קרן אורה יבמות סד

ס"ל דעבד עדיף משום דעבדו של ישראל הוא ולכאורה זו היא ראיה שאין עלי' תשובה והרמב"ן ז"ל בחידושיו רמז לד' המכילתא הזאת:

גמרא כי שני ליה ר"ע כו' לישני ליה הא. וקצת קשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דתקנת חכמים היא שלא ימול אותו בע"כ. א"כ מאי פריך לישני ליה הא דהא קרא לא מצי איירי בכה"ג דע"פ ד"ת מחויב לכופו ולמולו בע"כ. ולתירוץ הב' שם ניחא וק"ל:

כל אלו הענינים, אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שארי עובדי כוכבים אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"ש חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה:

דף מט איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא. ופי' רש"י ז"ל כל קורבה שהוא בלאו כמו אנוסת אביו ונושא חלוצתו עכ"ל ומח"ג פי' בגמרא דלא הוי לאו דשאר. ואם כן קשה תרתי מתניתין דסמיכי אהדדי דלעיל קאמר ר"ע דבמח"ג נמי הוי ממזר והכא אמר כל שאר בשר דוק'. וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ומש"ה כתבו התוס' והרשב"א ז"ל דמח"ג הוי נמי בכלל ח"ל דשאר. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב לפרש כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא דכל שאין לו ביאה בישראל הוי ממזר. ובאמת משמע הכי דמשנה זו לטפויי אתי אהא דאמר ר"ע לעיל דממח"ג ונושא חלוצתו הוי ממזר. וקמ"ל הכא דלר"ע כל שהוא בלא יבא הוי ממזר לאתויי כל ח"ל דלפי שיטת התוס' והרשב"א ז"ל תרתי דר"ע למה לי אלא דבגמרא לא משמע כפי' הרמב"ם ז"ל מדקאמר ולר' סימאי דמרבה שאר ח"ל דלאו דשאר משמע דממתניתין לא שמעינן אלא ח"ל דשאר. אבל בירושלמי משמע כפי' ז"ל דאיתא התם דטעמיה דר"ע דיליף מאשת אב מה אשת אב שהיא בלא יבוא והולד ממזר אף כל שהוא בלא יבא הולד ממזר. התיבון הרי אלמנה לכה"ג שהוא בלא יבא ואין הולד ממזר. ומשני שניא היא שפירש בה חלל שנאמר בפירוש דחילולין הוא עושה ולא ממזרות אלמא דמפרשי למתניתין אליבא דר"ע דכל שהוא בלא יבא הולד ממזר אפילו דלאו דשאר מדלא פריך אלא מאלמנה. ועיין בק"ע שכתב דמדברי הירושלמי לא משמע כפי' של הרמב"ם ז"ל. והדברים להיפך דאדרבה מדברי הירושלמי מבואר כפי' של הרמב"ם ז"ל. ומש"כ כל שאין לו ביאה בישראל דמשמע אפילו חייבי עשה היא ל"ד דמתניתין ודאי ס"ל דבעינן דוקא ח"ל. והא דתנן כל שאר בשר דמיותר הוא כיון דתנן כל שהוא בלא יבא וכן הקשה בק"ע שם י"ל דשאר בשר אתי למעוטי נדה ולסימנא בעלמא נקטיה דאפילו בח"כ לא הוי ממזר אלא מח"כ שהם שאר בשר וכדאמרינן התם דהתיבון לר' יהושע הרי נדה שניא היא שאין כתוב בה שאר בשר ואע"ג דלר"ע לא בעינן דוקא שאר בשר נראה דנדה שאני דלא הוי ש"ב כלל ואין איסורה מחמת עצמה כלל דלא מסתבר לומר לשיטת הירושלמי דלר"ע מנדה הוי ממזר אלא ע"כ כל שאיסורה מחמת עצמה הכל בכלל ש"ב הוא ודוקא נדה הוא דיצאת מן הכלל דאין איסורה מחמת עצמה. וע"כ צריך לפרש כן הא דאמרינן שניא נדה שאין כתוב בה שאר בשר היינו דלאו בכלל שאר בשר הוא משום דאין איסורה מחמת עצמה דהא בכמה עריות לא כתיב ש"ב:

ומ"מ מסוגיא דשמעתין ודאי משמע דר"ע דמתניתין לא ס"ל דהוי ממזר אלא בח"ל דשאר דומיא דאנוסת אביו. וצ"ל דהא דהדר תנן לה לדר"ע הוא משום פלוגתא דשמעון התמני ור"י אלא דצריך לדקדק כי היכי דר"ע לא יליף אלא לאו של קורבה דומיא דאנוסת אביו. א"כ שמעון התימני ור"י נמי אמאי לא בעו דוקא ח"כ או חייבי מיתות ב"ד דשאר כמו שומרת יבם של אביו או דומיא דאשת אב ומאש' איש דלאו דשאר היא לא ליהוי ממזר. ולשיטת התוס' ז"ל דכולהו עריות ילפינן מהדדי מהקישא דר' יונה א"ש. אבל הא דמקשו לרבי יהושע אשת איש מנא לן דקילי הוי להו לאקשויי נמי לשמעון התימני אשת איש מנ"ל כיון דלאו לאו דשאר הוא וכן צ"ע לשיטת הירושלמי שכתבתי דטעמא דמנדה לא הוי ממזר משום דלאו שאר בשר הוא. א"כ תיקשי מאשת איש נמי לא ליהוי ממזר דהא לאו שאר בשר הוא. ולפי מש"כ דשאר בשר מיקרי כל שאיסורה מחמת עצמה א"ש:

וראיתי בתוספתא במכילתין דאמרינן התם ומודה ר"ע באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלא הוי ממזר שאין ממזר אלא משאר בשר ומודה שמעון התימני דמנדה לא הוי ממזר שאין ממזר אלא משאר בשר ושאר בשר דהתוספתא ע"כ צ"ל דהיינו איסור קורבה מדמודה ר"ע בגרושה וחלוצה לכה"ד וכיון דלשמעון התימני בח"כ ג"כ לא הוי ממזר אלא משאר בשר. א"כ הדק"ל מא"א לא ליהוי ממזר דלאו שאר בשר הוא. והי' נראה לומר דלא אימעיט משאר בשר אלא אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכה"ד דאין עליהם שם ערוה דנשים כשירות הם אלא דלכהן נתנה תורה קדושה יתירה לאסור בהן. והיינו דלא תני בתוספתא אלא הני. אבל ממזרת ונתינה כולן בכלל שאר בשר הם דהן עצמן פסולין. ומה אעשה שהראשונים ז"ל לא כתבו כן:

והנה הרמב"ן והרשב"א ז"ל הקשו לפי' רש"י ז"ל דמח"ג לאו ח"ל דשאר הוא. וא"כ תנא דמתניתין דלעיל ס"ל כר' סימאי ובכתובות ובקדושין משמע דלא מצינו מאן דס"ל הכי אלא ר' סימאי לחוד. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאדרבא התם משמע דעיקר דברי ר' סימאי אתי למעוטי אלמנה לכה"ג. ולהכי מייתינן לה בכתובות ובקדושין ומסוגיות אלו משמע דליכא למ"ד אליבא דר"ע דמיקל יותר מר' סימאי מדפריך הש"ס בכתובות ולר"ע דאמר אין קדושין תופסין בח"ל מאי בינייהו איכא בינייהו אלמנה לכה"ג וכר' סימאי. ואמאי לא קאמר איכא בינייהו ח"ל דלאו דשאר וכתנא דמתניתין אליבא דר"ע וכן בקדושין דפריך לר"ע כי תהיינה במאי מוקים לה ומשני באלמנה לכה"ג וכר' סימאי ולא קאמר בח"ל דלאו דשאר משמע דליכא תנא דמיקל יותר אליבא דר"ע מר' סימאי. אבל סוגיא דילן מוכחת ודאי דר"ע דמתניתין בח"ל דשאר קאמר. וכן מוכח משמעתין דבח"כ לא בעינן ש"ב והיינו דאיצטריך קרא בנדה ותהי נדתה עליו ומשום הקישא דר' יונה כדאמרינן בקדושין פרק האומר שם. והא דפרכינן התם נילף מנדה לכל ח"כ דקדושין תופסין ולא משני דשאני נדה דלאו לאו דשאר הוא לפמש"כ התוס' ז"ל דכל הסוגיא התם לרבי יהושע אזלא א"ש. ולקמן בשמעתין יתבאר עוד בזה בעז"ה:

תוספות בד"ה לכתוב רחמנא לא יקח כו' עיין שם בדבריהם ז"ל מה שהקשו על פי' רש"י ז"ל. ולדידי קשיא לי עוד מאי קאמר ר' יהושע לשמעון התימני לכתוב רחמנא לא יגלה לחוד דהא לשמעון התימני איצטריך למיכתב לא יקח כי היכי דלא נדרוש סמוכין דמיירי באנוסת אביו וכדאמרינן בריש מכילתין דהיינו טעמא דרבנן משום דאפסקי' קרא דלא יקח. אבל לפי' התוס' ז"ל א"ש דליכתוב רחמנא לא יקח לחוד. אלא דאכתי קשה. א"כ דילמא לא יגלה נמי בכלל. ומש"כ התוס' ז"ל דא"כ לכתוב לא יגלה לחוד זה אינו דא"כ הוי מוקמינן לה באנוסת אביו מטעם סמוכים לקרא דונתן האיש השוכב כו'. וי"ל דל"ד כתבו התוס' לא לכתוב אלא לא יגלה אלא הדק"ל לא לכתוב אלא לא יקח. ועדיין אינו מיושב הא דגרסינן לא לכתוב אלא לא יקח או לא יגלה דלא יגלה לחוד א"א למיכתב דהוי מוקמינן לה באנוסת אביו. ומדברי הרי"ף ז"ל נראה דמפרש דר' יהושע דאמר לתרוייהו לשמעון התימני ולר' יהודה לשמעון התימני לכתוב רחמנא לא יקח לחוד והוי אשת אב דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. והיינו דלשמעון התימני ליכא למימר דליכתוב לא יגלה לחוד משום דהוי מוקמינן לה באנוסת אביו וכנ"ל. ולרבי יהודה לכתוב רחמנא לא יגלה לחוד דלא יקח לחוד ליכא למימר לרבי יהודה דליכתוב רחמנא משום דלא הוי ידעינן ח"ל. והיינו דקאמר הש"ס לכתוב רחמנא לא יקח לשמעון התימני או לא יגלה לרבי יהודה. אבל קשה דמשמע מדבריו ז"ל דר' יהושע מצי סבר נמי כרבי יהודה. דמוקי לא יגלה באנוסת אביו. וא"כ מח"כ נמי ליהוי ממזר דח"כ נמי בכלל לא יקח עד לא יגלה. וכמו שכ' התוס' ז"ל וצ"ע. ועיין תוס' קדושין פ' עשרה יוחסין שכתבו ג"כ כן לדברי ר"י ע"ש:

ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דר' יהושע כרבנן ס"ל דמוקי לה לשומרת יבם יש לדקדק מ"ש דלענין אנוסה לא דריש סמוכים משום קרא דלא יקח. ולענין ממזר דריש סמוכין אף על גב דמפסיק קרא דלא יגלה:

תוס' ד"ה הכל מודים בבא על הנדה כו'. התוס' ז"ל הרבו להשיב על שיטת רש"י ז"ל שפירש דבסוטה ושומרת יבם כ"ע מודים דלא הוי ממזר אפילו למ"ד דר"ע לא בעי ח"ל דשאר מכמה סוגיות דאמרינן דלר"ע הוי ממזר מיבמה ופי' הם ז"ל דאליבא דר"ע דמתניתין קאמר דסוטה נמי ח"ל דשאר היא ואליביה הוא דקתני בברייתא דהכל מודים בשומרת יבם. אבל למ"ד דלא בעינן ח"ל דשאר הוי ממזר מיבמה והיינו טעמא דלמ"ד דלר"ע דוקא ח"ל דשאר תרתי בעי ח"ל דשאר ודלא תפסי קדושין מש"ה מודה בסוטה אע"ג דהוי ח"ל דשאר כיון דתפסי בה קדושין ומודה נמי בשומרת יבם אע"ג דלא תפסי בה קדושין כיון דלאו דשאר הוא כן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולא ניחא להו