קרן אורה יבמות סח

הראשונה עליו. ואפ"ל לענין קושיין דבביאה אחר ביאה לא גזרינן דילמא אתי ליבומי לשני'. כיון דביאה הראשונה מדאורייתא קניא כמו שכ' לעיל. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל. ופי' הא דכמאמר שויוה רבנן היינו לגרוע כחו וטעמו מדברי התוספתא בפי"א שם זה הכלל כל שאין צריך דעת ביאתו ביאה כאשר יבואר עוד בזה באורך לקמן במכילתין בעז"ה. ובעל ק"ע בפרק האשה נעלם ממנו דברי התוספתא:

אלא דלפ"ז יש לדקדק היכי פשיטא ליה להש"ס דלמ"ד אין מאמר אחר מאמר ה"ה דאין ביאה אחר ביאה בביאת קטן דילמא הוי כביאה פסולה דאפילו לר"ג יש ביאה אחר ביאה כיון דמהני מאמר אחרי'. וה"נ בביאת קטן דמהני אחריו מאמר דגדול אע"ג דהוא רק מדרבנן כ"ש דמהני ביאה אחריה שיש לה קנין מדאורייתא. והדברים ארוכים בזה ויתבארו עוד אי"ה לקמן במכילתין ובירושלמי בפירקין מיבעי להו לר"ג אם יש ביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' או ביאה פסולה אחר ביאת בן ט' ע"ש. ובאמת צ"ע מאי מספקא להו דאי נימא דלר"ג נמי יש ביאה אחר ביאה בבן ט' א"כ בביאה פסולה אחר ביאת בן ט' פשיטא דמהני לכ"ע דהא ביאה פסולה קונה מדאורייתא וביאת קטן אינו קונה אלא מדרבנן. וע"כ צ"ל דס"ל דביאת בן ט' נמי קונה מה"ת. וכדעת הרמב"ן ז"ל ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

גמרא בן עזאי דתניא בן עזאי אומר כו'. עיין תוס' ז"ל שקיימו הנוסחא דבב' יבמים אין מאמר אחר מאמר והיינו טעמא דבן עזאי ס"ל נמי דמאמר קונה ומשייר מה"ת. ומש"ה לא עהני בב' יבמים ביבמה אחת דלא מצינו אשה מתקדשת לשנים ואע"ג דאמר ר' יוחנן בקדושין גבי הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום דאפילו קדושי מאה תופסים בה הא אמרינן בירושלמי בשמעתין דר"ג לא ס"ל כוותיה בהא אלא כל שקנוי' קצת לאחד אין קדושי שני תופסין בה. והיינו דאמר דבר אחד עם כל הני תנאי דמאמר קונה קנין גמור לענין זה דלא יחול אחריו קנין אחר. וב"ש דלעיל נמי הכי קאמרי דאין הזיקה נופלת למקום מאמר משום דמאמ' קונה קנין גמור לענין זה שלא יחול אחריו קנין אחר הזיקה:

גמרא והא ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן. עיין פי' רש"י ז"ל וכבר עמדו ע"ז הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומהרש"ל ומהרש"א ז"ל על שהחליף שיטתו ממה שפי' במתניתין דלר"נ ביאה פסולה פוטרת לגמרי ואינה צריכה חליצה. ומש"כ מהרש"א ז"ל דלרבנן כתב כן אין הבנה לדבריו ז"ל. דא"כ מאי ראיה מייתי מביאה פסולה למאמר כיון דלדידיה ביאה פסולה ככשרה דמי. ובאמת כבר האריכו בזה התוס' והרמב"ן והרשב"א ז"ל לפרש סוגית הש"ס בזה דמייתי ראיה מביאה פסולה לר"נ למאמר ובכולן יש בהם מן הדחק. כמו שכ' הרשב"א ז"ל. והר"י ב"ר ברוך ז"ל פי' דלר"נ גט ומאמר מן התורה. והקשו התוס' ז"ל דלא משתמיט שום תנא למימר דגט פוטר ביבמה. ועוד דא"כ הוה ליה למימר נמי דאין אחר הגט כלום. וכתב מהרש"א ז"ל דהוי מצי למיפרך ליתני נמי אין אחר המאמר כלום והא לא קשיא דבמאמר שפיר מצינן למימר דקונה ומשייר אבל בגט לא משמע להו דדוחה ומשייר. ול"נ לקיים דברי הר"י ב"ר ברוך. אבל לא כשיטתי' אלא ע"ד הרמב"ן ז"ל. וכמו שכ' לעיל דר' יוחנן ס"ל דיש למאמר קנין מה"ת וקמ"ל דאמרו דבר אחד דקונה קנין גמור לענין זה דלא מהני קנין אחר בתריה. ושפיר מוכח מר"נ דאמ' דביאה פסולה אין אחריה כלום דס"ל נמי הכי במאמר דהא ביאה פסולה כמאמר היא דאינו פוטר לגמרי בלא חליצה כיון דכבר קנה תחילה המאמר באחת או הגט דחה אחת והקנין והדחיה מה"ת היא. א"כ ודאי אפילו כי חזר ובעל לא מיפטרא בגט לחוד דאין כח לביא' לקנות קנין גמור לענין זה כיון דכבר נפסל' עליו מה"ת ושפיר הוי ביאה פסול' כמאמר ואפ"ה קאמר דאין אחרי' כלום ולא מהני ביאה אחריה משום דאין קנין חל על קנין. והיינו דאמ' דבר אחד עם ר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר ועם ר' שמעון דאמר אין ביאה אחר ביאה בביא' קטן אלא דא"כ אכתי תיקשי למה לא יועיל גט אחר ביאה פסולה דהא גט מהני אחר מאמר לכ"ע. וי"ל דביאה קנינה עדיף ממאמר ואפילו גט לא מהני בתרה אלא דלישנא דכמאמר שויוה רבנן אינו מיושב לפ"ז. ומ"מ כן נראה לפרש ומירושלמי איכא סייעת' לפירוש זה כמו שכ' הרמב"ן ז"ל ז"ל אלא דהרמב"ן ז"ל כתב דגזירה דרבנן הכי הוי להצריך חליצה ושלא יהיה אחריה כלום. ושיטת הירושלמי נראה ברור דס"ל דגט ומאמר מה"ת הם כמבואר בכולה פירקין שם. וכדאמרינן נמי התם דלמ"ד אין ביאה פסולה פוטרת אם קידש אחר לצרתה אין קדושין תופסין בצרה. ואי נימא דרק מדרבנן הוא אמאי לא תפסי בה קדושין בצרתה אחר ביאה פסולה. כיון דמה"ת נפטרה לגמרי. אלא דדברי הירושלמי בזה צריכין ביאור כמו שאעתיק לפניך והכי איתא התם רבנן דתמן אמרין דברי רבי נחמיה ביאה פסולה פוטרת ע"ד דרבנן דתמן ביאה בין שהיא אחר המאמר בין שהיא אחר הגט פוטרת. וע"ד דרבנן דהכא ביאה שהיא אחר המאמר פוטרת שאחר הגט אינה פוטרת ולא שמע הא דאמר ר' הילא בשם ר' יוחנן ר"נ ור"ש אמרו דבר אחד דתניא ג' יבמות עשה מאמר בזו ובעל את זו ונתן גט לזו רבי נחמיה אומר הראשונה צריכה גט וחליצה ואין אחר בעילה כלום כך העתיק הרמב"ן ז"ל גרסת הירושלמי. ופי' דר' יוחנן חולק גם על רבנן דהכא וס"ל דביאה אחר מאמר ג"כ בעי חליצה. ולפ"ז מבואר כן בירושלמי דלר' יוחנן בעי חליצה גם לר' נחמיה. אבל בתוספתא לא גרסינן בברייתא הראשונה צריכה גט וחליצה אלא הראשונ' צריכה גט. וכן נראה דאי כגירסת הרמב"ן ז"ל מאי איריא ראשונה צריכה גט וחליצה הא אי בעיא חליץ לשניה זו שבא עליה אלא ודאי אין כאן חליצה כלל. וגם מה שחילק בירושלמי לדעת רבנן דהכא בין ביאה שאחר מאמר לביאה שאחר חליצה לא נתבאר טעמו של דבר ומה שפי' בק"ע משום גזירה אין נראה דכב' כתיבנא דלשיטת הירושלמי כולהו מה"ת נינהו. וא"כ בלאו הכי מסתבר שלא תפטור ביאה פסולה כיון דאין קנינה קנין גמור. שכבר נעשה מאמר או גט באחרת. ונראה לפרש דרבנן דתמן אמרי דטעמא דר"נ משום דביאה פסולה פוטרת בכל גוונא ורבנן דהכא אמרי דלא פטר לר"נ אלא ביאה שאחר מאמר. כיון דלא נדחית זיקתה עדיין שפיר נפטרה ע"י ביאה. אבל ביאה שאחר הגט אינה פוטרת. כיון דכבר נדחית זיקתה ע"י הגט אין הביאה שאחר הגט פוטרתה. וקאמר ולא שמע הא דאמר ר' הילא אמר ר' יוחנן כו'. קאי ארבנן דתמן דלא שמעו הא דאמר ר"י דר"נ ור"ש אמרו דבר אחד דביאה פסולה אע"ג דאין לה קנין גמור אין אחריה כלום. וע"כ היינו כרבנן דהכא דלרבנן דתמן כיון דפוטרת אפילו אחר הגט א"כ קנינה קנין גמור. והיכי אמר דבר אחד עם ר"ש דמיירי במאמר. אלא ודאי כרבנן דהכא ס"ל דביאה פסולה לר"נ ג"כ אין קנינה קנין גמור ואינה פוטרת אלא אחר המאמר אבל לא אחר הגט וכהא דתניא דבביאה אחר מאמר פליגי. ולפ"ז אין אנו צריכין לומר לר"נ דבעי חליצה אחר ביאה פסולה דתיקשי לפ"ז מהא דאמר ר"נ דביאה פוטרת בין באמצע בין בסוף. כמו שהקשה הרשב"א ז"ל. אלא הא דאמרינן דכמאמר שויוה רבנן היינו דאחר הגט אינה פוטרת ואפ"ה לאחר המאמר פוטרת לגמרי דאין אחריה כלום. ועדיין לא נתברר לי הלכה זו. וגם דברי הירושלמי סתומים ועלומים הש"י יאיר עיני בתעלומות חכמתו:

דף נב תוס' בד"ה אם בעל ועשה מאמר כו'. עיין שם שפירשו דס"ד דלוקה מדרבנן משום דעשאוהו כפוגע באשת אח ומדרבנן לא קני לה בלא מאמר. ולפ"ז אכתי תיקשי וכי לא ידע מתניתין דביאה בתחילה אין אחריה כלום ואי לא קני לה מדרבנן אמאי אין אחריה כלום. וצ"ל דלענין זה שפיר קני דלא יהיה אחריה כלום אלא דלעצמו צריך לעשות מאמר אחר ולבעול אח"כ ואז קונה אותה לגמרי. ואפשר לפרש עוד דס"ד דלמאן דס"ל מאמר קונה מה"ת לוקה עליה מה"ת דהכי כתיב ולקחה לו לאשה היינו מאמר ואח"כ ויבמה. וכן משמע מהא דאמרינן ס"ד אמינא כיון דאמר מר העושה מאמר כו' פרחה ממנו זיקת יבמים דאליבא דמ"ד מאמר מדאורייתא מיירי. דלמ"ד דרבנן פשיטא דלא פרחה הימנו זיקת יבמים. אלא דאפילו למ"ד מאמר מה"ת אמאי ילקה ארבעים. הא ליכא לאו בזה. ועיין רשב"א ז"ל. ולעיל בריש פירקין דאמרינן דאתי למיטעי ולומר מדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני. ע"כ צריך לפרש דביאה בלא מאמר בתחילה לא מהני דלא מסתבר שיאמר דביאה לא מהני כלל דאלא מאי מהני וק"ל:

בד"ה דמקדש בביאה. עיין מהרש"א שפי' דבריהם ע"פ דבריהם בקדושין דלאו משום עדים הוי פריצותא דהא ביבמה צריך ביאה מדאורייתא משמע מד' בקדושין דביאת יבמה נמי צריך עדים ולקמן יבואר בזה באורך:

גמרא נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא במקדש בביאה בלא שידוכי. ולהאי לישנא תיקשי מברייתא דתניא ביבמה לוקה דביבמה לכאורה לא שייכא שידוכי. כיון שזקוקה היא לו. וצ"ל דגם ביבמה צריך לשדך. אלא דמשמע דבברייתא תני אם בעל בלא מאמר לוקה ולנהרדעי למה לי מאמר הא סגי בשידוכי בעלמא. וי"ל דיבמה גריעי דלא בעינן דעתה וקני אותה אפילו בע"כ. ובהא הוא דקאמר דלוקה דזה ודאי פריצותא הוא וק"ל:

רש"י בד"ה נתן לה כסף או שוה כסף כו'. ואע"ג דיהיב לה מידי לאו קדושין הם דאין קדושין תופסין באשת אח עכ"ל. ולא ידענא למה הוצרך לזה דבקדושין ילפינן לה