קרן אורה יבמות סא

ישראל אני. משמע דעדיין לא הוחזק כלל. וא"כ אמאי הבנים כשירים וצ"ע. ולדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאם נהג בדת ישראל דאין צריך עדים לא תיקשי למה הוא עצמו פסול משום דהכא שאני דהוא אומר שנתגייר בינו לבין עצמו אלא דלשון הרמב"ם ז"ל בהאי דינא אינו מבואר כ"כ שלא ביאר דמיירי שהוחזק בכשרות תחילה ע"ש בדבריו ז"ל פי"ג מהל' א"ב ודו"ק:

תוספות בד"ה נאמן אתה לפסול עצמך היינו דוקא במילי דמשוי נפשיה חד"א. וכתבו התוס' ז"ל לעיל כגון ליאסר בבת ישראל. ולא הבנתי איזה איסור יש על העובדי כוכבים לישא בת ישראל והיא ג"כ אינה מוזהרת עליו. כיון דמה"ד ישראל כשר הוא. וצ"ל דמ"מ לפי דבריו מאכילה דבר האסור. והתוס' ז"ל הקשו ממ"נ אם אשתו כותית היא בלא"ה הבנים פסולים ואם ישראלית היא בלא"ה כשירים הם דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וכ' הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דמיירי הכא בגר וגיורת שבאו שניהם ואמר נתגיירנו בינו לבין עצמנו וקשה לי לפ"ז מאי פריך הש"ס מי אמר ר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר כו'. ומאי קושיא נהי דאיהו מהימן לומר שנתגייר בינו לבין עצמו. אבל אשתו לא מהימנא וגם הוא אינו נאמן על אשתו. ומש"ה הבנים כשרים. כיון דהיא מוחזקת בחזקת ישראלית. ע"כ הנכון כמ"שכ התוס' דר' יהודה ס"ל דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ממזר. אבל דברי הרמב"ם ז"ל שכ' ג"כ דאינו נאמן לפסול הבנים צ"ע למה הוצרך לכתוב כן לפי מש"כ לעיל דאליביה הולד כשר לגמרי ואפילו פגום לא הוי ועיין לח"מ שם:

ואחרי עיוני בהלכה זו בא לידי חידושי הריטב"א ז"ל על מכילתין. וראיתי בו בשמעתין שכתב על פלוגתא דר"א ור"י באבות אי הואי גם טבילה דפליגי בהני קרבנות אי קודם מתן תורה הואי או לאחר מתן תורה ור"א ס"ל דלאחר מתן תורה הואי. וא"כ פליג ר"א נמי בהרצאת דמים דלא בעינן. וכבר כתבתי דבכריתות משמע דליכא מאן דפליג בהא ואי יליף מקרא דכי יגור א"כ הדק"ל ליבעי טבילה ג"כ דאין הזאה בלא טבילה ואי משום דעיקר הטבילה אינה אלא משום הזאה וכיון דהזאה לא מעכבא ה"נ טבילה לא מעכב'. א"כ שפיר מצינן למימר אפילו אם הוה הרצאת דמים באבות מ"מ הטבילה לא מעכבת כיון דבשביל הזאה באת והזאה גופא לא מעכבא. וי"ל דר"א ע"כ ס"ל דלא הוי הרצאת דמים מדאמ' מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. ועפ"ז לא תיקשי קושית התוס' ז"ל מר"ע לדברי הריטב"א ז"ל דאליביה ליכא לשנויי כמו שכתבו התוס' ז"ל דלר"ע לא הוי טבילה באבות. דהא ר"ע ס"ל דכל הפרשה היתה קודם עשרת הדברות כדאיתא בריש יומא. וא"כ הוי הרצאת דמים קודם מתן תורה. וע"כ טבילה ג"כ היתה. ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לר"ע דלא שמעינן מאבות טבילה לעיכובא כיון דלצורך הזאה באת והזאה לא מעכבא. ומש"ה יליף מתושב ושכיר ומ"מ נעלם מאתי כעת היכן מקומה של פלוגתא זו בפירוש אימתי היו קרבנות אלו. ובריש מכילתין משמע דלכ"ע לפני הדבור היו כדפריך שם מה לעולה שכן ישנה לפני הדבור. ובילקוט הביא בשם המכילתא ג"כ דבחמישי בנה וזבח ועיין בזה במפרשי התורה דואל משה אמר. ועוד דאפי' היה (אחר) מתן תורה מ"מ דם ברית היה כמו שכתב בפירוש הנה דם הברית וצ"ע ועיין תוס' ז"ל בכריתות שם מש"כ בזה:

עוד ראיתי שם שכתבו דהא דר"א דן אפשר משאי אפשר הוא דוקא בהני תרתי מפסח מצרים שהיא המצוה הראשונה וכן למילף מאבות והוא נגד סוגיא דנדה (דף לז) דאמרינן התם הא מני ר"א היא דס"ל דנין אפשר משאי אפשר. אבל מהא דפריך הש"ס בתמורה על ריש דאמר אין חטאת ציבור מתה וכי דנין אפשר משאי אפשר משמע דליכא למ"ד דדנין אפשר משאי אפשר בעלמא וכדברי הריטב"א ז"ל ואין כאן מקומו בזה:

ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דילפינן טבילה באבות מקרא דוכבסו שמלותם. והוא אינו מדוקדק דהא בש"ס אמרינן דאין ראיה מהאי קרא ודילמא נקיות בעלמא:

ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב דנהגו להטיף בשניהם בין בגר בימים הקדמונים שנתגייר כשהוא מהול בין בקטן שנולד כשהוא מהול. ומיהו אין לחלל את השבת כיון דאיכא פלוגתא. ואין זה מובן דהא אפילו למ"ד דצריך להטיף דם ברית בקטן לכ"ע אין מחללין עליו את השבת אליבא דב"ה משום דאינו אלא ספק שמא ערלה כבושה היא ואין כאן פלוגתא כלל ודו"ק:

ע"ב תוספות בד"ה מטבילין אותו משמע שהמילה קודם לטבילה. והקשו מהא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה. ותי' דאכתי לא חזי למילה וכוונתם ז"ל כיון דלא חזי למילה הוי כמו אשה דסגי בטבילה לחוד אע"ג דלא דמי לאשה דהא אפשר למולו כשיולד מ"מ כיון דהשתא לא חזי למילה מהני ליה טבילת אמו אפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא. אבל הרמב"ן ז"ל דייק מינה דמהני נמי אם קדמה הטבילה למילה. וא"כ כשנולד אכתי לאו ישראל הוא עד שימול. וקשיא טובא דהא מבואר בכמה דוכתי דאם לידתו בקדושה ישראל הוא תיכף בשעת לידה וכדתנן בבכורות דחייב בפדיון והוי בכור לכהן ואדרבה קשיא לי מאי קמ"ל רבא דבנה אין צריך טבילה הא מתניתין היא בבכורות דהוי ישראל גמור משעת לידתו. וע"כ היינו משום דאהני לי' טבילת אמו ואפ"ל דמתניתין דבכורות לא שמעינן אלא למ"ד דעובר ירך אמו. דאליביה ודאי ישראל גמור הוא משעת לידתו. אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו לא שמעינן וקמ"ל רבא דאפילו למ"ד עובר לאו ירך אמו נמי אין צריך טבילה משום דטבילת אמו סלקא גם לדידי'. וכבר כתבתי בזה באורך בחי' תמורה בסוגיא דאם שיירו משוייר ע"ש:

