קרן אורה יבמות עו

מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ. אלא דמשמע קצת התם דאפי' בנפלה לו מן האירוסין מספקא ליה אי מאמר נישואין עושה למאי דמוקי התם דיפר בשותפות. והכא מסקינן לאידך לישנא דבנפלה מן האירוסין לכ"ע לא אכלה. אלא דהרמב"ן ז"ל כתב דהא דמחלק הש"ס בין נפלה מן האירוסין או מן הנישואין אלא לענין תרומה אבל לענין כל הדברים לרב בכל גוונא נשואה היא. בין מן האירוסין בין מן הנישואין. ולשמואל בכל גוונא לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ומ"מ בנפלה מן הנישואין אוכלת בתרומה. כיון דבלא"ה ארוסה אוכלת בתרומה מה"ת. וכן משמע בירושלמי דתרומה ושאר דברים תרי מילי נינהו. וכמו שכ'. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב לחלק בין נפלה מן האירוסין או מן הנישואין אלא לענין תרומה. אבל לענין שאר מילי לא כתב לחלק כמו שכ' בפי"א מהל' נדרים דשומרת יבם אינו מיפר נדריה עד שיבא עליה משמע דאיזה ביאה שיהיה. הרי הוא מיפר נדריה. וכן כתבו התוס' להדיא בסוטה ריש פ' ארוסה דלכל מילי אין חילוק בין אירוסין לנישואין. וכדמשמע התם בש"ס דלא כמו שכ' התוס' ז"ל כאן. ולפ"ז ג"כ לא תיקשי קושיית אבני מילואים שהבאתי לעיל מאלמנה לכה"ג דבגמר ביאה הוי עשה ול"ת דז"א דלרב נשואה היא לכל מילי בכל גוונא. ובאמת לא מסתבר לחלק בין מן האירוסין למן הנישואין אלא לענין תרומה דרבנן. ובזה שייך לומר כיון שכבר אכלה תו לא גזרינן. אבל לענין הפרת נדרים ושאר מילי מנ"ל לחלק בין מן האירוסין למן הנישואין. וכיון דרב אמר קנה לכל. ואין חילוק בין ביאת שוגג למזיד קנה אפילו מן האירוסין. וכן לשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אפילו מן הנשואין לא קנה דמנ"ל לחלק בדאורייתא בין מן הנשואין או מן האירוסין. אלא לא משמע כן מלישנא דהש"ס בלישנא קמא ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל כו'. הא אפילו לאוקמי' במקום בעל לא רבי רחמנא לכל מילי דאורייתא ומ"ט שני הש"ס לישני' בלישנא בתרא. ושמואל כי רבי רחמנא לדברים האמורים בפרשה. אבל לכל מילי לא הא ללישנא קמא נמי הכי הוא וצ"ע:

גמרא כל ביאה שהבעל מאכיל בה כו'. ופי' רש"י ז"ל כגון ביאת חופה. והתוס' ז"ל פירשו על חופה שאחרי'. ולשיטת הרי"ף ז"ל א"א לפרש כן דהא העראה גם הבעל מאכיל בה. וי"ל דהרי"ף ז"ל לשיטתי' אזיל דס"ל העראה לא קניא בתחילת קדושין. ואין הבעל מאכיל בה. והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דהבעל מאכיל אם הכניסה לחופה ובא עליה מוכח מדבריו ז"ל דהחופה עם הביאה יחד ג"כ קונה. ועיין במשנל"מ ז"ל בפ"י מהל' אישות שכתב שם הרב המגי' דמדברי הרשב"א נראה לקמן (דף נז) דחופה שקודם קדושין לא מהני. ובדברי הרשב"א ז"ל כאן מבואר להיפך ושם יתבאר בעז"ה:

ויש להסתפק עוד בשמעתין בהא דפליגי רב ושמואל בביאת שוגג אם אפילו היא שוגגת נמי לא קנה לכל או אפשר דעתה דידה ודאי לא בעינן כיון דקונה אותה אפילו כשהיא ישינה. ועיקר פלוגתייהו הוא בשוגג דידיה. ואם נאמר כן אתיא הא דלעיל פ' ד"א דאמרינן השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ ככ"ע. וכן דין שלא כדרכה לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל דלכאורה דין אחד לזה עם העראה ומן האירוסין לא אכלה:

אלא לשמואל קשיא. קשיא. ולא קאמר הש"ס תיובתא משום דאפשר לחלק דשאני הכא דמ"מ נשואה היא לו ויושבת תחתיו ולא שייך למיגזר בזה נישואין אטו קדושין דהא תחילת כניסתו מה"ת היא. וכמו שכ' לעיל ג"כ לפי שיטת הירושלמי דיבם עדיף מבעל. לפי גירסת התוספתא עד שתכנס לחופה. ובאמת עיקר האי מילתא דאין נישואין לחרש אחר קדושי תורה כגון שנתקדשה לו כשהיה פיקח או ביבם חרש טעמא בעי. והיכן מצינו בזה דבעי קנין חדש בשעת כניסה לחופה דלכאורה עיקר החופה היא הכניסה לביתו וליחדה לו לשם אישות ואז ממילא חשיבא נשואה. וא"כ בחרש נמי אמאי לא תיהני לה כניסה כיון שהיא אשתו גמורה ולא מצאתי מבואר בחרש כה"ג מה דינו לענין ליורשה. ולקמן בשמעתין דיש חופה לפסולות יתבאר יותר בזה בעז"ה:

ודין יבם שוטה ג"כ לא מצאתי מבואר ואפ"ל דשוטה לית ליה קנין כלל אפילו ביבמה כיון דאין לו שום דעת וצ"ע:

וראיתי בב"י סי' קס"ו שכ' ג"כ דמשמע ליה מדברי הרמב"ם ז"ל דלענין ליורשה וליטמא לו אין חילוק בין מן האירוסין או מן הנישואין. וכבר כתבתי לעיל דכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל להדיא:

רש"י בד"ה משום רבנן לאשמעינן היכא דנולד לה בן מודו עכ"ל. ויותר הי' נראה דקמ"ל דלאחר מיתת הבן לא אכלה אע"ג דכבר אכלה דהא דאכלה בנולד לה בן לאו רבותא היא:

ע"ב גמרא מאי וכן אשלא כדרכה. ופי' רש"י ז"ל וגמר ביאה ביאה מיבמה. עיין מהרש"א ז"ל שכ' דכוונת רש"י ז"ל דח"ל ילפינן ביאה ביאה וממילא ידעינן ח"כ. וכבר כתבתי לעיל בזה דליכא למילף ח"כ בק"ו מח"ל. ועוד דלמה ליה לרש"י ז"ל האי ק"ו הא איכא למילף עריות קיחה קיחה. ונראה יותר דלדבריו כתבו כן. אבל אח"ל שפיר מסיק הש"ס דעלה קאי. וכן בכל ח"ל. ומה שהקשו התוס' ז"ל אלמנה לכה"ג לא איצטריך דיליף קיחה מעריות אין כאן קושיא כ"כ דהש"ס לא פריך אלא מעריות דעיקר העראה ושלא כדרכה בעריות הוא דכתיב ואי לאו דגלי רחמנא גבי עריות לא הוי מרבינן כלל גבי יבמה. אבל בח"ל אע"ג דלאו מיבמה ילפינן שפיר שייך למיתני וכן. כי היכי דבעי למימר דוכן קאי אשוגג ואנוס אע"ג דלא ילפינן לה מיבמה דלא שייך למילף לענין זנות שוגג מיבמה מ"מ נקט וכן לאשמעינן דלענין עריות ג"כ שוגג כמזיד ה"נ לענין העראה ושלא כדרכה. והא דאמרינן אלא אשלא כדרכה דח"ל ולא קאמר אהעראה דח"ל משום דמסיק ולא חילק בין ביאה לביאה וזה קאי אשלא כדרכה. ועיין מהרש"א ז"ל ברש"י בד"ה אלא מאי וכן שכתב דלא מצינו גז"ש דקיחה ביבמה. וכבר הבאתי לעיל דברי הירושלמי דבהדיא אמרינן התם כן דח"ל דאלמנה לכ"ג ילפינן קיחה מיבמה לענין העראה:

תוספות בד"ה מאי וכן לאו בין בשוגג כו'. וליכא למימר כו'. נראה מדברי התוספות דאין לחלק בין אונס לרצון אלא באשת איש. כיון דגלי רחמנא דמותרת לבעלה ישראל אלמא דלא חשיבא זונה. ומש"ה איצטריך לאשמעינן דלענין כהונה חשיבה זונה אפילו באונס. והתוס' ז"ל לעיל סוף פ' ד"א כתבו דשייך בזה ג"כ משום טומאה. וע"כ צ"ל כן למ"ד דכל באונס לא מיקרייא זונה. וא"כ ליכא מלקות באשת ישראל שנאנסה דלא כתיב אלא ונטמאה ולאו דטומאה היינו לא יוכל כו'. אחרי אשר הוטמאה לא שייך אלא גבי בעל. וכדאמר רבה לקמן בעלה לוקה עלי' משום טומאה. וא"כ מאי קאמרינן במתניתין וכן כו'. ולא חילק בין ביאה לביאה הא ודאי חילק דבאונס אין כאן מלקות. הן אמת דלהאי לישנא דאמר רבה בעלה לוקה עליה משום זונה ע"כ בעלה לאו דוקא. וא"כ ה"נ מצינן למימר גבי טומאה דל"ד בעלה אלא ה"ה אחר אבל לא ידעתי היכן נאמר לאו זה דטומאה באחר:

והבעל המאור ז"ל כתב דרבה פליג ארב עמרם ואפילו ללישנא קמא דמשמע דוקא אשת כהן שנאנסה לוקה עליה משום זונה. אבל אשת ישראל כיון דמותרת לבעלה לאו זונה היא וקרא דונטמאה ע"כ לא מיירי אלא ברצון. ולפ"ז יש לדקדק למה לן ונטמא' לאיסור תרומה וכהונ' תיפוק לי' משום זונה כבר כתבו התוס' ז"ל פ' כשם דאיצטריך לסוטה ספק דה"א דלא נעשה ספק כודאי לענין תרומה וכהונה ומסוגיא דסוטה משמע דלא כמו שכ' התוס' ז"ל פ' ד"א דונטמאה דכהונה משמע אפילו באונס דא"כ מאי קאמר התם דתרומה לא בעי קרא משום דספק זונה כזונה הא איצטריך לאונס דאפילו ודאי לא הוי' זונה למ"ד דבאונס לא מיקריא זונה. ולשיטת בעה"מא ז"ל דרבה פליג אהא דרב עמרם. א"כ תיקשי לדידיה מתניתין דסוף ד"א דאם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואמאי לא מיבעי' ללישנא בתרא דבאונס לא מיקרייא זונה באשת כהן. ובעלה הוא דלוקה עליה משום טומאה. אבל לאחר למה נפסלה ואפילו ללישנא קמא דאמר דבאונס נמי הויא זונה אטו דוקא נשי כהנים תנן. ועיקר מחלוקת השני לשונות אי באונס מיקרייא זונה בא"א משמע דפליגי בקרא דלא נתפשה דלישנא קמא ס"ל דבעלמא באונס נמי זונה הוי' אלא כיון דגלי רחמנא בא"א דישראל דאונס שרי ה"א דלכהן ג"כ לא מיקריי' זונה להכי איצטריך קרא דלא נתפשה לגלויי דלכהן חשיבה זונה. ולאידך לישנא ס"ל דמסברא בעלמא אונס לא מיקריי' זונה ולא הויא אונס כלל בכללא דזונה. ומשום טומאה הוא דאיכא משום דהכל היו בכלל אשר הוטמאה. וא"כ משמע דל"ד באשת איש הוא דלא מיקרייא זונה דאי דוקא באשת איש משום דהותרה לישראל א"כ ללישנא בתרא הויא נמי הכל בכלל זונה:

וראיתי להה"מ ז"ל בפ' ח"י מהל' איסורי ביאה שכתב חילוק אחר בזה דהא דאמרינן הכא דבאונס לא מיקרייא זונה. היינו דוקא דומיא דא"א דהוא אינו פסול לה אלא מחמת שהיא א"א. אבל פסול אחר כמו עובד כוכבים ועבד לכ"ע אפילו באונס הוי' זונה וכדמוכח מהא דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין. ולחילוק זה לא מצאתי שום שורש. וגם הוא ז"ל בפ"א מהל' א"ב אזיל בשיטת בעהמ"א ז"ל דל"ב דרבה פליג אהא דרב עמרם. ומש"ה השיג על הראב"ד ז"ל שכ' להלכה כל"ב דרבה דהא רב עמרם פליג עליו ולדידיה נמי תיקשי לל"ב דרבה ממתניתין דפ' ד"א ואמאי נפסלו מן התרומה כיון דאונס הוא. ומהרש"ל ז"ל גריס התם במתניתין