קרן אורה יבמות ע

ודרך אגב ראיתי לבאר דברי הירושלמי דמייתי התם פלוגתא דרבי ורבנן במאמר שלא לדעת. ומפרש טעמא דרבי משום הביאה קונה ומאמר קונה מה ביאה קונה שלא לדעת מאמר נמי קונה שלא לדעת. וכדאיתא נמי בש"ס דילן. וע"כ שלא לדעת דקאמר היינו שלא מדעת היבמה. אבל דעת היבם ודאי בעינן דבלא דעת לא עשה כלום. וא"כ הא דמסיק התם כמו דאמר רבי דמאמר קונה שלא לדעת כך הגט פוטר שלא לדעת. וקאמר דלא דמי דמאמר קונה שלא לדעת שכן ביאה קונה שלא לדעת יפטור הגט שלא לדעת שכן חליצה אינה פוטרת אלא מדעת. משמע דבעי למימר דגט ביבמה אינו פוטר אלא מדעת האשה. והדבר תמוה דאטו גט יבמה עדיף מגט אשה דעלמא. והיכן מצינו בגט דבעינן דעת האשה. ובק"ע שם פי' דדעת האשה בעינן והוא פלאי והי' נראה דלענין דעת היבם קאמר. ולענין קטן דל"ל דעת קאמר דגיטו לא מהני משום דבעינן דעת אלא דמשמע התם דמאמר נמי לית ליה לקטן וצ"ע:

ונחזור לפירושא דשמעתא דהיכא דאמר לה התקדשי לי לשם יבמות לכ"ע צריכה גט וכי פליגי לאוקימתא דאביי היכא דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמים. וס"ל לרבי דקנין מאמר לא חל אלא היכא דאיכא זיקה ורבא קאמר דבמאמר יבמים כ"ע מודים דצריכה גט משום דמאמר לחודיה קאי. וכי פליגי היכא דאמר התקדשי לי בזיקת יבמים דרבי ס"ל יש זיקה ואין דעתו לקנותה אלא ע"י הזיקה. וכיון דחלץ לה אין כאן זיקה ורבנן ס"ל דאין זיקה ומעיקרא נמי לאו בתורת זיקה הוא דמהני לה. וכי היכי דמהני קודם חליצה ה"ה דמהני אחר חליצה. ורב שרביא אמר בחליצה כשירה כ"ע לא פליגי דבזיקת יבמים לא מהני. והיינו משום דלכ"ע יש זיקה. והכא בחליצה פסולה פליגי ורבנן סברי דחליצה פסולה אינה פוטרת. ופי' רש"י ז"ל דרבנן ס"ל דיש אחריה כלום והיינו כאבא יוסי בן חנן לקמן בסוף פירקין. והרי"ף ז"ל דלא ניחא ליה לפרש הכי היינו משום דלשון אינה פוטרת לא א"ש דגם לאבא יוסי כבר נפטרה דעד כמה תחלוץ ותיזיל. ומש"ה פי' דחליצה פסולה אינה פוטרת היינו דצריכה לחזור על כל האחין. והרשב"א ז"ל כתב דלפי' הרי"ף ז"ל מיירי כשנפלה לפני ב' יבמים דעדיין צריכה חליצה משני. וכמבואר בלשון הרי"ף ז"ל אי נמי בב' יבמות וכאבא יוסי בן חנן. ולא הבנתי למה חולק בזה דלפי' הרי"ף ז"ל נמי מצי איירי בב' יבמות דכי היכי דצריכה חליצה מכל האחין ה"נ צריך לחלוץ לכל היבמות. ולאבא יוסי בן חנן נמי אין חילוק בין ב' יבמות או ב' יבמים. ובתרוייהו יש אחריה כלום. עכ"פ להאי אוקימתא הלכה כרבי דהא קי"ל דחליצה פסולה פוטרת. והיותר קשה הא דאמר רב אשי דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת דלא כהילכתא דהא יכול לומר נמי דכ"ע ס"ל דחליצה פסולה פוטרת. וכן הא דקאמר רבינא דכ"ע יש תנאי בחליצה הוא ג"כ דלא כהילכתא כמו שהקשו התוס' ז"ל. מש"ה פי' התוס' ז"ל דהא דאמרינן דחליצה פסולה אינה פוטרת. וכן יש תנאי בחליצה היינו לענין זה דנשארה קצת זיקה ומהני כי קאמר התקדשי לי בזיקת יבמים. והשתא נ"מ להילכתא אם נפרש כשיטת רש"י ז"ל קי"ל בכל הני אוקימתא כרבי דבזיקת יבמים לא מהני בין בחליצה פסולה דהא קי"ל דפוטרת בין בתנאי דקי"ל דאין תנאי בחליצה וכבר נפקעה החליצה. ולשיטת התוס' ז"ל בחליצה כשירה ודאי לא מהני אי אמר התקדשי בזיקת יבמים כרב שרביא ובחליצה פסולה או בתנאי בחליצה עדיין נשאר קצת זיקה לענין זה דמהני בזיקת יבמים:

אבל הרי"ף ז"ל כתב דלית הילכתא כרבי בכל הני אוקימתא ואפי' בחליצה כשירה מהני בין קידשה לשם יבמות בין לשם אישות. ועמדו על דבריו ז"ל הבעמ"א והראב"ד ז"ל דהא לפי פשטא דשמעתין בכולהו הילכתא כרבי דחליצה פסולה פוטרת. ואין תנאי בחליצה. וכתב הרא"ש ז"ל לישב דברי הרי"ף ז"ל דגרסינן בדברי רב שרביא דבזיקת יבמים כ"ע ס"ל דמהני. ובחל"פ פליגי היינו ע"ד התוס' ז"ל דרבנן ס"ל דלענין זה אינה פוטרת וכן לענין תנאי בחליצה וא"כ למסקנא בכל גוונא מהני ודבריו ז"ל צ"ע. כיון דגרס דבזיקת יבמים לכ"ע מהני אפילו בחליצה כשירה א"כ במאי פליגי בחל"פ דבמאמר יבמים הא אסיק רבא דמהני אפילו אחר חליצה כשירה. ורב שרביא אמר דבזיקת יבמים מהני גם בחליצה כשירה ואלא במאי פליגי בחל"פ ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות נראה דלהני אוקימתא פליגי באומר לשם יבמות עצמה דזה גרע אפילו מזיקת יבמים. ואם נפרש גם דברי הרא"ש ז"ל כן אכתי תיקשי למה כתב הרי"ף ז"ל דלרבנן בכל גווני מהני הא בחליצה כשירה לשם יבמות עצמה ודאי לא מהני דע"כ לא מהני אלא בחליצה פסולה דאינה פוטר' לענין זה. וכן יש תנאי בחליצה לענין זה אבל בחליצה כשירה ודאי לא מהני. והרמב"ן ז"ל כ' ליישב דברי הרי"ף ז"ל מטעם אחר היינו משום דלא ניחא לן לאוקמא מילתא דרבנן דלא כהילכת' ע"כ הדרינן לקמיית' דטעמא דרבי הוא משום דהוי כעודר כו'. ולרבנן בכל גוונא מהני דמאמר תקינו רבנן בין קודם חליצה בין לאחר חליצה. אבל דברי הרא"ש ז"ל צ"ע. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל שכתב דהרי את לי בזיקת יבמים נמי מהני והוא לשון מחודש:

וראיתי בש"ג שכ' דהתקדשי לי במאמר יבמין דמהני לא הוי אלא קדושין דרבנן כמו קודם חליצה. וכן כתב הב"ש ז"ל בסימן ק"ע ולדידיה צ"ע אמאי לא יהיה קדושי תורה. כיון דמכוין למיקני דהא דקודם חליצה לא הוי אלא קדושין דרבנן משום דא"א לקדושי תורה לחול. כדילפינן מקרא דאין כסף ושטר גומרין בה. אבל לאחר חליצה למה לא יקנה קנין גמור וקדושין גמורים ליהוי. וכן משמע מהא דאמר אביי הא לא דמיא אלא לעודר כו' וכסבור של גר אחר הם דקני קנין גמור. ועוד אי ליכא בהא אלא קדושין דרבנן. א"כ מאי קאמר מ"ט דרבי הא טעמי' דרבי פשוט הוא דקודם חליצה תקינו רבנן מאמר. ולאחר חליצה לא תקינו. ואמאי לא בעי מ"ט דרבנן אלא ע"כ אין שינוי בעיקר הקנין ולשון קדושין. וקודם חליצה לא הוי אלא קדושין דרבנן. אבל אחר חליצה שפיר הוי קדושי תורה. ודו"ק היטיב:

וכתב הריטב"א ז"ל דאפשר לומר דהא דאמרינן בשמעתין בנכסי הגר דכסבור שהוא שלו לא קנה. היינו דוקא בנכסי הגר דליכ' דעת אחר' מקנה. אבל היכא דאיכ' דעת אחרת מקנה קונה אפי' אם לא נתכוין לקנו'. ולכאור' הדבר פשוט מהא דמזכה לעוב' לאדם שלא בפניו. אלא דמשמע דצריך שיזכה לו ע"י אחר. ובס' דקדק הא הכא איכא דעת אחרת מקנה. היינו האשה כי אין מאמר אלא מדעת ואין כאן קושיא דבאשה ודאי לא מהני דעתה דידה אם לא נתכוין לקנות וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

דף נג גמרא וניתני אין אחר ביאה כלום. אביי ורבא דאמרי תרווייהו תני אין אחר ביאה כלום. ופי' רש"י ז"ל ולא צריך למיתני אין אחר חליצה כלום כו'. ולא הבנתי דהא ביבם אחד ויבמה אחת. וודאי לא שמעינן מהא דאין אחר ביאה דה"ה דאין אחר חליצה כלום דשמא בחלוצה קדושין תופסין בח"ל. ובלא"ה נמי קשה קצת מאי פריך הכא וליתני אין אחר ביאה כלום. הא אין כאן שום רבותא. ומאי קמ"ל בזה. וי"ל דאלישנא דמתניתין דייק דבתר בעל ועשה מאמר כו'. הוי ליה למיתני אין אחר ביאה כלום וק"ל:

בשלמא לר' יוחנן דאמר כולי' ביתא בלאו כו'. עיי' בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהקשו מכאן לגירסת רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל. דצרת כנוסתו בעשה. א"כ שמעינן מהכא דמח"ע נמי הוי ממזר לר"ע דהא קתני אין אחר ביאה כלום. וא"כ מאי מספקא ליה להש"ס בכתובות וקדושין אי ר' ישבב טעמי' דנפשי' קאמר לפשוט ממתניתין. ותי' דאליבא דר"ל הוא דמספקא להו התם. ולפי מה שנראה לעיל מדברי התוס' ז"ל דלגירסת רש"י ז"ל לא פליגי אלא באחין. אבל הוא עצמו לכ"ע אינו אלא בעשה. א"כ גם לר"ל מוכח דמח"ע הוי ממזר ואין קדושין תופסין מהא דקתני בב' יבמות דאין אחר ביאה כלום. ומאי מספקא ליה להש"ס התם אי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר. ונראה דמש"ה לא מוכח הש"ס התם מינה משום דמצינן לפרושי הא דאין אחר ביאה כלום היינו בקידשה לשם יבמות וכדמוקמינן לה בהדיא בירושלמי הכי כמ"ש לעיל:

שוב ראיתי בחי' הרמב"ן ז"ל שכתב ג"כ בשם יש מפרשים וכ' ע"ז דאין זה כלום. וכבר כתבתי דמוקמינן לה הכי בירושלמי ואמאי לא נאמר דשיטת הש"ס דכתובות נמי הכי ס"ל ודו"ק:

ומוכח מכאן דעשה כזו חשיבא שוה בכל. אע"ג דאינה אסורה אלא על היבם לחוד. כיון דבכל יבמות שייך איסור זה הוי שוה בכל. ודוקא בעולה לכה"ג הוא דהוי עשה שאינו שוה בכל דלא שייכא אלא בכה"ג. ועיי' מה שכתבתי לעיל סוף פרק החולץ לענין איסור סוטה על הבועל דהוי עשה שאינו שוה בכל. ומכאן מבואר דזה אינו. ועיין לעיל בריש מכילתין גבי הא דפי' רש"י ז"ל דנזיר הוי אינו שוה בכל. ובמפרשי דבריו ז"ל שם:

ע"ב בשלמא חלץ ועשה מאמר כו'. פי' רש"י ז"ל איבם אחת ויבמה אחת קאי דאוקמי' דצריך למיתני. עיין מהרש"א ז"ל מה שכתב בזה. ולשון רש"י ז"ל מכוונים לדבריו ז"ל. דהשתא הוא דפריך בתר דמסיק דעיקר אשמעותא דמתניתין ביבם אחד ויבמה אחת. אלא דמה שכתבו דלר"ל קפריך. אבל לר' יוחנן ניחא דתני לה משום ב' יבמות ויבם אחד דחלץ ונתן גט איצטריך לאשמעינן לא הבנתי דאם זה הוי רבותא א"כ לר"ל נמי איצטריך דהא לענין נתינת גט ליכא נ"מ אי ח"ל