קרן אורה יבמות עב

דף נה בד"ה אלמא כו' וטעמא דשניה כו'. עיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בזה. והוא דחוק. וגם מה שכתב ב' פעמים דברייתא היא. הוא פלאי דמתניתין היא לקמן בפרק האשה. ויותר נראה דגירסת רש"י ז"ל היתה דלא מייתי הכא הש"ס אלא רישא לחוד ומש"ה כתב דמדיוקא דייק וק"ל:

גמרא ודילמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם יש לה בנים שריא לעלמא ושריא ליבם. עיין מהרש"א ז"ל שדקדק למה לא קאמר הש"ס נמי לעיל ביבמה בחיי בעלה הכי דלאחר מיתה אסורה לעלמא ושריא ליבם. ובחיי בעלה שריא לעלמא ושריא ליבם. ונראה ליישב דלפי מאי דאמר השתא דה"א דחדית רחמנא לאחר מיתת בעלה באין לה בנים דאסורה לעלמא. ושריא ליבם. היינו דאיכא מצוה ביבם. וה"א דה"ה דאיכא מצוה ביש לו בנים שישאנה אחיו. אלא דלעלמא נמי ליכא איסורא. ומצינן למימר דאין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. אלא איסורא בעלמא. אבל לעיל בגרושה בחיי בעלה לא מסתבר כלל למימר דאיכא מצוה באחיו ליקח גרושת אחיו וע"כ אין זה אלא רשות. ומש"ה קאמר ודילמא לאחר מיתה מצוה בחיי בעלה רשות. ויש להוכיח משמעתין כשיטת רש"י ז"ל לעיל דבצרת כנוסתו ליכא אלא עשה דבית אחד הוא בונה ולא לאו דאשר לא יבנה דאי בצרת כנוסתו נמי קאי עלה בלאו דלא יבנה א"כ היכי מצינן למימר דבחיי בעלה או יש לו בנים רשות. דא"כ אמאי קאי בלא יבנה על צרת כנוסתו. כיון דאין כאן איסור אשת אח כלל לאחר מיתה. ובשלמא בצרת חלוצתו איכא למימר דמש"ה מוזהר עליה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אבל בצרת כנוסתו למה יהיה עליה בלא יבנה. וע"כ לפי מאי דס"ד השתא הא דכתיב בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. היינו דליכא מצוה בשניה. אבל איסור מנין. ויש לדחות ודו"ק:

גמרא ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב. ולאחר מיתה שריא. וע"כ היינו דווקא היכא דאין לו בנים דביש לו בנים כבר שמעינן דאפילו באשת אח מן האב בכרת אלא באין לו בנים קאמר. והקשה רש"י ז"ל הא ילפינן לעיל אחוה מבני יעקב דבאח מן האם ליכא מצוה. איכא למימר דבאח מן האב איכא מצוה. ובאח מן האם רשות. וקאמר דכתיב היא בהוייתה תהא דלאחר מיתה נמי אסור. וכתבו התוס' ז"ל דמכל מקום איצטריך בג"ש דאחוה מבני יעקב דלא נימא עד דמיחדי באבא ואמא. ואין דבריהם ז"ל מובנים דא"כ לא ליכתוב רחמנא לא אחים ולא יחדיו. וממילא שמעינן דבאחים מן האב מיירי קרא דבאחים מן האם הא כתיב היא בהווייתה תהא. והיותר נכון בזה כמו שכתב הרשב"א ז"ל דאי לאו דילפינן אחוה מבני יעקב לא הוי מחלקינן כלל בין אח מן האב לאח מן האם. דמנ"ל לחלק כיון דה"א דאיכא מצוה בתרווייהו והיא הוי דרשינן לשום דרשא בעלמא. אבל הרשב"א ז"ל כתב דהיא ה"א דאתי לשלא במקום מצוה. קצת קשה שלא במקום מצוה לא צריכא קרא דכבר שמעינן מיש לו בנים. דבכרת היא גם לאחר מיתה. וי"ל דאיצטריך היא לכל שלא במקום מצוה אפי' אין לו בנים כמו איילונית ויבמה שנאסרה והותרה דלא הוי שמעינן לה מיש לו בנים. והשתא דכתיב אחים למילף דבאחים מן האם ליכא מצוה ממילא שמעינן מדרשא דהיא דכרת נמי איכא וכל שלא במקום מצוה מהכא ילפינן ודו"ק היטיב:

רש"י בד"ה שפחה חרופה שפחה כנענית המאורסת לעבד שי בריה שפחה עברי שמותר בה עכ"ל. עיין בק"ע שדקדק אמאי פי' רש"י דלא כר"ע דהילכתא כוותיה דשפחה חרופה היינו חציה שפחה וחצי' בת חורין. וכן כתב המהרש"ל ז"ל והוסיף עוד דלאו דוקא מאורסת לעבד עברי אלא אפי' לישראל גמור. והיה נראה דלפום סוגין דמשמע דשפחה חרופה הוי חייבי לאוין פי' רש"י ז"ל כן דחצי' שפחה וחציה בת חורין לא הוי בח"ל דמשום שפחה לא לקי משום דחצי' בת חורין ומשום חצי' בת חורין נמי לא לקי. ומש"ה פי' דמיירי בשפחה כנענית דהוי ח"ל דלא יהי' קדש. ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבשפחה ליכא לאו כלל. צ"ל הא דקרי לה הש"ס הכא ח"ל. היינו משום דהיא במלקות כמו ח"ל. ומה שכתב מהרש"ל ז"ל דה"ה מאורסת לישראל לא ידענא מנ"ל הא דלכאורה נראה דדווקא מאורסת לעבד עברי דנישואי היתר הוא. אבל מאורסת לישראל דנישואי איסור הוא ליכא בה דין שפחה חרופה כלל דבעמוד והוציא קאי. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל:

גמרא א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה. והקשו בתוס' ז"ל השתא נמי תיקשי לישתוק קרא מח"כ וממילא ידענא דאפי' בהעראה מח"ל. ותי' דה"א דכל ח"ל הוי דומיא דשפחה חרופה. ולפ"ז תיקשי למה לי להש"ס למימר האי דיוקא משפחה חרופה בלא"ה תיפוק ליה ח"ל השוין בכל מח"ל שאין שוין בכל דילפינן קיחה קיחה מח"כ. ודוחק לומר דאיכא למיפרך איסורי כהונה שאני דהא ילפינן בכמה דוכתי איסור השוה בכל בק"ו זה מאלמנה לכה"ג ולא פרכינן אלא וודאי לא מצינן למילף בזה חומר מקל משום דאין עונשין ומזהירין מן הדין. וצריך קרא לכל אחת מהאיסורין וממילא א"ש נמי העראה דח"כ דאיצטריך למיכתב. וכן משמע מהא דאיצטריך למילף לעיל אשת איש מהקישא דר' יונה. ולמה לא יליף בק"ו מחייבי עשה. אלא וודאי לא ילפינן מהא מק"ו. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

והם ז"ל הקשו עוד מאי קאמר רב אשי שישתוק קרא משפחה חרופה הא איצטריך ש"ז בשפחה חרופה לפטור שלא כדרכה. כדאמר רב ששת בכריתות סוף פ"ק. ותי' דסוגיא דכריתות אתיא כר' יהודה דסוף פרק ד"א דהעראה ושלא כדרכה מחד קרא נפקא. וסוגיא דהכא אתיא כרבנן ולא ממעטינן אלא העראה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דרבנן לא אמרי אלא דמסתבר יותר למעוטי העראה משלא כדרכה. אבל מודו נמי דמצינן למעוטי שלא כדרכה מש"ז. וא"כ הדק"ל מנ"ל העראה בח"ל ואי משום דכתיב ש"ז בשפחה חרופה ההוא אתי למעוטי שלא כדרכה. ועוד דא"כ אמאי לא פסקינן כר' יהודה דאמר פרט לכלה. כיון דרב ששת הכי ס"ל בכריתות. ועוד דמשמע לקמן דרב ששת ס"ל דמסתבר טפי למעוטי שלא כדרכה מהעראה דאמר ש"ז דסוטה אתי למעוטי שלא כדרכה ולא ממעט העראה. וא"כ תיקשי לרבנן מנ"ל דש"ז אתי למעוטי העראה. דילמא אתי למעוטי שלא כדרכה. אבל לענין העראה הרי היא כשאר ח"ל. ואפשר לומר דרב ששת לטעמי' דס"ל כר"י דממעט נמי שלא כדרכה מש"ז. אבל לרבנן לא ממעטינן כלל מש"ז שלא כדרכה. כדמשמע לעיל גבי טומאה דמוקי ש"ז פרט להעראה. אבל משם אין ראיה דאפשר לומר דרבנן נמי ממעטי שלא כדרכה מש"ז יותר מהעראה והא דדרשי אותה פרט לשלא כדרכה כי היכי דנייתר ש"ז להעראה דתרווייהו לא ממעטינן מינה. ולענ"ד נראה דלא קשיא כלל דלפי האמת שמעינן משפחה חרופה דבח"ל חייבין אהעראה ואשלא כדרכה. [וכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא] ואי לא כתב רחמנא ש"ז בשפחה חרופה ה"א דבח"ל פטורין אהעראה ואשלא כדרכה דמשכבי אשה בעריות כתיב. ולפ"ז לא תיקשי הא איצטריך לשלא כדרכה דהכא מודו רבנן דתרווייהו ממעטינן מש"ז. כיון דע"כ יצא מכלל שאר ח"ל לענין חדא מילתא היינו להעראה ממילא דרשינן נמי לענין שלא כדרכה. אלא דא"כ תיקשי למה לי קרא ביבמה לרבות שלא כדרכה. כיון דשמעינן בח"ל מדיוקא דשפחה חרופה. א"כ נילף יבמה ביאה ביאה מח"ל אלא ע"כ לא שמעינן שלא כדרכה בח"ל משפחה חרופה דש"ז דשפחה חרופה איצטריך להעראה ומיבמה הוא דילפינן ח"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן. ואכתי תיקשי מנ"ל למעוטי שלא כדרכה בשפחה חרופה. אבל גם זה ניחא דכיון שיצתה שפחה חרופה מכלל ח"ל לענין העראה. א"כ ממילא אימעיט נמי משלא כדרכה דמנ"ל לרבות בה שלא כדרכה דמח"ל ליכא למילף דח"ל שאני דאיתרבי נמי להעראה. ולפ"ז אין חילוק בין הסוגיות. ולכ"ע שלא כדרכה פטור בשפחה חרופה:

ואכתי הא תינח לרבנן דלא ממעטי מש"ז אלא העראה שפיר שמעינן מינה העראה בח"ל וממילא שלא כדרכה נמי פטור בש"ח. אבל לר' יהודה דממעטינן נמי שלא כדרכה אכתי תיקשי דילמא ש"ז דשפחה חרופה אתי לשלא כדרכה לחוד. אבל ה בכל ח"ל ג"כ לא שמענו. וי"ל דלר"י שניהם שוין. וכיון דאיתרבו ח"ל לשלא כדרכה ה"ה להעראה. ועוד דלא מצינן לאוקמי מיעוטא דש"ז בש"ת לשלא כדרכה. דא"כ ולקחה לו לאשה ביבמה למה לי הא מצינן למילף ביאה ביאה מח"ל דשמעינן להו בש"ח. אלא וודאי ש"ז דשפחה חרופה אתי להעראה. ודברים אלו הם קצת דרך פלפול. אבל נכונים הם כי באמת יפלא בעיני על המאורות הגדולים לדחות סתמא דהש"ס בכריתות ולחייב שלא כדרכה בשפחה חרופה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נמי מבואר דלא כדבריהם ז"ל:

ויש לדקדק עוד בשמעתין לפמש"כ לעיל דאיסור' בעלמא בהעראה שמענו גם בח"ל השוין בכל מק"ו דאינן שוין בכל דילפינן קיחה קיחה. והא דאיצטריך למילף משפחה חרופה הוא לענין מלקות דאין מזהירין מה"ד. ומנ"ל דילמא לעולם אין לוקין על העראה בח"ל השוין בכל. והא דאיצטריך למיכתב ש"ז בש"ח משום דה"א דמייתי קרבן בהעראה משום דעביד איסורא. וי"ל דהא היא לוקה והוי ידעינן דקרא איירי בגמר ביאה מדהיא לקיא. וכל היכא דהיא אינו לוקה הוא לא מייתי קרבן. ורש"י ז"ל כתב דדייק מדלאו דאשם פטריה רחמנא בהעראה מכלל דח"ל דלאו דאשם בהעראה נמי