קרן אורה יבמות ס

דבעינן מילה וטבילה. וכן איפכא דמ"ד דבקטן צריך היינו משום חיובא דמצות מילה שמא ערלה כבושה היא. בגר בימי' הקדמונים אפשר דמודה דאין צריך דבקטן החיוב הוא משום מצות מילה ובגר בימים הקדמונים הוא כדי להכניסו לברית ע"י מילה וטבילה. והא דאמרינן בפרק ר"א דלא נחלקו ב"ש וב"ה על קטן שנולד כשהוא מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית לא נחלקו אלא בגר בימי' הקדמוני' ע"כ בקטן הטעם משום דחיישינן לערלה כבושה דאי אפי' אם אין לו ערלה מ"מ חייבין להטיף כדי לקיים מצות מילה. א"כ פשיטא דבגר בימים הקדמונים נמי היה צריך להטיף כדי לקיים מצות מילה אלא וודאי כל שאין לו ערלה לא שייכא ביה מצות מילה והא דמודו בקטן דצריך הוא. הוא משום דשמא ערלה כבושה היא. ובגר בימים הקדמונים הוא דפליגי משום דבעינן מילה וטבילה. אבל לא משום חיובא דמילה. וכבר כתבתי בזה בחי' למס' שבת שם בפ' ר"א דמילה:

אלא דא"כ צ"ע הא דפליגי לקמן בפ' הערל בגר בימי' הקדמוני' שנתגייר כשהוא מהול אי נימול דווקא ביום או אפילו בלילה. ולפי הנ"ל כיון דלאו מטעם חיובא דמילה הוא דצריך להטיף ממנו דם ברית אלא כדי להכניסו בדת ישראל ע"י דם ברית. א"כ למה לא יהיה נימול בין ביום בין בלילה. וי"ל כיון דמ"מ מחויב הוא להטיף דם ברית הוי בכלל שאר מצות מילה ואינה אלא ביום. ומהתם נמי משמע כמו שכתבתי לעיל בדעת רש"י ז"ל דבמילה לא בעינן כל דיני משפט וכשר הוא אפי' אם מל בפני שנים לחוד דאל"כ יהיה נימול ג"כ ביום כמו משפט:

והנה עבד הנלקח ג"כ צריך מילה וטבילה. כמבואר לקמן בשמעתין ובדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה דהא דבעינן תרווייהו בעבד לאו דמעכבי תרווייהו אלא המילה הוא משום חיוב מילת העבדים האמורה בתורה. אבל לענין מצות עבד ע"י טבילה לחוד ג"כ הוא דמתחייב כי היכי דלא מצינו הרצאת דמים בעבד. וא"כ אם לקח אותו כשהוא מהול נראה דאין צריך להטיף ממנו דם ברית ויתבאר עוד לקמן בזה:

גמרא תקוני גברא בשבת לא מתקנינן. והרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' א"ב כתב הטעם משום דהוי דין ואין דנין בשבת ובי"ט. וכתב הכ"מ דמש"ה לא אכתב טעמא דמתקן משום דנראה כמיקר. ולא הוה צריך לזה דבלא"ה לא ס"ל להרמב"ם ז"ל טעמא דמתקן לענין טבילה כמו שכתב בהל' יו"ט טעמא דרב ביבי שמא ישהא. אלא דיש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס האי טעמא דאין דנין בשבת. וי"ל דכבר כתבתי לעיל דאין צריך כל דיני משפט אלא בדבר שנכנס לברית היינו זו שהיא אחרונה המילה או הטבילה. וא"כ לטעמא דאין דנין בשבת הוא מותר לטבול קודם המילה. אבל לטעמא דהוי תקוני גברא בזה נמי הוי תקוני גברא דבלא הטבילה לא מהני המילה שאחרי'. ובאמת היה נראה דלא מהני טבילה קודם המילה דהוי כטובל ושרץ בידו. אבל הראשוני' ז"ל כתבו דאם הטבילה קדמה ג"כ מהני ובש"ע יש בזה ב' דיעות ומבואר ג"כ שם בש"ע דבמילה ג"כ בעינן כל דיני משפט בג' וביום. ומהא דאמרי רבנן לקמן דגר בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול נימול בין ביום בין בלילה מוכח דדווקא לענין טבילה הוא דבעינן יום משום דהוא עיקר הדין שעי"ז נכנס לדת ישראל. אבל הרשב"א ז"ל כתב דטבילה הוי כגמר דין. ובדיעבד כשר אפילו בלילה. והתוס' ז"ל כתבו לעיל ג"כ דבדיעבד כשר בלילה ושלא בפני ג' וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל לפי מה שפי' דבריו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ולשון הש"ע שם צ"ע קצת דבסוף סעיף ג' כתב דלהרמב"ם ז"ל אם מל וטבל בלילה מעכב ואסור בישראלית. ובסעיף ד' כתב הואיל וטבילת גר בימים הקדמונים צריך ב"ד אין מטבילין בשבת וי"ט ולא בלילה ואם טבל ה"ז גר והוא לשון הרמב"ם ז"ל הרי מבואר דטבילת לילה אינו מעכב לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בזה בדברי הב"ח ז"ל:

והרי"ף ז"ל השמיט איסורא דטבילת גר בשבת וכתבו המפרשים ז"ל דדעתו להתיר מטעם דנראה כמיקר והדבר קשה לאומרו שדחה הרי"ף ז"ל ברייתא מפורשת מכח סוגית הגמרא והיכן מצינו פלוגתא בזה. ע"כ הי' נראה דהרי"ף ז"ל לא כתבה מחמת פשיטותא וכדפריך הש"ס פשיטא. תדע דהא רבי יהודה נמי ס"ל דאין מטבילין בשבת אלא אם כבר מל דסגי במילה לחוד. אבל בגיורת דליכא אלא טבילה לחוד אין מטבילין בשבת וליכא מאן דפליג בהא:

ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמרינן מאן חכמים רבי יוסי דמשמע דלא מצינו מי שסובר דבעינן מילה וטבילה אלא ר' יוסי והא מצינו לרבי דס"ל נמי בכריתות דבעינן מילה וטבילה וכן ר"ע לקמן בפ' הערל. וי"ל דלר"ע לא מצינו בפירוש שאמר כן ועדיפא ליה להש"ס לאתויי מרבי יוסי דקשיש מיניה דרבי:

רש"י ד"ה משפט כתיב ביה משפט אחד יהי' לכם ולגר עכ"ל. וכן כתבו התוס' ז"ל ולא הבנתי אמאי לא ניחא להו במאי דאיתמר לקמן בברייתא בהדיא קרא דושפטתם צדק בין איש ובין גרו ולמה להו קרא אחרינא ורב ספרא מתני ר' אושעיא ב"ר חייא. ומשמע דהוא בריה דר' חייא שאמר לעיל ומוכח מכאן דאפילו קרובים כשירים לטבילת גר. ועיין הגהת מרדכי:

גמרא מי שבא ואמר גר אני יכול יקבלנו כו'. צ"ל הא דס"ד להאמינו היינו משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי והיינו טעמא דסגי בעדים שאמרו שמענו שנתגייר בב"ד פלוני אע"ג דלא הוי עדות גמורה ולר' יהודה בח"ל אין צריך להביא ראי' כלל והיינו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ובד' הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא נתבאר דסגי בעדים שאמרו שמענו. וכתב הרא"ש ז"ל משום דאיכא למימר דהא דסגי באומרים שמענו היינו לר"י דאמר בח"ל אין צריך להביא ראיה כלל ולדידיה בא"י סגי באומרים שמענו. אבל לרבנן צריך להביא ראיה ברורה בין בארץ בין בח"ל. ולא ידענא מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר' יהודה לרבנן כיון דרבינן לה מרבויא דכי יגור ולעדים לא איצטריך וע"כ לרבות עדים שאמרו שמענו כו'. ועיין רש"י ז"ל בד"ה צריך להביא ראיה שבב"ד נתגייר שמא גבעוני מהול הוא. ומשום שבחא דא"י הוא דקאמר הכי ולא פי' דצריך להביא ראיה שבב"ד נתגייר שמא נתגייר בינו לבין עצמו היינו משום דלר' יהודה דאמר בח"ל אין צריך להביא ראיה ע"כ מהמנינן ליה שכדין נתגייר. ומש"ה גם בא"י ליכא למיחש להא מילתא שמא נתגייר בינו לבין עצמו דאם נתגייר ודאי כדין נתגייר אלא דחיישינן שמא משקר הוא ולא נתגייר כלל ולזה אפשר דלא בעינן עדות גמורה אלא באומרין שמענו סגי דודאי לא משקר. אבל לרבנן דאמרי בח"ל נמי צריך להביא ראיה היינו דלא מהמנינן ליה דנתגייר בב"ד י"ל שפיר דבעינן עדות גמורה שראו שנתגייר בב"ד. ובזה נתיישב לי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאם אין לו ראיה טובל בב"ד לפנינו. ומשמע דסגי בטבילה לחוד ולמה לא יצטרך להטפת דם ברית כיון דחיישינן שמא ערבי מהול הוא. ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן לא חיישינן לזה שמא ערבי מהול הוא אלא חיישינן שמא לא נתגייר בפני ב"ד. ומש"ה סגי בטבילה לחוד לפנינו בפני ב"ד. אבל המילה אין צריך ג' ואפילו אם מל בינו לבין עצמו סגי. וכמו שכ' לעיל דכל דיני המשפט אינן אלא בטבילה שבה נכנס לדת ישראל. (אבל לשון הש"ע בסימן רס"ח צ"ע שהוא כתב ג"כ כלשון הרמב"ם ז"ל דבטבילה סגי והלא מבואר שם דלכתחילה בעינן המילה ג"כ בפני שלשה וא"כ אמאי לא נצטריך להטיף ממנו דם ברית בפני בד):

דף מז אין לי אלא בארץ בח"ל מנין כו'. יש לדקדק אמאי לא ילפינן מקרא דלדורותיכם דאפילו בזמן דבטלה קדושת הארץ מקבלין ממילא דה"ה בח"ל. וכן לסברת התוס' ז"ל דמשום שבחא דא"י לא הדרי בהו והיינו בזמן המקד' אבל בזה"ז ליכא שבחא. כיון דבטלה קדושת הארץ. וכל מצות הארץ אינן נוהגת אלא מדרבנן ואפ"ה אמרה דלקבל גרים אפילו בזמה"ז. א"כ ה"ה בח"ל. וי"ל דהאי תנא ס"ל דקידשה לע"ל וכן משמע מהא דאמרינן בגמרא והשתא נמי דליכא טיבותא איכא לקט שכחה ופאה ואי נימא דאין נוהגת אלא מדרבנן אטו איצטריך קרא דבארץ להכי אלא משמע דמה"ת נהגא אפילו בזה"ז:

נתגיירתי ביני לבין עצמי כו'. וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך. הא דהבנים כשירים ע"כ צ"ל דמיירי שהי' מוחזק התחילה בחזקת כשרות והוא בא ליפסל את עצמו ע"כ אינו נאמן על הבנים וכן מבואר בש"ע מי שהי' מוחזק בחזקת ישראל כו'. וא"כ קשה למה הוא עצמו פסול נימא מי לא טבל לקירויו. וצ"ל דהוא אומר שלא טבל מעולם או שלא קיבל נמי בפני ג'. וא"כ טבילתו לא מהני וכמו שכ' התוס' ז"ל. אבל המרדכי ז"ל כתב דהא דמהני טבילת קרי היינו היכא דנהג מנהג יהדות בפרהסיא תחילה אבל עובדא דהכא מיירי שלא נהג מנהג יהדות תחילה. וא"כ קשה בניו אמאי כשרים כיון דאין כאן חזקת כשרות ולא היו מכירים אותו תחילה. והתוס' ז"ל בד"ה במוחזק לן כתבו כיון דלא הי' מוחזק לן בעובד כוכבים מש"ה הבנים כשירים ולא ידעתי טעמא מאי כיון דלא היינו מכירים אותו ובניו ובא לפנינו ואמר שנתגייר שלא כדין במה יוכשרו בניו כיון דאין להם שום חזקת כשרות אלא ע"כ צ"ל שהיו מוחזקים בכשרות תחילה. וא"כ אין שום ראיה מהכא להיכא דלא מוחזק לן לא בעובד כוכבים ולא בישראל. ודברי התוספות ז"ל יש לומר דכוונתם נמי להכי דיכול להחזיק עצמו בישראל בלא עדים. אבל המרדכי ז"ל כתב להוכיח מהכא דמהימן לומר נתגיירתי בב"ד במיגו דאמר