קרן אורה יבמות עא

היא או ח"כ אלא וודאי הא דגט לא מהני אחר חליצה לאו רבותא היא בכולהו בבי ועיקרא דמתניתין אתי לאשמעינן דמאמר וביאה לא תפסי אחר חליצה וכר"ע. גם מה שכתב דמבעל ועשה מאמר פריך גם לר' יוחנן דליכא למימר איידי דב' יבמות או ב' יבמים כדפריך לעיל איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין באשת איש גם זה לא הבנתי דוודאי איצטריך איידי דב' יבמות דלא הוי אלא ח"ל. והתוס' ז"ל הקשו ג"כ הא דקאמר סד"א ליגזור מאמר דבתר חליצה כו'. למה לי האי טעמא הא בלא"ה איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין. והיה נראה לפרש דהש"ס דייק על בבא אחרונה דחלץ ועשה מאמר דכבר תני לה ברישא בכל האופנים. ומאי קמ"ל הכא. מש"ה קאמר בשלמא חלץ ועשה מאמר קמ"ל דלא נימא דאפילו לר"ע ליגזור דבתר חליצה אטו קודם חליצה ואפילו לר"ע תיהני קמ"ל דלא אלא חלץ ונתן גט למה הדר תני. ומשני ולטעמיך דבעית למימר דאיצטריך לאשמעינן רבותא בכל האופנים א"כ בעל ועשה מאמר למה לי אלא וודאי איידי דתנא חלץ ועשה מאמר וקמ"ל דלא גזרינן תני נמי בעל ועשה מאמר ואיידי דתנא בעל ונתן גט דקמ"ל דלא גזרינן תני נמי חלץ ונתן גט. ועי' בחידושי הרמב"ן ז"ל בריש פירקין שכתב בשם הראב"ד ז"ל לפרש דבבא אחרונה דמתניתין קאי אב' יבמים ויבמה אחת וא"ש בזה משה"ק התוס' ז"ל לעיל בד"ה איצטריך לאשמעי' ע"ש אלא דסוגיא דשמעתין א"א לפרש כן דא"כ מאי קאמר חלץ ונתן גט למה לי. גם מש"כ דבעל ועשה מאמר איצטריך דלא נגזור מאמר שאחר בעילה אטו מאמר שקודם בעילה ג"כ קשה דא"כ מאי פריך הש"ס לעיל לר' יוחנן איצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין באשת איש הא איצטריך לאשמעינן דלא נגזור אטו מאמר שקודם בעילה אלא וודאי בהא לא שייך למיגזר:

הדרן עלך פרק ר"ג פרק הבא על יבמתו בד"ה שאנסוהו עובדי כוכבים כו'. ואר"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקישוי כו'. ואפילו למ"ד דבעריות חייב ע"ש. ולענ"ד צ"ע כיון דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דמסברא הוי ביאה גמורה. וא"כ מנ"ל לחלק ביבמה ולמימר דביבמה לא הוי ביאה דהא העראה ושלא כדרכה אי לאו דכתיב קרא לרבות לא הוי בכלל ביאה ואפילו הכי איתרבי נמי ביבמה. וכל שכן משמש מת דמסברא בכלל ביאה הוא. דה"ה ביבמה דמיקרי ביאה. ועוד נראה דלמ"ד דחייב חייב אפילו בשפחה חרופה ולא ממעטינן משכבת זרע אלא העראה ושלא כדרכה. ומה שכתבו דביבום בעינן ביאה דרך הקמת שם אינו מוכרח דהא שלא כדרכה וודאי לאו דרך הקמת שם הוא ואפ"ה קונה ביבמה. והא דלא מוקי כגון שהדביקוהו בלא קישוי נראה דלא עדיף מנתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו דלא קנה משום דלא נתכוין לביאה והכי נמי כשהדביקוהו עובדי כוכבים הרי לא נתכוין לביאה. ומש"ה מוקי לה כגון שנתכוין לאשתו דנתכוין לביאה. ובאמת לא ידענא מה בין הדביקוהו עובדי כוכבים ובין נפל מן הגג ונתקע הא בתרווייהו לא נתכוין לביאה כלל. אלא דא"כ הא דפריך מהא דאמר רבא אין קישוי אלא לדעת משמע דאי הוי שלא לדעת הוי ניחא ואמאי כיון דמפרשי התוס' אנסוהו עובדי כוכבים. היינו שהדביקוהו. א"כ הרי לא נתכוין לביאה והיה נראה דאנסוהו עובדי כוכבים. היינו שאיימו עליו וכדמשמע לישנא דהש"ס. ובא עליה משמע שהוא מעצמו בא עליה. ואי הוי קישוי שלא לדעת הוי א"ש דמיקרי אנוס ועושה הוא להציל את נפשו והוי רבותא יותר משוגג או מזיד דמתכוין לביאה מרצון. אבל באנסוהו עובדי כוכבים הוא עושה שלא מרצונו כלל. אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת הרי הוא ג"כ ברצון. ומה שכתבו התוס' ז"ל דלוקמא שמאיימין עליו כו' הוא דבר שאי אפשר. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' איסורי ביאה דבבועל אין שום אונס. ועיין שם בדברי הה"מ ז"ל. אך אכתי תיקשי אמאי לא מוקי שאנסוהו עובדי כוכבים באימת מות. ובא עליה בלא קישוי. וע"כ הדרן לדיוקא של הר"י ז"ל דביבמה לא קנה וצ"ע. ועוד דא' נימא דהדביקוהו עובדי כוכבים הוי דומיא דנתקע א"כ אפילו נתכוין לאשתו מאי הוי דהא בנתקע אפילו נתכוין לאשתו נמי לא קנה כמו שפי' רש"י ז"ל שנתקשה לאשתו ונתקע ביבמתו. אלא ע"כ צריך לחלק בין נתקע להדביקוהו עובדי כוכבים דזה חשיב קצת מתכוין לביאה. וא"כ הא דאמרינן כגון שנתכוין לאשתו ל"ד אלא כל שהדביקוהו ע"י קישוי קנה. וכן מבואר בש"ע סי' קס"ו. אלא דמש"כ הדביקוהו שלא ע"י קישוי לא קנאה אינו מדוקדק דאפי' בכוונה שלא ע"י קישוי לא קנה לדעת התוס' ז"ל:

דף נד גמרא תיתי מנדה ואחות אב ואם. מה להנך שכן איסו' הבא מאיליו. מדברי הרשב"א ז"ל שרצה לפרש שהאיסור בא מאיליו. היינו בלי שום תחבולה לאפוקי איסור שע"י קדושין שהאיסור נעשה ע"י מעשה היינו הקדושין. ולפ"ז הקשה הא באחות אב נמי אפשר כה"ג שאין האיסור בא מאליו כגון שקידש אבי אבי' אשה לאחר שנולד ונולדה לו בת. דהאיסור בא על ידי נישואי האב ולא בא מאיליו. ומטעם זה כתב דלא גרס לה ולא מיקרי איסור הבא מאיליו אלא היכא שאסורה עליו מתחילת בריתה אבל נדה דאינה אסורה מתחילתה לא מיקרי איסור הבא מאיליו. ואין זה מוכרח דעיקר החומר הוא דלא בא האיסור ע"י קדושין אלא האיסור הוא מאליו. אבל איסור שע"י קדושין קי"ל דאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת קורבה דאישות:

אלא תיתי מנדה ואשת אח דמאי פרכת. והוי מצי למיפרך דא"כ העראה דאחות אב ואם למה כתב רחמנא אלא דהוי שני כתובים ואין מלמדין. וי"ל דידע דאיצטריך לדרשא אחרינא כדאמרינן לקמן. ולא הוי ב' כתובים:

ע"ב תוס' בד"ה אלא רמז ליבמה שאסורה כו'. דלא מסתבר שבא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עכ"ל. הוצרכו לזה דמהיכ' תיתי לן למימר דמותרת בחיי בעלה דאיצטריך קרא לזה. לזה כתבו דאי נימא דבחיי בעלה אסורה משום אשת אח. א"כ מה שהתירה התורה לאחר מיתה הוא משום דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת וזה לא מסתבר ליה אלא אי לאו קרא ה"א דבחיי בעלה נמי הותרה. אבל דבריהם ז"ל אינם מובנים דאטו בתורת דחי' הוא שהתירה התורה יבום אשת אח. הא וודאי היתר גמור הוא. וכדאמרינן לעיל מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. וא"כ הדק"ל דילמא לאחר מיתה הותרה אבל לא מחיים וקרא למה לי. תדע דהא מבואר לעיל במכילתין דאפי' לאחר מיתה כל שנאסרה עליו שעה אחת ואין כאן מצוה אסורה עליו עולמית באשת אח. ונראין דברי הרמב"ן ז"ל בזה שכתב דבאמת מהכא ילפינן דכל שלא במקום מצוה הרי היא אסורה עליו באשת אח אבל אי לאו קרא ה"א דאפילו בחיי בעלה ליכא איסור אשת אח לאחר גירושין. כיון שהותרה לאחר מיתה. ה"ה לאחר גירושין דהא כל עריות אסורות גם לאחר מיתה וזו יצתה מן הכלל ה"א דלאחר גירושין נמי הותרה. וכיון דגלי רחמנא דלא הותרה אלא לאחר מיתה ממילא שמעינן דלא הותרה אלא במקום מצוה אבל היכא דליכא מצוה באיסורה קיימא אפי' לאחר מיתה. ואכתי יש לדקדק מנ"ל דלאחר מיתה נמי שלא במקום מצוה קיימא באיסור אשת אח. דילמא לא גלי קרא אלא בחייו לאחר גירושין דומיא דאחות אשה דלאחר מיתה מותר ולאחר גירושין אסורה. ועוד דלמה לי קרא כלל להכי דלא נימא דלאחר גירושין נמי. דא"כ עליה למה לי למאי דמשנינן לעיל בריש מכילתין דאיצטריך דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי. וי"ל דלמסקנא לא קיימא האי שינויא שם. ועוד יש לדקדק מהא דאמר ר' יוחנן לעיל דמאשר לא יבנה ילפינן דליכא איסור אשת אח לא בחלוצה ולא בצרתה לא לחולץ ולא לאחים ואשר לא יבנה מיותר הוא. כמו שכתבו התוס' ז"ל שם. וא"כ ממילא שמעינן דכל שלא במקום מצוה איכא איסור אשת אח. דאל"ה קרא דאשר לא יבנה למה לי. אבל ז"א דאי לאו קרא דהכא ה"א דאשר לא יבנה אתי לגופא למיקם עלי' בלאו. ולאו לנתוקי מכרת אתי. והא לא תיקשי היכי בעינן למימר דבחיי בעלה רשות והא אפילו לאחר מיתה וגם היכא דשרי' ליה מעיקרא אפ"ה קאים עליה בלאו דלא יבנה. וכל שכן בחיי בעלה. די"ל דאדרבא דווקא התם הוא דקאים עליה בלאו משום שלא יבנה. אבל לא מחמת איסור אשת אח כלל. אלא גזירת הכתוב היא כיון שלא בנה שוב לא יבנה. ודוק היטיב:

רש"י בד"ה מה להלן מן האב כו'. ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם עכ"ל. מדבריו ז"ל נראה דגם על קרובי האם איכא מצוה אלא דקרובי האב קודמים. וכמו כל הקרוב קרוב קודם. ואין לזה הכרח כיון דקרא מיירי במשפחת אב י"ל דמשפחת אם הרי הם כשאר כל אדם ואין כופין אותן וצ"ע: