קרן אורה יבמות סג

בר מצות הוא בשעת מילה ולא הוי לן למידחי' שבת בעבורו. וצ"ל דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אין הטבילה מעכבת בעבד. ועוד יבואר בזה לקמן בפרק הערל בס"ד ודו"ק בכל הנ"ל:

ע"ב תוס' בד"ה ר' אליעזר אומר אבי' ממש כו'. אי נמי נפקא מינה אם מתו אביה ואמה או נתגיירו. פי' דלר"א אם אין לה אב ואם מותר בה מיד. והנה אם נאמר דאיסור הבחנה הוא מה"ת. א"כ ע"כ צריך שלשים יום כדי להמתין וסגי בהכי ע"פ ד"ת דאזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן ובחדש אחד יוכר בין זרע שנזרע בקדושה או שלא בקדושה. אלא דע"כ מה"ת מותר בה מיד ולא חיישינן משום איסור הבחנה כדאמרינן לעיל אם קיבלה עליה מותר בה מיד. ומ"מ לא מסתבר לומר דלר"א יכול לגיירה בע"כ מיד אם אין לה אב ואם. ולפי ריב"ן ז"ל לר"ע צריך שתכפור בע"א קודם שתיבעל לו היינו שאסור לבא עליה עד שתקבל. וכתבו דלפ"ז לא אתיא ברייתא דלעיל הא דתניא בד"א שלא קיבלה כוותיה דר"ע דלר"ע בעינן דווקא קבלה. ונראה מדבריהם ז"ל דאחר כל המעשים כולן יכול לגיירה בע"כ. וכן כתבו הריטב"א ז"ל והנימק"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאחר כל המעשים ג"כ צריך שתקבל עליה אבל בע"כ אין יכול לגיירה. וא"כ צ"ע למה נתנה תורה שיעור שלשים יום וכל המעשים כולן ממ"נ אם קיבלה עליה מותר בה מיד ואם לא קיבלה עליה אפי' לאחר שלשים יום אסורה לו. וצ"ל דשיעור זה נתנה תורה אם לא קיבלה עליה מיד יניחנה ולא יגלגל עמה שתקבל עד אחר כל המעשים כולם. ועי' בלח"מ שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שכתב בשם הספרי ואחר כן תבא עליה ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה. אבל לא קידושי כסף ושטר. והקשה מזה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דנושאה בכתובה וקידושין. ולפי הנ"ל י"ל דדרשה דספרי אתיא כר"א דאחר שלשים יום לא בעינן קבלה. אבל לר"ע דאמר שצריכה לקבל והרי היא גיורת גמורה פשיטא דמהני בה כתובה וקידושין. ובספרי איתא דר"ע ס"ל נמי דבעינן ג' חדשים ירח שלשים ימים שנים כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה. וי"ל דר"ע לטעמי' דבעינן שתקבל ומש"ה צריכה ג' חדשים להבחנה. אבל ר"א ס"ל דשלשים יום סגי לטעמי' דלא בעי קבלה. וא"כ הזרע השני ג"כ אינה בכשרות כ"כ. אלא דמשמע מזה כדברי התוס' ז"ל דר"ע פליג אהא דקתני לעיל בד"א שלא קיבלה. וא"כ לרשב"א תיקשי דהא הוא נמי קאמר דבעינן ג' חדשים וכדתניא בתוספתא דהיה מביא מן המקרא והיינו טעמא דלא דריש ואחר כן שנים. כיון דהטעם הוא משום הבחנה. א"כ אמאי קאמר לעיל דיכול להטבילה מיד לשם עבדות ולשם שחרור ומותר בה מיד. וע"כ צ"ל דלרשב"א טעמא לאו משום הבחנה הוא ודו"ק:

גמרא מקיימין בעבדים שאין מלין דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין מקיימין. וכתבו התוס' ז"ל דמה"ת פליגי דלר"ע מצוה עליו למול עבדיו כמו שמצינו באברהם אבינו שנצטוה למול עבדיו [ובמכילתא פ' בא איתא דר"ע יליף מקרא דומלתה אותו דמחויב למולו]. ור' ישמעאל ס"ל דילפינן מקרא דוינפש בן אמתך דאין חובה על הרב למולו. וא"כ לר' ישמעאל וודאי לא מצי הרב למול אותו בע"כ כיון דאין חובה עליו למול אותו ואליבי' ע"כ דרשינן הא דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו קאי אעבד דלהרב וודאי אינו מעכב אותו מפסחו. כיון דאינו מחויב למולו. וכן מוכח בספרי דבהא פליגי ר' ישמעאל ור"ע עיין בילקוט פ' בא ולר"ע דאמר אין מקיימין הוא דפליגי תנאי אי יכול למולו בע"כ. והרשב"א ז"ל. הביא מחלוקת הר"י אברצלוני עם הרמב"ן ז"ל הר"י ז"ל כתב דהרב יברך על טבילת העבד. והרמב"ן ז"ל כתב דהעבד עצמו יברך. וגם זה נראה דתליא בפלוגתא דהני תנאי דלר' ישמעאל אין הרב מחוייב למולו. והעבד הוא דקעביד מצוה במילה וטבילה אבל לר"ע מצוה על הרב. ויש לדקדק מ"ט דר' ישמעאל הא כתב רחמנא ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר יליד ביתך ומקנת כספך לדורותיכם ומצוה מפורשת היא לדורות עולם. וכן למ"ד דאין יכול למולו בע"כ. ואמאי כיון דמחויב הוא במילה מן התורה למה לא יכוף אותו לקיים. וצ"ל דאזהרת התורה לא באה אלא על עבד שנולד משפחה שכבר נתחייבה במצות. ואז גם וולדה מחויב במילה ומילתו דוחה שבת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל אם קנהו בלתי מהול או שנולד קודם טבילת אמו אין מצוה זו מחוייבת לא על הרב לרבי ישמעאל ולא על העבד לכ"ע. ומש"ה אין מלין אותו בע"כ. ועיין בא שהביא בשם ר' ירוחם דכל מילת עבדים אין דוחה שבת. והוא דבר פלאי דעבד שנולד משפחה שחייבת במצות ודאי נראה דגם וולדה חייב במצות ומילתו בזמנו דוחה שבת. ודברים אלו צ"ע. וכבר כתבתי מה שיש להעיר בזה בשבת פ' ר"א דמילה:

גמרא הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד בלתי מהול ואע"ג דעובד כוכבים בעלמא אין כאן אלא משום שבות עבד שאני דגופו קנוי לו. והרב מצווה עליו שישבות ממלאכתו בשבת וקצת קשה לפמש"כ לעיל בשם הראשונים ז"ל דאין בו קנין הגוף כלל אם לקחו מעובדי כוכבים אפילו לדמיו. א"כ מ"ש עבד בלתי מהול משאר שכירו ולקיטו דאין בו אלא איסור שבות. וצ"ל דמ"מ כיון שמכר עצמו למעשה ידיו לעולם גרע טפי ואסור הוא במלאכת ישראל מה"ת וגר תושב היינו שקיבל עליו ז' מצות ג"כ הזהירה התורה עליו במלאכת ישראל אע"ג דאין קנוי לו. ומש"כ הרא"ש ז"ל דמיירי בגר תושב שנתגדל בביתו כמו שכירו ולקיטו נראה דלאו דוקא. וה"ה אם עושה בחנם בשליחותו של ישראל עובר בעשה. וא"כ אזהרת עבד ואמה ע"כ אפילו אם לא קיבלו עליהם ז' מצות מוזהרין עליהם דאי דוקא בקיבל ז' מצות א"כ מאי אירי' עבד ואמה הא על כל גר תושב מוזהרין עליו שלא לעשות עמו מלאכה. והרשב"א ז"ל כתב דעל עבד בלתי מהול של ישראל מוזהר עליו אפי' אחר שאינו רבו כיון דעבד ישראל הוא. וכן כתב הוא ז"ל דקרא מיירי בעבד שלא קיבל עליו ז' מצות וכמו שכתבתי אבל הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כתבו דמי שלא קיבל עליו ז' מצו' לא בא לכלל אזהר' זו כלל ועבד בלתי מהול הוא עבד תושב. ועיין בזה במ"מ פ"ך מהלכות שבת באורך שם. ועיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל דעבד שאינו מהול לכ"ע אסור לקיימו אפילו יום אחד. והנה מה שכ' הה"מ ז"ל דאפילו לגלגל עד י"ב חדשים אין מגלגלין אלא אם קיבל עליו תחילה ז' מצות מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים פ"ח להיפך וכמו שכ' הכ"מ ז"ל שם. וא"כ אין טעמו של הה"מ ז"ל מוכרח דשפיר מצינן למימר דקרא מיירי בעבד שאינו מהול. וכשהוא מגלגל עמו עד י"ב חודש. והכי אמרינן בגמרא דר"ע חד מתרי תלתא טעמי נקט ושפיר כן לשיטת הרמב"ם ז"ל דמותר לגלגל י"ב חודש אפילו כשהוא אינו מהול דהא כל הני אמוראי דאמרי להאי דינא משמע דאמרו כן להלכה בדבר הנהוג בימיהם. ולדברי הרמב"ם ז"ל אין דין דגר תושב נוהג בזמה"ז כלל אלא ודאי דמותר לגלגל אפילו כשהוא אינו מהול. אבל מימרא אחריתי דאיזהו עבד אינו מהול שמותר לקיימו שפיר יש לומר דאקרא קאי דכתיב וינפש בן אמתך ומיירי בזמן המקדש דמקבלין גר תושב והי' אפשר לומר דבכה"ג שמגלגל עמו י"ב חודש אינו מוזהר על מלאכתו משום דאינו אלא שכיר בעלמא וכמו שכ' רש"י ז"ל בד"ה. אבל היכא דפסקא למילתיה אלא דלא משמע כן מהא דפריך הש"ס ולישני ליה הא:

אבל בכריתות (דף ע) מהא דאמר אחד עבד ואמה התושבים ואחד גר תושב עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דקרא מיירי בעבד ואמה התושבים אבל גם משם אינו מוכרח די"ל מש"ה נקט ר"ש עבד ואמה התושבים. משום דבהא פליג ת"ק עליו. וס"ל דגם לעצמו אסור לעשות מלאכה. אבל עבד עובד כוכבים לכ"ע מותר לעשות מלאכה לעצמו. דע"כ הא דפסק התם הלכה כר"ש היינו בהא דמתיר לעבד ואמה לעשות מלאכה לעצמו כמו בחול דבגר תושב ר' יוסי נמי קאמר הכי דמותר לעשות לעצמו כמו בחול אלא ודאי בעבד ואמה הוא דפליגי דלת"ק אסורין לעשות לעצמן כמו בחול ור"ש מתיר גם בעבד ואמה התושבים אבל עבד עובד כוכבים כ"ע מודים דמותר לעשות לעצמו אבל אחרי העיון ראיה גדולה היא דע"כ טעמא דת"ק דמחלק בין עבד ואמה התושבים לגר תושב הוא מטעם הנ"ל דלענין מאי נאמר עבד כיון דאפילו גר תושב נמי אסור לעשות מלאכתו של ישראל. אלא ע"כ עבד ואמה התושבים אפילו לעצמן אסורין לעשות מלאכה כמו בחול וש"מ דעבד בלתי מהול האמור בתור' היינו עבד תושב אלא דלמ"ד התם דגר תושב עושה לעצמו כישראל בחוה"מ. א"כ אטו עבד תושב אסור לגמרי במלאכה אפילו לעצמו. והא עובד כוכבים ששבת. ואפשר כיון דעבדו של ישראל הוא לאו בכלל עובד כוכבים ששבת הוא. ולפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל טעמו של דבר בעובד כוכבים ששבת היינו משום דאסור להוסיף על ז' מצות. בלא"ה אין כאן קושיא מעובד כוכבים ששבת. ומדברי התוספות ז"ל בד"ה זה גר תושב משמע דהא דאסרי הני תנאי במלאכה לעצמו לגר תושב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו אלא מדרבנן דאל"כ תיקשי להני תנאי דהא נפישו להו משבע מצות:

וראיתי בילקוט בשם המכילתא פרשה משפטים והגר זה גר תושב הרי הוא בשבת כישראל בי"ט הלוקח עבדים בלתי מהולים מן העובדי כוכבי' הרי הן בשבת כישראל בחוה"מ. ור"ע מחליף גר תושב כישראל בחוה"מ ועב' מהול כישראל בי"ט עכ"פ מוכ' מזה דעבד שאינו מהול דלאו תוש' קמיירי קרא דאי עבד תוש' א"כ מ"ט דריה"ג דאמר דעבד קיל מגר תושב אבל אם מיירי בעבד דלאו תושב. א"ש דריה"ג ס"ל דגר תושב עדיף מעבד דלאו תושב. ור"ע