קרן אורה יבמות סט

מקרא דויבמה דאין כסף ושטר גומרין בה. ואפשר לומר שכתב כן ליתן טעם להא דאין מאמר קונה בה כלל דנהי דאין גומרין בה כדילפינן מקרא אבל מנ"ל דלא קני לה כלל לזה כתב כיון דאין גומר בה א"כ ממילא לאו מצוה קעביד. והוי' אשת אח דאין קדושין בה. אבל גם זה צ"ע דודאי ליכא איסור אשת אח לגבי יבם. כדמוכח בכמה דוכתי והא דלא קני כלל לשיטת הש"ס דילן הוא משום דכיון דאין גומרין בה ממילא דאין קונין כיון דלא הוי' כאשה דעלמא ודו"ק:

ע"ב גמ' בעי רמב"ח ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כו'. או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא. עי' תוס' ז"ל שכ' דאין לפרש דמה"ת מיבעי ליה. דהא אין בידו לגרשה השתא ועוד מאי קאמר א"ד כיון דלא עבד בה מאמר אפילו עבד בה מאמר מאי אהני. ופי' התוס' ז"ל דמדרבנן קמיבעי ליה ושיהיה גט לפוסלה מן הכהונה. ומש"ה כי עבד בה מאמר ודאי יכול לכתוב נמי לכשיכניסנה ולפוסלה מן הכהונה כיון דהשתא נמי בידו לגרשה גירושין דרבנן וכי מיבעי ליה בלא מאמר מי אמרינן כיון דאגידא בי' ויכול לפוסלה לכהונה בגט גם בלא מאמר חשיב בידו לגרשה לענין זה לפוסלה מן הכהונה גם לאחר שיכניסנה או דילמא גט יבמים לחוד הוא דתקינו. אבל לא חשיב מחמת זה בידו לגרשה דליהני גם לאחר שיכניסנה:

וריב"ם ז"ל פי' דמיבעי ליה לענין מאמר גופא אי מהני אם כתב קודם שעשה מאמר לגרש אחר המאמר ולהפקיע מאמרו. ולמאי דאיפשיטא לן דגט מאמר לחוד וגט זיקה לחוד שפיר מיבעי לי' אי מהני גט למאמרו קודם שעשאו אבל לרב חנניא דבעי למימר דגט עלוי' זיקה קרמיא. א"כ מאי קמיבעי ליה הא בידו לגרשה השתא. וצ"ל דמ"מ לתוספת קנין המאמר לא מהני אם כתבו קודם לכן:

והרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו דתרתי קמיבעי ליה אי הוי גט מה"ת או אפילו מדרבנן לא הוי. ומש"ה נקט או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר. ומאי דמספקא ליה אי הוי גט מה"ת הרא"ש ז"ל כתב טעם אחר. והרשב"א ז"ל כתב טעם אחר. הרא"ש ז"ל כת' כיון דבידו לבא עליה בע"כ. ולגרשה הרי הכל תלוי בו וחשיב בידו לגרשה. וסברא זו צ"ע גדול. דא"כ דמה שיכול לעשות בלי שום מוחה חשוב כאילו הוא בידו. א"כ אמאי אינה מקודשת באומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחר' הא בידו לשחררה בע"כ. וי"ל דנהי דבידו לשחררה אבל אין בידו לקדשה. והכא בידו לקדשה ולגרשה בע"כ. והכי אמרינן להדיא בפ' האומר אלא דקשיא איפכא מאי קמיבעי ליה הא קי"ל בפ' האומר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וכמו שכ' התוס' ז"ל דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לגרשה דומיא דשחרור דכותב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו וכיון דבידו לקנותה לכ"ע יכול לגרשה השתא לאחר שיכנסנה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ועיין בפרק האומר גבי הא דאמרינן התם באומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דלא אמר כלום. משום דנהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ופירש"י ז"ל התם דשמא לא תתרצה. וא"כ הכא דלא בעינן דעתה דידה לא בכניסה ולא ביציאה לאו כמחוסר מעשה דמי ויכול לגרשה השתא לאחר שיכניסנה. אלא דהריטב"א ז"ל פי' התם דאין בידו לקדשה משום דעדיין לא גירשה וחשיב כמחוסר מעשה. וא"כ ה"נ מחוסר מעשה דכניסה וצ"ע בזה בדברי הפוסקי' ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב סברא אחריתא דמש"ה חשיב הכא בידו לגרשה. כיון דיכול להתירה לעלמא ע"י חליצה הוי בידו לגרשה גם לענין גט. וכל אלו הסברות אין לומר אלא לפי הטעם שכתבו בהא דבאשה דעלמא אינו יכול לומר כתוב לי כו'. משום דכיון דאיהו לא מצי עביד לגרשה השתא לא יכול לעשות שליח ג"כ. ומש"ה קמיבעי ליה ביבמה ומיבעי ליה דשמא חשיב בידו לגרשה וכנ"ל:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב הטעם דבאשה דעלמא לא מהני משום דכיון דאינו יכול לגרשה השתא הרי הגט נכתב שלא לשמה דהא לאו בת גירושין היא. ומשמע נמי מדבריו ז"ל דמדאורייתא קמיבעי ליה ביבמה אי הוי גט. ולשיטתו ליכא למימר האי טעמא דבידו לכונסה בע"כ דמאי מהני זה לענין לשמה. וא"כ צ"ע מאיזה טעם מספקא ליה ביבמה דליהוי גט מה"ת. וצ"ל דס"ל כיון דאגידה בי' ועומדת להנשא לו הרי היא קצת כאשתו שפיר חשיב לשמה. ולפ"ז א"ש הא דמסיק או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר לא דאי עביד בה מאמר ודאי חשיב לשמה כיון דצריכה גירושין ממנו מדרבנן מהני נמי לגירושין של תורה. אלא דא"כ הי' לו לבאר דאם עשה בה מאמר הוי גט גמור:

והנה לפי טעמו של המפרשים דבאשה דעלמא לא מהני הוא משום דלא הוי שליחות. יש לדקדק דא"כ לישמעינן בגירושין גופייהו דאשתו ארוסה יכול לגרשה השתא לאחר נישואין וקודם אירוסין אינו יכול לגרשה לאחר אירוסין או נישואין דהוי דבר שלא בא לעולם. וביבמתו מיבעי ליה אם נתן לה גט השתא לאחר שיכניסנה אי מהני. ולענין שליחות ממילא שמעינן. ואם פשיטא לי' דאינו יכול לגרשה השתא לאחר שיכניסנה. א"כ פשיטא נמי דלא מצי משוי שליח. ולסברת הרשב"א ז"ל יש ליישב קצת. ועוד אמאי נקיט רמי בר חמא דאמר לסופר לכתוב לו קודם נישואין לישמעינן רבותא טפי דאפילו אמר לו שיכתוב לאחר הנישואין נמי לא הוי גט מהאי טעמא דלא מצי עביד שליח. אבל לטעמו של הרמב"ם ז"ל ניחא דעיקר אתי לאשמעינן דכתיבה כזו חשיב שלא לשמה. ועיין משנל"מ ז"ל בפ"ה מהלכות גירושין ובדברי הרב המגי' שם והרשב"א ז"ל באמת פי' כן. ויש לדקדק עוד לטעמו של הרמב"ם ז"ל א"כ תיקשי משחרור שהביאו התוס' דלרבי יכול לשחררו עד שלא קנאו הא בגט שחרור נמי בעינן לשמה. ומש"ה בגט לא הוי גט. וי"ל דהתם לא דמי לגט שחרור כיון שהקנהו לעצמו מעכשיו. א"כ לא הי' רשות רבו עליו אפילו שעה אחת. וממילא קונה עצמו בן חורין. ובכה"ג אפשר לא בעינן כל דיני שחרור. וראיתי בחיבורו של הרב הג' מלבוב שכ' ג"כ כן ע"ש בסימן קל"ב ואפשר עוד לישב דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי התוס' ז"ל. והיכא דכתב כן בגט הרי את מגורשת לאחר שאכנוס אותך אפשר דמהני למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ושפיר חשיב נמי לשמה. אבל הכא מיירי דכתב סתמא הרי את מגורשת ממני. וכיון דלאו בת גירושין היא השתא הרי נכתב שלא לשם גירושין ופסול הוא. ודברים אלו עמוקים המה. וצ"ע יותר בדברי הפוסקים ז"ל:

גמרא מ"ט דרבי נעשה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הוא דלא קני. וה"נ כי קידשה לשם יבמות. ובאמת לאו יבמתו היא נמי לא קני. ופריך עליה אביי הא קמכוין הכא למיקני. ומה לי אם סבור שהוא יבמתו. וכי בשביל זה יבטל הקנין של קדושין. ופי' התוס' ז"ל דמיירי הכא שאמר התקדשי לי לשם יבמות. וכיון דקנין הקדושין סתמא קאמר לא איכפת לן אפילו כי קאמ' לשם יבמות. מ"מ נתכוין לקנותה ע"י קדושין והוי כמו דסבור דשל גר אחר הם. כיון דאין שם שינוי בקנינו של זה או זה. ומסיק אביי דפליגי באומר התקדשי לי במאמר יבמים לא בתורת קדושין סתמא. וס"ל לרבי דמאמר לא הוי קנין לעצמו אלא עילוי' זיקה קרמי. וכיון דהשתא ליכא זיקה מאמר נמי לא קני. ורבנן סברי דמאמר הוא קנין לעצמו והוי כמו קדושין סתמא דחלין בכל גוונא. והקשה מהרש"א ז"ל האי אוקימתא אמאי קאמר רבי דמתניתין אליבא דר"ע מיתני' אמאי לא מוקי מתניתין בקידשה לשם מאמר יבמים כדקתני חלץ ועשה מאמר ולדידי' במאמר יבמים לא קני לכ"ע. ותי' דאחלץ ובעל קאמר הכי דמשמע אפילו בעל לשם אישות. ואין זה מוכרח דאדרבא בבעל ודאי מצינן לאוקמא ככ"ע ובבעל בע"כ דלא הוי קדושין כלל. ואי משום דעשה מאמר משמע ליה דהיינו קידשה לשם יבמין גם זה אינו מוכרח דבמשמעות ועשה מאמר הוי נמי שקידשה סתם לשם יבמות דמהני לרבי. וכמו שכ' התוס' ז"ל. ומש"ה איצטריך לאוקמא כר"ע. ולכאורה היה נראה לומר דבבעל לשם יבמות רבנן נמי מודו דלאו כלום היא משום דבעילה ביבמה קנין אחר הוא ואין צריך דעת לקנות כלל ואפילו נתכוין לקנות לא נתכוין לקנותה בתורת קדושין אלא בתורת ביאת יבמה וכיון דלאו יבמה היא אין קנינו כלום. אלא דע"כ הוי מצינן לאוקמא בפשיטות פלוגתייהו דרבי ורבנן בהא דלרבי דאמר מאמר קונה אפילו שלא מדעתה דומיא דביאה. א"כ קנין אחר הוא. מש"ה כי נתכוין לשם יבמות לאו כלום היא. וחכמים סברי דמאמר אינו קונה אלא מדעתה דומיא דקדושין וקנין אחד הוא עם קדושין דעלמא מש"ה קני אפילו נתכוין לשם יבמות אלא ודאי ליכא נ"מ ובכל גוונא כיון שנתכוין לקנותה אפילו לשם יבמות מ"מ קנין הוא גם באשה דעלמא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דבין בעל לשם אישות ובין בעל לשם יבמות צריכה גט:

והא דלא מוקי הא דרבי לשם יבמות. היינו שקידשה שלא מדעת'. דא"כ אמאי פליגי רבנן עלי' ואמרי דלשם יבמות נמי צריכ' גט הא שלא מדעת לדידהו אפילו קודם חליצה אינה צריכה גט. אלא ע"כ מיירי דעשה מאמר מדעת דאין לומר דרבי מיירי במאמר שלא לדעת ורבנן מיירי במאמר מדעת כדעתייהו. דא"כ רבנן לאקולי אתי דהא רבי נמי מודה אם עשה מאמר מדעת דצריכה גט אפי' לשם יבמות. ועיין בק"ע בפירקין שהקש' לא מוקי פלוגתייהו בהכי ולא ידעתי מאי קשיא ליה:

ובירושלמי מוקמינן לה למתניתין דאין אחריו כלום כרבנן במאמר שלא מדעת או כרבי ומתכוין לקנותה לשם יבמתו. ואינה יבמתו ומשמע לשיטתו דליכא מאן דפליג בהא ולכ"ע אם נתכוין לקנותה במאמר יבמים לאו כלום הוא: