קרן אורה יבמות נו

תוס' בד"ה הכל מודים במח"ג לרבותא נקט כו'. אע"ג דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבי' פגום מיהא הוי עכ"ל ואין זה מדוקדק דמשמע דדרשינן ואין בני' תועבין. ומ"מ פגום הוי וז"א כיון דדריש ואין בניה תועבין ע"כ אפילו לכהונה דלקהל לא צריך קרא דבלא"ה אין ממזר מחייבי לאוין. וע"כ כוונתם דקמ"ל דלא דרשינן אין בני' תועבין. אבל בלא"ה נמי א"ש דאמתניתין קאי דפליגי במח"ג אי הוי הולד ממזר קמ"ל דפגום מיהא הוי אפי' לרבנן וה"ה כל חייבי לאווין וכדמסיק אע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מח"ל מ"מ פגום מיהא הוי והיינו דפריך הש"ס עלה איכא למיפרך מה לאלמנה כו' ועוד היא תועבה כו' דשני הפירכות האלו סתרי אהדדי וכמו שדקדק המהרש"א ז"ל ג"כ. ולפי הנ"ל ניחא דעיקר הק"ו לענין שאר ח"ל הוא דקאמר דבמח"ג יש מקום לומר בלאו הק"ו דהוי פגום מדכתיב טומאה גבה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בנדה אלא כיון דעיקר מילתא דרב יוסף הוא בכל ח"ל מש"ה קאמר במח"ג נמי האי ק"ו. והיינו דפריך חדא מה לאלמנה ומיפריך הק"ו. ועוד דמח"ג בהדיא אימעיטא מהיא תועבה וא"כ גם בשאר ח"ל ליכא למידרש הק"ו דהאיכא למימר מח"ג תוכיח ועיין לעיל בריש מכילתין שהארכתי בזה וכתבתי שם לדעת הרמב"ם ז"ל דמח"ג לחוד הוא דלא הוי זר אצלה. וא"כ לא מצינו שאר ח"ל שלא יהיו זרים אצלה:

תוס' בד"ה הכא נמי כיון דבא עלי' עשאה זונה. התוס' ז"ל האריכו בזה ואנכי כתבתי לעיל בפ"ק לבאר דבריהם. ודברי הרמב"ם ז"ל בארוכה ע"ש:

דף מה רש"י חייבי לאוין כו'. וכותי ועבד לאו בני קדושין נינהו כו'. עי' בזה בדברי הרשב"א ז"ל. ובמש"כ לעיל בשמעתא דולד שפחה וכותית עיי"ש:

ע"ב גמרא ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב כו'. עי' בדברי הרשב"א ז"ל שהביא גירסת רב האי ז"ל טעמי' דמ"ד דהולד כשר משום דרחמנא אפקרי' לזרעיה דכותי ועבד. ולדבריו ז"ל יש לדקדק א"כ לר"ע נמי מנ"ל דמכותי ועבד הוי ממזר כיון דטעמי' משום דאפקרי' לזרעי' הוא. ועוד היכי ילפינן מק"ו מאלמנה דהוי פגום כיון דמן הדין אפילו ממזר ליהוי אלא דרחמנא אפקרי' לזרעי' א"כ פגום נמי לא הוי. וי"ל דהיינו דאמרינן לעיל לימא קסבר רבינא כו'. וכגירסת רש"י ז"ל. וקאמר דמ"מ ישראל פסול הוא. ועוד קשה להאי טעמא דאפקרי' כו' א"כ מאשת איש עכ"פ יהיה ממזר דהא עכ"פ נולד מאיסור מיתת ב"ד. והיה אפשר לומר דבזה פליגי אמוראי מ"ד דמא"א הוי ממזר סבירא ליה דטעמא משום דרחמנא אפקריה לזרעיה. ומשום הכי מא"א הוי ממזר מצד אמו. ומ"ד דמא"א נמי לא הוי ממזר ס"ל דטעמא משום דלאו בר קדושין הוא ולא דמי לאשת אב:

והנה מ"ד דכשר לגמרי ואפי' לכהונה. ע"כ צ"ל דהיינו מטעמא דרחמנא אפקרי' לזרעיה וכמו שכתב הנימק"י ז"ל דמש"ה לא דרשינן ק"ו מאלמנה. והשתא אי נימא כנ"ל דלהאי טעמא מא"א הוי ממזר א"כ מאי פריך הש"ס להאי אוקימתא דמוקי להא דרב יהודה דחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה היינו היכא דקדיש בת ישראל ופריך עלה והאמרי נהרדעא לדברי המכשיר מכשיר אפילו בא"א. ומאי קושיא הא רב יהודה הוא דמורי בה להתירא אפי' לכהונה. וכמו שכתב הנימק"י מדאמר זיל איטמר וא"כ ע"כ טעמא משום דרחמנא אפקרי' לזרעי'. וא"כ מא"א הוי ממזר אלא ש"מ דלאו הא בהא תליא ואפי' לטעמא דרחמנא אפקרי' כו' ג"כ אפי' מא"א לא הוי ממזר אם לא שנאמר דמאן דמכשיר בא"א אית ליה תרווייהו טעמי הא דלא הוי ממזר היינו משום דלא דמי לאשת אב והא דהוי כשר לכהונה הוא משום דרחמנא אפקרי' לזרעי'. וכבר כתבתי לעיל בפ"ק דבלא"ה הק"ו פריכא דאיכא למימר גר עמוני יוכיח. וכמו שהארכתי לעיל בזה בדעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א בשמעתין הקשה כן דאמאי לא אמרינן גר עמוני יוכיח. וכבר כתבתי לעיל בזה באורך:

רש"י ד"ה אותו הולד אין לו תקנה בבת ישראל כלומר ממזר הוא עכ"ל. משמע מלשון רש"י ז"ל דממזר גמור הוא ומותר בשפחה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאסור נמי בשפחה ואין לו תקנה לגמרי. והנה בגיטין פרק השולח מספקא ליה להש"ס אי קדושין תופסין בחציו עבד וחציו בן חורין. והשתא למאי דמוקים להא דרב יהודה כגון דקדיש בת ישראל ע"כ ס"ל דקדושיו קדושין אלא דמ"מ נראה דאין אלו קדושין גמורים אלא כמו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דהוי קדושין אבל אינן גמורין דלא קאי עליה אלא באשם. וה"נ קידושי חציו עבד וחציו ב"ח דאין על אשתו איסור אשת איש גמורה וא"כ למה יהיה הולד ממזר גמור כיון דאינו בא מאיסור א"א גמורה אלא וודאי נראה דלהאי אוקימתא אין לו תקנה כלל. א"כ ה"ה למסקנא דמוקים לה שבא על אשת איש דעלמא נמי הולד אין לו תקנה לגמרי. ושם בפרק השולח אמרינן דאי אין קדושין לחציו עבד כו' אין לו יורשין ואין זרעו מיוחס אחריו. וא"כ ע"כ צ"ל גם למסקנא בבא על אשת איש דעלמא ע"כ ס"ל דיש לו קדושין דאי אין לו קדושין אמאי אין לו תקנה כיון דאין זרעו מתיחס אחריו והרי הוא כעבד גמור דרחמנא אפקרי והולד כשר אלא ש"מ דיש לו קדושין וזרעו מיוחס אחריו. וא"כ מסתבר כפי' רש"י ז"ל דהוי ממזר גמור כיון דזרעו מיוחס אחריו דהא לגירסת רב האי עיקר טעמא דהולד כשר הוא משום דאין זרעו מיוחס אחריו. ובחציו עבד וחציו ב"ח כיון דזרעו מיוחס אחריו שפיר הוי ממזר. אבל לשון הש"ס דקאמר משום דאתי צד חירות ומשתמש בא"א לא משמע כן דמשמע דדווקא משום צד חירות הוא דמיפסל אבל לא משום צד עבדות. ולפי הנ"ל פסול גמור הוא. כיון דזרעו מיוחס אחריו וכ"ז הוא לגירסת רב האי ז"ל:

ולגירסתינו דלא למדוה אלא מאשת אב ג"כ היה נראה דס"ל לסוגיא דילן דיש קדושין לחציו עבד כו'. דאי אין לו קדושין. א"כ אכתי לא דמי לאשת אב ואמאי אין לו תקנה להולד. וכן כתב בספר חוסן ישועות בשם הרשב"א ז"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח דכיון דצד חירות בעלמא יש לי קדושין שפיר הוי דומיא דאשת אב ומצד חירות הוי ממזר. וכן מוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאין לו תקנה משום דצד חירות ועבדות מעורבים זה בזה ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דספק הוא אם יש לו קדושין ומש"ה יאסר בשפחה. שמא אין לו קדושין וכשר גמור הוא. אלא ש"מ דכל שיש בו צד חירות חשיב בר קדושין אע"ג דקדושיו לאו קדושין הם:

והרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות נזקי ממון כתב דראוי ליתן ליורשיו ואין לו. וקשה קצת דהא לשיטתו דספק יש לו קדושין א"כ הוי ליה נמי ספק אם יש לו יורשין ולמה כתב ואין מי יקחנו. ועוד צריך לדקדק למשנה אחרונה דכופין את רבו לעשותו בן חורין ואינו מעוכב אלא גט שיחרור לכאורה לכ"ע יש לו דין קדושין. וצ"ל דכ"ז שמעוכב גט שחרור הרי הוא כעבד לענין יוחסין ויתבאר בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

רבא אכשרי' לרב מרי בר רחל כו'. כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. והקשו התוס' ז"ל מהא דאגריפס המלך שפי' רש"י ז"ל דאמו מישראל הוי ואפ"ה נתחייבו שונאיהן של ישראל כלי' ואע"ג דתניא בתוספתא דאין מעמידין מלך בא"י אלא מן המשיאין לכהונה אין זה אלא מדרבנן ומסקי דאגריפם לא הוי אמו מישראל. אבל הרשב"א ז"ל והנימק"י כתבו בדעת רש"י ז"ל דלענין מלך בא"י בעינן שיהיה מאב ואם בישראל. ובשאר שררה הוא דסגי באמו מישראל ולא ידענא מי הכריחם לומר דלמלך דבא"י בעינן אביו ואמו מישראל ואמאי לא סגי באביו לחוד ושפיר קרינן ביה מקרב אחיך דעיקר היוחסין הוא ממשפחת אב. ולדבריהם ז"ל תיקשי [ומצאתי כן בחי' הרמב"ן ז"ל בשמעתין] מרחבעם בן שלמה שבא מנעמה העמונית משתי פרידות טובות. ועיין במ"מ בפ"א מהל' מלכים שכתב להוכיח מזה דה"ה אביו מישראל דקרינן ביה מקרב אחיך. ולענ"ד הוא מילתא דפשיטא דמשפחת אב קרוי' משפחה ורבותא הוא דאמרינן דאמו מישראל נמי קרינן ביה מקרב אחיך. ודעת התוס' והרמב"ם ז"ל. דבמלך נמי בא"י סגי באמו מישראל לחוד. ועי' לקמן פרק מצות חליצה בתוס' שם:

תוספות בד"ה מי לא טבלה לנדותה כו'. וכתבו דהא דצריך שלשה היינו לקבלת המצות. אבל לטבילה אין צריך ג' היכא דכבר קיבלה עליה מצות כדין. והרי"ף ז"ל כתב לפי מה שפי' דבריו ז"ל הרשב"א ז"ל והנימק"י ז"ל דלקמן לכתחילה קאמר דצריך ג' אבל הכא בדיעבד לא פסלינן ליה. והיינו נמי היכא דקיבל עליו כבר המצות. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל דהמל בינו לבין עצמו לאו גר הוא כלל. ועי' בדברי הרא"ש ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דפי' להא דשמעתין בטעמא אחרינא שכתב בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה גיורת בימים הקדמוני' שראינוה נוהגת בדת ישראל שטובלת לנדותה ומפרשת חלה. וכן גר בימי' הקדמוני' שנוהג בדת ישראל כגון שטובל לקירויו ונוהג שאר מצות הרי זה בחזקת גר צדק אע"פ שאין אנו יודעין שטבל בפני שלשה. אבל אם בא להתערב בישראל אין משיאין לו לכתחילה עד שיטבול בפני ג' משמע מדבריו ז"ל דכל שנוהג מנהג ישראל מחזקינן אותו לגר **(כל אלי הענינים וגם אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג בימי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבי' אבל עכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות ציוויה, כי הם חיינו ורוח אפינו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)**