא לענין שפחה חרופה. ועוד דמשום לא יחלל היינו משום לאו דלא יחלל ולא משום חללה:

וכללא דמילתא לשיטת תלמודין אין כאן אלא ב' דברים העראה וגמ"ב. ולשיטת הירושלמי איכא ג' חלוקות העראה חייב בכל העריות ומהעראה ואילך עדיין לאו ג"ב הוא לענין שפחה חרופה ולענין לאו דלא יחלל אלא למילקי עליה משום חללה באלמנה לכה"ג ובשפחה חרופה דווקא גמ"ב ממש וכדאמרינן התם עד שיפלוט. ומש"ה ילפינן התם העראה בח"ל מיבמה ולא מדגלי בשפחה חרופה משום דעדיין לא שמעינן העראה מדגלי בשפחה חרופה. וכן גבי יבמה מרבינן התם ביאה שאינה גמורה והעראה מתרי קראי ע"ש:

וצריך עוד לבאר קצת בהא דמרבינן בשמעתין בכל האיסורין העראה. והא כתב הרמב"ם ז"ל דבכל קריבה של גילוי עריות איכא מלקות. וכבר כתב בזה הה"מ דלענין כרת איצטריך לרבויי ובח"ל באמת ליכא מלקות בקריבה לחוד ולפ"ז לא תיקשי נמי קושית התוס' ז"ל בריש שמעתין לילף ח"כ להעראה מח"ל כיון דלענין מלקות לקי בח"כ אפי' בקריבה בעלמא וליכא למילף אלא לחייבו כרת זה לא מצינן למילף דדיו לבא מן הדין. אבל מהא דאמר אביי פריצותא אסר רחמנא משמע דליכא איסורא כלל. וצ"ל דגבי סוטה בעינן מילתא שתיאסר על בעלה ודרך איברים פשיטא דאינה נאסרת על בעלה. אלא דיש לדקדק בהא דאמרינן בסוטה דמקנין ע' שחוף. ופי' הרמב"ם ז"ל דזה הוא מי שאינו מתקשה ומשמש באבר מת ואמאי מקנין ע"י הא אינה נאסרת לבעלה ע"י כיון דקי"ל בכל העריות דפטור ואין לומר דלמסקנא דמסיק רבא דאיצטריך קרא למעוטי דרך איברים משום דבקפידא דבעל תלי רחמנא וא"כ לא אימעיט אלא דרך איברים. אבל משמש מת גרע. ושפיר מקנין ע"י. וכן מצינו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב רחמנא איש למעוטי קטן פחות מבן ט' דאינה נאסרת ע"י בלא קינוי. מ"מ אי לאו קרא דאיש ה"א דנאסרת על ידו ע"י קינוי. ומש"ה קאמר שמואל דע"י שחוף שפיר מקנין. ובאמת נאסרת עליו ע"י הקינוי דאכתי קשה מאי פריך התם בסוטה פשיטא דמקנין ע"י. ומאי פשיטותא כיון דבכל העריות לאו ביאה היא. ועוד דקאמר התם עוד דפוסל מן התרומה. ופריך נמי פשיטא ובתרומה וודאי תיקשי למה תיפסל כיון דאין כאן איסורהן אמת די"ל דלפסול מן התרומה שאני דאיכא מ"ד דאפילו נשים המסוללות זו בזו נפסלות מן התרומה. וכן מצינו בפ' בן סורר דפליגי ב"ש וב"ה בפחות מבן ט' אי פוסל מן התרומה וב"ש ס"ל דפוסל. ומשמע דדווקא לענין ליפסול מן התרומה פליגי. אבל לענין איסור עריות גם ב"ש מודה דלא הוי ביאה מדלא פליגי לענין כל מילי. ועי' רש"י ז"ל שם. אבל מ"מ גם בזה קשה מאי פריך הש"ס פשיטא. וגם הדבר מתמי' שתעשה זונה ותיפסל מן הכהונה ותרומה ע"י דבר שאין בו איסור. וצ"ל דאיסור זונה שאני דכל דרך זנות אסרה תורה ועדיין צ"ע:

דף נו גמרא רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דבביאת שוגג פליגי כדמשמע כולי' שמעתין. אבל בהעראה לא פליגי ולכ"ע קנה לכל ובירושלמי משמע דפליגי נמי בהעראה. וכמו שהביאו הראשונים ז"ל ונראה דלשיטתייהו אזלי לשיטת תלמודין בהעראה נפק"ל מקיחה קיחה או ביאה ביאה וודאי קנין גמור הוא כגמר ביאה דמנ"ל לחלק אבל הירושלמי כבר כתבתי לעיל דמרבי לכולהו לביאת שוגג ולהעראה מחד קרא כדאמרינן התם יבמה יבא עלי' זו מדעת ולקחה לו לאשה אפילו שלא מדעת. וכן יבמה יבא עליה זו ביאה גמורה ולקחה לו לאשה אפי' ביאה שאינה גמורה וכיון דמחד קרא נפקא. כולהו דמיין להדדי. ולמ"ד דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה גם העראה בכלל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהירושלמי נמי לא קאמר אלא בהעראת שוגג הוא דפליגי. אבל בגמר ביאה אפי' שוגג כ"ע מודו וחילוף נוסחאות יש בין גירסת הירושלמי לפנינו ובין נוסחת הרמב"ן ז"ל דלפנינו איתא אמר ר' יצחק בן אלעזר במה פליגין כשהערה בה אבל גמר ביאתו כ"ע מודו דקנה לכל הדברים. אמר ר' מתניא לא פליגין אלא בבא עליה ועודה בית אביה. אבל אם בא עליה בבית בעלה כ"ע מודו דקנה לכל הדברים. אמר ר' יוסי מתניתין אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. ונראה דר' יצחק ס"ל דלא פליגי אלא בהעראה בין בשוגג בין במזיד. אבל בגמר ביאה לכ"ע דבכל גוונא קנה לכל. ור' מתניא ס"ל דאפי' בגמר ביאה פליגי בעודה בבית אבי'. דכיון דעודה בבית אביה עדיין לא נשואה היא. אבל אם בא עליה בבית בעלה הרי היא כנשואה כמו באשה דעלמא. ואמר ר' יוסי דמתניתין מסייע ליה כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. ובכל ענין שכנסה הרי היא כאשתו. ופלוגתא זו היא לענין ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדרים. ובעי שם מהו שתאכל בתרומה ומייתי התם פלוגתא דשמואל ור' יוחנן דר"י אמר בכל גוונא אוכלת ולטעמי' אזיל דס"ל דקנה לכל דבר ושמואל אמר אם אכלה כבר אוכלת דאע"ג דס"ל דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה בתרומה שאני דמה"ת אוכלת אפילו ארוסה ומייתי התם סייעתא לשמואל מהא דתניא נפלה לפני יבם פקח אוכלת לפני יבם חרש אינו אוכלת עד שתכנס לחופה ותבעל לשם אישות כדאיתא בתוספתא והוא כנ"ל דע"כ לא פליגי אלא בבא עליה בבית בעלה. אבל אם כנסה לביתו לכ"ע אכלה. ולפ"ז לכ"ע יבם עדיף מבעל דאילו בעל אם נתחרש קודם כניסה לחופה לעולם אינה אוכלת וביבם חרש אם כנסה לביתו אוכלת:

וגירסת הרמב"ן ז"ל הוא דמסייע מתניתין דכנסה הרי הוא כאשתו לר' יצחק דבגמר ביאה כ"ע מודים דקנה לכל. ודחי ר' מתניא ואמר תיפטר מתניתין במכניסה לביתו. אבל בבית אבי' פליגי אפילו בגמר ביאת שוגג. ולפי שיטה זו אפ"ל דפליגי נמי בהעראה כיון דלא פליגי אלא בעודה בבית אבי'. אבל לשיטת הש"ס דילן דלא מחלק בין עודה בבית אבי' או בבית בעלה. א"כ היכי מצינן למימר דפליגי בהעראה וכי גרע יבמה מאשה דעלמא דהעראה עושה נשואה בכה"ג אם הכניסה לביתו ובא עליה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בשמעתין הכא. ומש"כ הרמב"ן ז"ל דחופה ביבמה לא אשכחן לא ידעתי למה לא תיהני בה חופה אח"כ. וכי משום דזקוקה היא מעיקרא לא תיהני לה חופה. וכיון דהשתא ארוסה היא אחר העראה פרחה ממנה זיקת יבמים וחלה עליה זיקת אירוסין. ובשלמא ביאת שוגג י"ל כיון דשלא מדעת היתה גריעא היא מארוסה ולא מהני לה מסירה לחופה. אבל אחר העראה ודאי לא גרע ממאמר לב"ש דמהני מסירה לחופה אחר כך ומה לי אם קידשה במאמר לב"ש. דחלה עליה זיקת אירוסין ושייכא ביה חופה. ומה לי אם קידשה בהעראה אם לא נעשית אלא ארוסה אמאי לא תהני בה מסירה לחופה לעשות נשואה. אלא ודאי נראה בהערא' לא פליגי הכא:

והנה כל סוגיא דלעיל פ' ד"א הא דבעי רבה מאמר אי נישואין עושה ע"כ אזלא כרב דס"ל דכל הביאות קנו לכל דלשמואל ודאי לא עדיף מאמר מביאה גרועה דלא איתרבי אלא לדברים האמורים בפרשה. וכן קאמר הש"ס התם להדיא השתא לא עבד בה