גמרא ורמינהו בד"א בגר בימים הקדמוני' אבל עבד משוחרר אין צריך לקבל ומשני רב ששת הא רבנן הא רשב"א. עיין פירוש רש"י ז"ל בשמעתין וביאר הרא"ש ז"ל דבריו דרבנן ורשב"א בטבילת שחרור פליגי. רשב"א ס"ל דאין צריך לקבל והיינו דקאמר וחוזר ומטבילה לשם שחרור. ורבנן ס"ל דטבילת שחרור צריך לקבל. ופריך עליה רב פפא אימור דאמרי רבנן דאינו יכול לעשותה בת חורין בע"כ אלא ביפ"ת דלא שייכא במצות כלל אבל לקוח מישראל שכבר נהג אצל ישראל מצות שהעבד חייב בהן גם רבנן מודו דבשעת שחרור אין צריך לקבל. והא דתניא דלקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל. היינו כשרוצה לשחררו לאחר שלקחו והטבילו לשם עבדות. אבל טבילת העבד לכ"ע מטבילו ומולו אפילו בע"כ. ודייק הרא"ש ז"ל כן מלשון רש"י ז"ל שכתב אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים כו'. ואי נימא דצריך לקבל בשעת טבילת עבדות הוי ליה לפרש משום דכבר קיבל עליו בשעת טבילת עבדות אלא ש"מ דבשעת טבילת עבדות לכ"ע אין צריך לקבל ומטבילו בע"כ. ובאמת משמע כן פשטא דשמעתין מדלא הוזכר לעיל בברייתא עבד סתם אלא עבד משוחרר משמע דבדיעבד לכ"ע אין צריך לקבל:

אלא דלפי המסקנא דמסיק דברייתא לענין טבילה קאמר קשה אמאי לא תני בברייתא נמי עבד סתמא והיה נראה לי מטעם זה דבשעת כניסתו לעבדות סגי בחדא או במילה או בטבילה. ומש"ה לא תני בברייתא טבילת עבד דאין צריך כיון דע"כ צריך למולו וסגי במילה לחוד וגבי יפ"ת הוא דתני מטבילה לשם שפחות אבל בעבד אין צריך טבילה. וכן משמע קצת מקרא דומלתה אותו אז יאכל בו דאיכא למ"ד דקאי אעבד גופא אלמא דאין צריך אלא מילה לחוד. אבל מה אעשה שד' הרמב"ם ז"ל חלוקין עלי והוא ז"ל כתב בהדיא דבעינן מילה וטבילה גם בעבד. וכן משמע מהא דמנימין עבדא דרב אשי דמסר ליה לאטבולי' ואפשר דלכתחילה צריך טבילה מדרבנן בעלמא. וכמו דלר"א בגר בימים הקדמונים נמי מטבילין אותו לכתחילה אבל עיכובא לא שמענו דעבד לא מצינן למילף מאבות אם לא שנאמר דמהא דמנימין עבדי' דרב אשי שמעינן דטבילה מעכבת בו דמסתמא מהלי' תחילה ואי נימא דטבילה לא מעכבא ביה א"כ כבר קנאו לעבד משעת מילה. ומה היה מתיירא שלא יטבול עצמו לשם בן חורין. הדרן לקמייתא דלשיטת רש"י ז"ל טבילת עבד לכ"ע אפי' בע"כ. וכמו שפי' הרא"ש ז"ל דבריו. והמהרש"א ז"ל הקשה לדברי הרא"ש ז"ל דא"כ היכי יליף רשב"א מקרא דכל עבד איש דאפי' בע"כ הא בטבילת עבד רבנן גם כן מודו דאפילו בע"כ ורבנן נמי אמאי דרשי קרא דעבד איש למילתא אחריתי ולא דרשי ליה לעבד גופא דמודו ביה רבנן דמלו אפילו בע"כ. ובאמת דיוקו של הרא"ש ז"ל אינו מוכרח. וכן משמע מדברי התוס' ז"ל דבטבילת עבד גם כן פליגי. אבל שיטת רש"י ז"ל ודאי נראה כדברי הרא"ש ז"ל. וכן מבואר בלשונו ז"ל בד"ה כופה ומטבילה לשם שפחות דכל טבילת עבדים ע"כ הם משמע דזה פשוט לכ"ע דיכול להטבילו בע"כ. ומיושב בזה קושיית מהרש"א ז"ל דלטבילת עבדות לא איצטריך קרא ואם אינו ענין לטבילת עבדות תניהו ענין לטבילת שחרור וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא. וא"כ העולה לשיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דטבילת עבדות אפילו בע"כ וטבילת שחרור אם בא לשחררו מיד אחר שלקחו דומיא דיפ"ת צריך לקבל אבל אם לקחו מישראל אחר שנהג במצות עבד אין צריך לקבל ומטבילין אותו בע"כ לשם **(כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שארי עובדי כוכבים אגל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"ל חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)**