קרן אורה יבמות עד

ובסוף לאו בתולה היא. ועיין במשנל"מ ז"ל בפ"ז מהלכות א"ב שהאריך להקשות על פי' ר"ת. ולפי הנ"ל אין כאן קושי'. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע כיון דקודם הגמר לא מיקרי ביאה כלל. אפילו השיר הבתולים לא מיקרי בעולה אלא הוי כמוכת עץ. ועוד קשה לדבריו ז"ל מאי קאמר הש"ס התם נ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר ומאי קמיבעי ליה בהא פשיטא דיכולה לחזור בה כיון דעדיין לא נגמר הקנין ובשעת גמר הקנין היא אינה רוצה. ודוחק לומר כיון דכבר התחיל הקנין אינה יכולה לחזור בה עוד כיון דמ"מ עדיין לא נגמר. ועיין בספר אבני מלואים בסי' מ' ס"ק ח' מש"כ לענין מעכשיו ולאחר ל' יום וצ"ע. ומסיק הש"ס כל הבועל דעתו על גמר ביאה. ולשיטתו היינו דדעתו על גמ"ב ואין הקנין מתחיל בתחילתו. וא"כ היכא דאין הדבר תלוי בדעתו כמו ביבמה הקנין מתחיל מתחילת ביאה. וא"כ לא הבנתי מה שהקשו עליו מהא דאמרינן לעיל דאלמנה מן האירוסין דלא הוי אלא ל"ת לחוד. ולשיטת ר"ת ז"ל הא הוי נמי בעולה בתחילת העראה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא דביבמה ודאי מתחיל הקנין בתחילת ביאה:

ולענין יבמה בהעראה הדבר פשוט דלכ"ע קונה בין בסתם בין במפרש כיון דאין צריך דעת. וכן כתב הנימק"י ז"ל. והר"ן ז"ל הביא ראיה לזה מאלמנה מן האירוסין דשרי ליבם מה"ת ואי נימא דבעינן גמר ביאה א"כ מהעראה הוי ליה בעולה. ובאמת אין זה צריך ראיה. דמה שייך בביאת יבמה פירש או לא כיון דאין צריך דעתו כלל. וליכא נ"מ בזה אלא למ"ד לקמן דביאת שוגג אינו קונה לכל. וא"כ לקנותה לגמרי בעינן דעת לפ"ז שפיר שייך גם ביבמה האי ספיקא אי דעתו על גמר ביאה. ובס' אבני מילואים הקשה לפ"ז מהא דאלמנה מן האירוסין אמאי שריא ליבם מה"ת. כיון דדעתו על גמר ביאה א"כ בהעראה אינו קונה אותה אלא לאירוסין ובשעת גמר ביאה דהויא נשואה כבר נעשית בעולה. ובכ"הג אזלינן בתר נישואין לקמן בכה"ג שקידש את הקטנה. ומה שהקשה מהא דאמרינן וליתי עשה ולידחי ל"ת לשיטת התוס' ז"ל דלא שריא אלא העראה. א"כ אין כאן קושיא כלל. ואפילו לפי מש"כ הרשב"א ז"ל דכל הביאה הוי בכלל המצוה מ"מ שפיר פריך הש"ס דנהי דכה"ג אסור לגמור מ"מ יכול הוא לייבם בהעראה לחוד דלכ"ע קיים המצוה ויוצאת בגט. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעלתה יבמתו דאינו עולה ליבום ואין צורך לכל האורך בזה. ואין לדקדק אלא מהא דאמרינן באלמנה מן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. משמע דבאלמנה לכה"ג הותרה לגמור ביאתו ואמאי כיון דכבר נעשית בעולה בשעת אירוסין ע"י העראה וכל שכן למ"ד דהעראה אפילו מדעת אינו עושה נשואה א"כ בשעת העראה נעשית ארוסה לחוד ובעולה היא. ובכה"ג בשעת נישואין הוא דבעינן שתהיה בתולה. אבל גם מהא לא תיקשי ע"פ סברת ר"ת ז"ל דאם מתחיל הקנין מתחילתו ליכא איסורא לכה"ג. ונהי דבתחילת העראה לא ס"ל כשיטתו. מ"מ הכא ודאי מסתבר דקנינה לעשותה נשואה מתחיל מהעראה עד גמר ביאה. וכי גמר הרי היא נשואה למפרע משעת העראה. וא"כ אין שייך לחלק בזה בין תחילה לסוף דהכל קנין אחד הוא ומטעם זה לא תיקשי נמי קושית הריטב"א ז"ל. איך יכול כה"ג לקדש בביאה אפילו למ"ד ביאה נישואין עושה. היינו גמר ביאה. אבל העראה ודאי אירוסין עושה. וא"כ בשעת נישואין כבר בעולה היא. ולפי הנ"ל א"ש דהנישואין מתחילין משעת העראה. והמשלנ"מ ז"ל תמה על הריטב"א ז"ל מנ"ל הא דתחילת ביאה לכ"ע אירוסין עושה ויש להביא קצת ראיה דלא כהריטב"א ז"ל. מהא דבעי למיפשט התם ממתניתין דקתני ביאה וקתני נישאת. ולד' הריטב"א ז"ל הא אפשר לקדושי ביאה שלא תעשה נשואה כגון העראה ובדפריש אבל יפה כתב בספר אבני מילואים בזה דלמ"ד דהעראה ביבמה אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא הוי כנשואה מסתבר דבאשה נמי אינה כנשואה:

ומה שהאריך בס' הנ"ל וקרי להעראה ביאת שוגג אי דעתו על גמר ביאה אינו מוכרח דלא מצינו דבעינן כוונה לקנין ביבמה אלא כוונת מצוה. אבל הקנין נעשה ממילא ונגמר שפיר בהעראה ולא שייך הכא כלל הא דדעתו על גמר ביאה:

עוד זאת ראיתי לכתוב מה שהסכימו כל המפרשים דלמ"ד ביאה אירוסין עושה אסור לכה"ג לקדש בביאה משום דבתר נישואין אזלינן והרי היא בעולה. ולדידי מספקא לי טובא אי איכא איסורא כלל בזה כיון דע"י קדושין שלו נעשית בעולה ואנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא תניא אבל לא ע"י קדושין. ועוד דכבר כתבתי לעיל העראה בח"ע שאינן שוין בכל ע"כ ילפינן נמי קיחה קיח' וא"כ קרא דאשה בבתוליה יקח מיירי נמי ע"י ביאה. ומוכח דיכול לקדשה בביאה ויבואר עוד בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

ולענין דברי הרמב"ם ז"ל שכ' לסברת בעל הלכות ולס' רבו הרי"ף ז"ל נראה ליישב בדרך נכון. ויתיישב בזה מה שהקשה המשנל"מ ז"ל מדוע לא כתב הרמב"ם ז"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה סתם. כיון דמסקינן דדעתו על גמר ביאה. ונראה דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דתחילת האי בעיא תחילת ביאה או סוף הוא מטעם דדעתו על גמר ביאה דא"כ הוי ליה להש"ס לפרושי האי סברא. ועוד דלפ"ז לא שייכא הנ"מ דכה"ג דבכה"ג ודאי דעתו על תחילת ביאה כי היכי דלא ליעבד איסורא. אלא ודאי בעיקר הקנין הוא דמיבעי ליה אי תחילתה קונה או סופה והוי קשיא ליה מאי קמיבעי לי' הא סתמא דהש"ס הכא דילפינן קיחה קיחה. ומש"ה תי' כסברת הרי"ף רבו ז"ל דהכא בביאה שאחר קדושין מיירי. אבל בתחילת קדושין מיבעי ליה אי העראה קונה אי לא ולבתר דמסיק רבא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה רבא טעמא אחרינא הוא דחדיש דהעראה ודאי קונה גם בתחילת קדושין היכא דפירש. אבל בסתם דעתו על גמר ולמסקנא זו ליכא נ"מ אלא אם הערה בה וקיבלה קדושין מאחר. אבל לענין כה"ג ליכא נ"מ כלל ולא אמרינן גביה דדעתו על גמ"ב כיון דאיסורא קעביד. והשתא א"ש דלא ביאר הרמב"ם ז"ל איסורא דכה"ג לקדש בביאה דלפי המסקנא ליכא איסורא כלל. והוא נכון מאוד בס"ד ועי' בחיבורו של הרב הג' מלבוב שתמה ג"כ על הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב שלא ראה מי שהרגיש בזה. ומדוע לא ראה דברי המשנל"מ ז"ל באורך בזה:

גמרא פרט למשמש מתה מהו דתימא הואיל ומיקרי שארו לאחר מיתה ליחייב עלה. וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה לאחר מיתה דמהכא נפקא לן דאין הבעל יורש את אשתו בקבר משום דלאו שארו הוא לאחר מיתה. ויש לדקדק מנ"ל דלא מיקרי שארו דילמא שפיר מיקרי שארו והא דפטור משמש מתה משום דלאו בת ביאה היא כי היכי דפטורה בכל העריות ואי נימא דהא דפטרינן הכא הוא משום דלאו שארו היא. א"כ מנ"ל בשאר עריות דפטור. אלא ע"כ שפיר מיקרי שארו אלא דממעטינן לה משום דמתה ועוד דלאחר מיתת הבעל לאו שארו היא שמעינן מהא דשריא לעלמא אחר מיתת הבעל. והתוס' ז"ל בב"ב שם כתבו כן בשם הריב"ם ז"ל ודחו פי' מסוגין דמשמע דשפיר מיקרי שארו גם לאחר מיתה. והוא כמו שכ' ומ"מ אין דבריהם בב"ב מוכרחים דמהכא לא מוכח אלא דהיא מיקרי שארו גם לאחר מיתה. אבל לאחר מיתת הבעל ע"כ בטל השאר מדשריא לעלמא. והיינו משום דלאחר מיתת הבעל ודאי פקע קנינו. וכן משמע בקדושין בשמעתא דמיתת הבעל ע"כ דבריהם ז"ל צ"ע הכא ובב"ב:

והתוספות ז"ל הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס ותרי קראי למה לי ואין כאן קושיא כ"כ דרבא הוא דקאמר התם הכי פרט למעשה הורדוס ורבא לטעמיה דס"ל משמש מת בעריות פטור. ואיצטריך לי' ש"ז למשמש מת. והיינו דקאמר התם מעשה הורדוס לאו כלום היא משום דלרבא ליכא שום קרא להכי אלא דקצת קשה ע"כ לא איצטריך הכא קרא לזה אלא משום דמיקרי שארו. והיינו נשואה אבל ארוסה לא מצינו דמיקרי שארו. וא"כ למה לי קרא התם בנערה המאורסה. וצריך לומר כיון דבנשואה הוי שארו ה"ה בארוסה. אבל לאביי דנפקא ליה משמש מתה מהכא ודאי תיקשי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה. וי"ל דאליביה אתי קרא למעשה חידודין. ואידך תנא ס"ל דמעשה חידודין לאו כלום היא ואליביה הוא דפריך הכא פריצותא אסר רחמנא. אבל התוס' כתבו דגם לאידך תנא ניחא משום דמהתם ילפינן דלאו כלום היא. ולענ"ד א"א לומר כן כיון דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דלאו פריצותא היא. וא"כ אפילו לבתר דמעטיה קרא ממיתה. מ"מ איצטריך למעוטי גבי סוטה כמו נשיקה דלאו כלום לענין מיתה ואפ"ה קאמר אביי דגבי סוטה איצטריך למעוטי. ולפמש"כ רש"י בסוטה דאתי לאשמעינן דלאו העראה היא א"ש:

העראה זו נשיקה כו'. וג' מחלוקת בדבר לרבה בר בר חנה אמר ר"י העראה זו נשיקה. והכנ"ע זו גמר ביאה אפי' בש"ח ולשמואל ורבין מנשיקה ועד הכנ"ע העראה היא וגמר ביאה היא גמר ביאה ממש. ולרב שמואל בר יהודה נשיקה לאו כלום היא. וכתבו התוס' ז"ל דאפילו למ"ד דבש"ח הוי גמ"ב ממש מ"מ חייב גם בלא ה"ז כמו באשת איש. ונהי דראי' זו אינה מכרחת דא"א שאני דמרבינן בה העראה. מ"מ נראה מדבריהם דמחייב ר' אפילו בהכנ"ע לחוד. משמע דלא בעינן ה"ז. וכן מהא דילפינן לעיל העראה מדכתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה. ואי נימא דבעינן ה"ז. א"כ אין ראיה להערא' דע"כ גמר ביאה בלא ה"ז לאו בכלל הערא' היא. מדלא קרי לה הש"ס העראה אלא עד הכנ"ע. וכתבו עוד דלמ"ד זו הכנ"ע אינה יכולה להתעבר דאל"כ היכא ממעטינן לה מש"ז. וא"כ מאן דס"ל דהוי גמר ביאה גם בש"ח. ס"ל דיכולה להתעבר דאל"ה הוי ממעט לה מש"ז. וא"כ בהאי סברא פליגי למר יכולה להתעבר. ולמר אינה יכולה. ומדברי התוס' ז"ל בקדושין (דף י) משמע דלמ"ד נשיקה לא שייך תחילה וסוף. וא"כ תיקשי למ"ד זו נשיקה מהא