קרן אורה יבמות נה

ע"י בדיקה כמו שפי' רש"י ז"ל לא עביד דאישתהי יותר מג' חדשים. ואכתי קשה א"כ אמאי חשבינן לעיל הא דתנן וחייבין באשם תלוי א"א לברר איסורו וכדפרכינן בכריתות עליה דר' זירא מהא מתניתין הא אפשר לברר איסורו ע"י בדיקה. וצ"ל דמ"מ כיון דהשתא א"א לברר איסורו אין חייבים עליה אשם תלוי. וכמו שהארכתי לעיל בזה בדברי הירושלמי שם ודו"ק:

דף מג גמרא אלא משום דמסיימי בה דווקני זו דברי רבי שמעון. והרמב"ם ז"ל כתבה להא מתניתין אלא שהשמיט בבא דניטלו שיני' אחת מבינתים. והקשה שם הכ"מ ז"ל אמאי לא כתב לחלק בין גווייתא לברייתא. ועוד דהא אמרינן הכא דאין הלכה כמשנה זו. ונראה דחדא מתרצת בחברתה דלא מסתבר ליה להרמב"ם ז"ל דכולא מתניתין דלא כהילכתא דא"כ הוי ליה לפרושי כמה צריך שישתייר או לא מהני שיורא כלל. אלא מפרש דלא קאי אלא אמאי שמחלק בין גווייתא לברייתא ועליה הוא דמסיימי דווקני זו דברי רבי שמעון אבל חכמים בעו בכל גוונא שישתיירו שלשה דווקא. ומה שלא פירש נמי דקאי ארומיא דאחת אחת בפני עצמו ולא בעי תיקון משום דלאו בחדא בבא תנינן לה. ומסתברא בזה שינויא דרב פפא דמשני הא בקטינתא הא באלימתא ואתיא מתניתין כפשטה דמסרק של פשתן שיני' עבים יותר משל צמר. והיינו דתנן גבי פשתן דבלא תיקון נמי טמאות ובשל צמר ששני' דקות תנן דבעי תיקון. ומש"ה לא ניחא ליה לרב פפא בשינויא דאביי משום דלשינויא דאביי הוי מצי למיתני תרוייהו בשל צמר או תרוייהו בשל פשתן בקתייהו לא בעי תיקון ובלא קתייהו בעי תיקון. ועי' בכ"מ שכתב דשינויא קמא סתמא דגמרא קאמר לה ואולי נוסחא אחרת היתה לפניו דבנוסחא דילן גרסינן בשינויא קמא דאביי הוא דמשני לה הכי:

גמרא שלח ר"ח בר אבין מארסין תוך ג' וכן כו'. רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם. משמע דלא התירו אלא לארס וכדאמרינן לענין יום צ' דסעודת נישואין לכ"ע אסור וע"כ צ"ל דטעמיה דר' חנינא הגדול דאמר רובו של ראשון כו'. משום דס"ל דהכרת העובר לא בעינן ג' חדשים שלימים אלא רובו של ראשון כו'. וא"כ אמאי לא שרינן לה אפילו לינשא והכי אמרינן בירושלמי בפירקין בהדיא דר' חנינא הכי ס"ל דהכרת העובר הוא ברובו של ראשון כו'. וצ"ל דלענין נישואין חיישינן יותר משום דאיכא דלא ניכר אלא עד ג' שלימים ולא הקילו אלא ליארס ואמימר נמי דשרי ליארס ביום תשעים יש לומר בזה תרי טעמי אי משום דעיקר איסורא דאירוסין משום דגזרינן אטו נישואין וביום תשעים לא גזרינן כיון דהוי סוף זמן האיסור או משום דס"ל דג' חדשים לא בעינן כולן מלאים ומן הדין אפילו נישואין שרי ביום תשעים אלא דבנישואין החמירו לאסור יום תשעים אבל ליארס שרי אלא דאי נימא הכי מאי פריך מהא דרב ושמואל דאמרי צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת ויום האירוסין דילמא רב ושמואל נמי ג' חדשים מלאים וחסרים קאמרי אלא ע"כ פשיטא ליה להש"ס דג' חדשים האמורים לענין זה שלימים דוקא. וע"כ צ"ל כטעמא קמא דבאירוסין הקילו ביום תשעים וכן מבוארים הדברים בש"ג שכ' ג"כ להוכיח משמעתין דבעינן ג' חדשים של שלשים יום כנ"ל. וכן איתא להדיא בירושלמי בשמעתין דאמר רב אסי תשעי' יום שלימים שמואל אמר הן ועיבוריהם ועיי' בק"ע שכתב דיש לפרש דשמואל היינו רב אסי והן ועיבוריהם קאמר היינו של שלשים יום או יש לפרש דשמואל לא בעי שלימים אלא לפי עיבור השנה היינו מלא וחסר אבל העיקר נראה כפי' קמא דהן ועיבוריהם קאמר כדאמ' לענין ט' חדשים של לידה דלא פחות מרע"א יום דהיינו תשעה חדשים של ל' יום וכדאמרינן התם היא הכרת העובר היא לידתו ובתרוייהו שלימים דוקא. ולפ"ז נראה דכ"ד חודש של הנקה ג"כ שלימי' דוקא כיון דבחד לישנא איתמרו כאן ג' חדשי' והתם כ"ד חודש. וכן כתב הש"ג בסי' א' שם. אלא דבסי' ד' כתב דהכ"ד חודש נחשבים לפי שהב"ד קובעים אותן ודבריו ז"ל סתרי אהדדי ופלוגתא דחודש העיבור ג"כ בהא תליא אי נימא דבעינן כ"ד חודש שלימים של שלשים יום ודאי דלא בעינן חודש העיבור כיון דאין הולכין אחר חדשי השנה ואין מקום לומר ולחוש לחודש העיבור אלא אי נימא דהכ"ד חודש הן כפי קביעת ב"ד וכמבואר בד' הרמ"א ז"ל:

דף מד ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו כו'. יש לדקדק בהא דאמרינן לעיל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כלל. והכא תניא דב"ד עצמן נותנין לו עצה שלא ליבמה. וי"ל דגם זה בכלל דרכיה דרכי נועם ולא חייבה התורה לייבם אם אין וגם דומה. אבל מאי דמשמע דאפילו אם קשה לו פרנסתה לא שבקינן ליה לייבם והיכי דחינן מפני זה מצות עשה דיבום ואפשר לומר דאין אומרין לו לחלוץ בשביל זה אלא אומרין לגדול למה לך לייבם כולן כיון דלא אפשר לך הנח לאחיך לייבם האחרות. ובירושלמי מייתי עובדא באחד שנפלו לו י"ב יבמות וצוה לו רבי לייבם את כולם והקשה בק"ע שם הא אמרינן הכא דיותר מד' לא משום דלימטיי' עונה בחודש. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא אמרינן הכא דיותר מד' לא אלא לענין שייבם הגדול כולן ואי לא מטיא עונה בחודש טוב יותר שייבם גם הקטן אבל לומר לו לחלוץ אין אומרין לו דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ויש מהפוסקים ז"ל שכתבו דאם יש לו אשה כ"ע מודים דמצות חליצה קודמת. ומכאן משמע דאפילו בכמה נשים מצוה ביבום אם אפשר לו. וכן משמע משמעתין דבכל גוונא מצות יבום קודם אם לא היכא דיבא לידי קטטה ילפינן מקרא דמשיאין לו עצה ההוגנת לו וק"ל. ובש"ע מבואר דאפי' ליכא יבם אלא אחד ולא אפשר לו אומרין לו לחלוץ עיין בסימן קס"א:

ונחלוץ לתרוייהו כו' הא דלא קאמר דאין לחלוץ לשניהם כיון דאין שניהם ראוין ליבום וכל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה משום דאחת מהן ראויה ליבום ולא נודע מי היא חשיבא תרוייהו עולין ליבום ועיין ק"ע בירושלמי:

תוספות בד"ה ונייבם לחדא כו'. ונראה דלא גרסינן דלא צריך קרא להכי כיון דאין עולה לחליצה וכל שאין עולה לחליצה אין עולה ליבום וכן איפכא. ובלא"ה נראה דלא גרסינן לה דאין לומר לו לחלוץ תחילה כיון דמצוה ביבום אלא די"ל דלאו לכתחילה קאמר דאם בא לימלך ודאי אומרינן לו ליבם הראשונה ואידך תיפטר אלא הש"ס פריך אם עבר וחלץ לראשונה נייבם לשניה וכן צריך לפרש הא דפריך ונחלוץ לתרוייהו. ותו כתבו התוס' ז"ל ועוד דאינו חולץ משמע דהשניה מותרת לשוק ודקדק מהרש"א ז"ל דא"כ ואינו בונה ב' בתים נמי משמע דמותרת לשוק ומאי פריך ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ותי' דבאמת מקרא דאינו בונה ב' בתים שמעינן דנפטרת בלא כלום. וכדמסיק כל שאינו עולה ליבום. ולפ"ז כתב למחוק האי ועוד דהא כולי' חד תירוצא הוא דמאיזה טעם משמע דמותרת לשוק משום דאין עולה לחליצה. ויותר נראה כונת התוס' ז"ל דמאינו בונה ב' בתים לא שמעינן דאינה חולצת משום דמצינו למימר דלפוטרה בלא כלום א"א. ועכ"פ צריכה חליצה אבל מקרא דאינו חולץ ב' בתים ודאי משמע דפטורה לגמרי דכיון דאינה ראויה לחליצה כ"ש דלא חזיא ליבום:

ובהא דאמרינן דהשניה אינה חולצת משום דאינה עולה ליבום יש לדקדק לר' יוחנן דאין חייב על השני' אלא משום עשה דבית אחד הוא בונה וביבם עצמו כ"ע מודים כמו שכ' התוס' ז"ל לעיל בפ"ק א"כ מ"ש בין זו לח"ל דאע"ג דאינו עולה ליבום עולה לחליצה. וי"ל דח"ל שאני דמה שאינו עולה ליבום הוא מחמת האיסור לאו או עשה. ומ"מ זקוקה היא לו לגמרי אבל הכא דהתורה פטרה מזיקתו ואסורה לייבם שפיר חשיבא אינה עולה ליבום אע"ג דלא קאי עלה אלא בעשה:

אלמה לא איצטריך סד"א כו'. והקשו התוס' ז"ל אכתי צרת צרה היכי משכחת לה. ותי' דהיתה אחת ח"ל ועשה דלאו בת יבום היא וצרתה שריא ודבריהם צ"ע דהא דרשינן נמי בית חלוץ הנעל דתרווייהו לאו בת חליצה הם היכא דאיכא ב' בתים וא"כ אפילו כי היתה אחת ח"ל מ"מ שניהם אין ראויות לחליצה וכיון דאינה עולה לחליצה אינו עולה ליבום. ול"נ לישב קושיתם דלכאורה מאי קאמר הש"ס א"כ צרה דאסר רחמנא היכי משכחת לה היא גופא תיקשי מנ"ל דלצרור לאתויי צרת ערוה דילמא לצרור אתי לכדר"ש אבל צרה לא בעי קרא דתרווייהו לאו בת יבום הם אלא דאכתי ליכתוב רחמנא לצור מאי לצרור ע"כ לאתויי צרה אתי. וא"כ לא תיקשי צרת צרה היכי משכחת לה דבאמת לא משכחת לה כיון דליכא קרא יתירא וק"ל:

היינו טעמא דר"ע דאמר קרא בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ואסור בקרובת חלוצתו כמו בקרובת גרושתו. יש להסתפק לר"ע אי חשיבא לגמרי כביתו וחייב כרת על קרובותי' או דילמא לאו ביתו גמורה היא ואין עליה אלא לאו בעלמא. ומהא דכייל לקרובת חלוצתו עם מח"ג ונושא חלוצתו משמע דקרובת חלוצתו נמי בכלל ח"ל היא דאל"כ פלוגתא אחריתי בקרובת חלוצתו ולר"ע ח"כ הוי. אלא דאי נימא דר"ע ח"כ משוי לה יתיישב בזה קושית התוס' ומהרש"א ז"ל אכתי מאי קמ"ל בהא דמודים בקרובת גרושתו הא כבר סתם לן תנא בקדושין דיש ממזר מח"כ. ולפי הנ"ל ניחא כיון דר"ע מיירי מח"כ ה"א דרבנן פליגי נמי בח"כ קמ"ל דרבנן לא פליגי בח"כ אלא בקרובת חלוצה הוא דפליגי משום, דלאו ביתו היא. וכן נראה כיון דהכתוב קרי' ביתו מהיכא תיתי למימר דלית בה אלא לאו בעלמא. והיכן מצינו לאו בזה ודו"ק. ועיין בנמק"י שפי' כס"ד דהש"ס דתני קרובת גרושתו ולא ידעתי למה פי' כן: