קרן אורה יבמות נד

ולא ידעתי למה הניח הק"ע דין זה בצ"ע ע"ש. ומ"מ נראה דדין זה אינו אלא בביאה פסולה דצריכה חליצה אחריה. אבל ביאה פסולה שאינה צריכה חליצה אחריה אפשר דזוכה בנכסים כמו ביאת ח"ל. אבל מסתימת לשון הפוסקים משמע דכל שאינו יכול לקיימה לא זכה בנכסים:

ע"ב מ"ש האי ומ"ש האי כו' רש"י ז"ל פי' כאן לשיטתו דאפי' נשואות לנכרי אסור בצרת קרובת חלוצתו מש"ה פריך מ"ש. ומשני האי דאזלא לבי דינא בהדה. אבל לשיטת התוס' ז"ל דבנשואו' לאחין מיירי לא תקשי מ"ש. דצרת קרובת חלוצה ודאי אסורה כיון דהקרובה אסורה צרתה נמי אסירא דהויא כצרת ערוה אבל קרובת צרת חלוצה אין טעם לאסור. ומש"ה פי' הרשב"א ז"ל דהפירכא מ"ש קאי אדלעיל מ"ש דחלוצה אסור הוא בקרובותיה וקרובות צרתה מותרין. וכ' כן בשם התוס' ז"ל. אבל מד' התוס' נראה דמפרשי ג"כ כפי' רש"י ז"ל דהקושיא היא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופי' דמיירי באחין דוקא. וצ"ל לשיטתם דמטעם צרת ערוה לחוד לא הוי מיתסרא צרתה כיון דאין קרובת חלוצה אסורה עליה אלא מדרבנן והויא כמו שני' דצרתה מותרת. ומש"ה צריך לומר משום דאזלא לבי דינא ונראית כמו גרושתו ודמי' טפי לצרת ערוה. והרי"ף ז"ל פי' ג"כ כשיטת רש"י ז"ל דטעמא משום דאחותה מיחלפא בדידה אלא דנראה דדעתו ז"ל ג"כ דוקא באחין. וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפי' בהדיא האי טעמא דמיחלפא גבי אחין ע"ש:

דף מא גמרא רב ור"ח אמרי מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ור"א אמרי מתה אשתו אסור ביבמתו ופליגי ביבמה שהותרה ונאסרה. והנה התוס' לעיל (דף יו) הקשו לשמואל דמספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה. א"כ בני יבמה לשוק פשיטא דכשירים דמיד שנתקדשה לאחר פקעה זיקה כדאמרינן בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה. ולא הבנתי קושייתם ז"ל דהא לר"י בן בתירא לא פקע זיקה. וכדתנן מת יבם מוציא את אשתו בגט ושמואל ס"ל כר"י בן בתירא. וי"ל דלשיטתם אזלי שכתבתי לעיל דבנשא כ"ע מודו דפקע זיקה ושם תירצו דבנתקדשה לשוק שאני דיכול לתקן ע"י גירושין. ויש לדקדק הא שמואל ס"ל הכא דיבמה שהותרה ונאסרה שעה אחת אסורה לעולם א"כ גם בנתקדשה לשוק תפקע זיקתה לעולם דכבר נאסרה עליו שעה אחת מחמת שנתקדשה לאחר. וצ"ל דע"כ לא אמרינן יבמה שנאסרה כו' אלא אם נאסרה עליו מחמת מעשיו כגון שקידש אחותה דנאסרה היבמה עליו משום אחות אשה. אבל מה שנאסרה עליו משום שנתקדשה לאחר מחמת זה לא תיאסר עליו לעולם והכי אמרינן להדיא אליבא דשמואל לקמן (דף צב) דהמקדש נותן גט והותרה ליבמה:

והנה הרשב"א ז"ל האריך כאן בשמעתין בתכלית האריכות ותוכן דבריו ז"ל דמה"ת אין חילוק בין קידש לנשא ובתרוייהו נפטרה היבמה אלא דבקידש מדרבנן אומרין לו להמתין למ"ד יש זיקה והא דאם מת היבם יוציא אשתו בגט כו' הוא ג"כ מדרבנן ודוקא בקידש אבל נשא נפטרה היבמה לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא. ולפ"ז הקשה למ"ד מתה אשתו מותר ביבמתו הא אין דרכיה דרכי נועם כיון דהיבמה שריא לעלמא בחיי אשתו. א"כ היכי תזקק ליבום אחר מיתת אשתו. ותי' דמותר ביבמתו דקאמר לאו דזקיקה לו אלא מותרת לו. כיון דבשעת נפילה היתה מותרת לו אפילו כי נאסרה וחזרה והותרה אינו עובר עליה באיסור אשת אח אע"ג דאין כאן מצוה ומדמי לה להא דאין חייבין על החלוצה ועל הצרה כרת לא הוא ולא אחין משום דמי איכא מידי דמעיקרא שריא ליה וה"נ דכוותיה. וא"כ לר"ל דאמר דחייב על הצרה כרת ה"נ אסור ביבמתו כיון דאין כאן מצוה. א"כ יקשה מאי קאמר הש"ס דשמואל ס"ל כר"א אפילו כרבנן נמי ניחא דשמואל לטעמיה דס"ל כר"ל דחייב על הצרה כרת ואע"ג דמעיקרא שריא ליה וה"נ הכא דחייב משום אשת אח כיון דאין כאן מצוה ולמה ליה להש"ס למימר אבל הכא דאיתסר אפילו רבנן מודו תיפוק ליה משום דשלא במקום מצוה הוא וקאי עליה באיסור אשת אח. וע"כ צ"ל דשמואל ס"ל דחל עליה איסור אשת אח אפילו מעיקרא (דשריא ליה) דאי לא חייל א"כ אפילו בשעה שנאסרה משום אחות אשה אין עליה איסור אשת אח משום דמי איכא מידי דמעיקרא שריא ליה. וא"כ אחר שחזרה והותרה אמאי תיאסר עליה משום אשת אח. אלא ע"כ כשנאסרה משום אחות אשה חל עליה ג"כ איסור אשת אח א"כ אפילו אחר שהותרה משום אחות אשה מ"מ איסור אשת אח במאי פקע כיון דאין כאן מצוה ע"כ נראה כמו שכ' לעיל בפ' כיצד דחזרה להתירה הראשון לגמרי ואיכא מצוה ליבמה ואי משום דאין זה דרכי נועם כבר כתבתי לעיל דהא דנפטרה היבמה אי לא היא פלוגתא אחריתי ובדאורייתא פליגי ור"י ב"ב ס"ל דלא נפטרה היבמה ואסורה להנשא לשוק. וגם הוא מחויב לגרש ולהוציא את אשתו בגט כדי לקיים מצות יבום ובכל גוונא בין בקידש בין בנשא לר"י ב"ב צריך להוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה מה"ת וצ"ע. ועיין בתוספתא דאיתא התם שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה או שקידשה היא עצמה ר"י ב"ב אומר אומרין לו המתן עד שיעשה כו'. משמע דה"ה דפליגי בנתקדשה לאחר דלריב"ב לא פקע זיקה ולרבנן פקע זיקה. וכבר כתבתי לעיל דמסוגית הש"ס דילן לא משמע כן. ועיין מהרש"א ז"ל שהקשה הא רב גופא ע"כ כר"א ס"ל דבאיסור דאורייתא ס"ל דאם נאסרה עליו בשעת נפילה אסורה לעולם וכתב דיש ליישב בדוחק ע"ש. ואין זה צריך לפנים דפשיטא דמודו רבנן היכא דנאסרה בשעת נפילה וכסתמא דמתניתין לעיל פ' ד' אחין. והרי"ף ז"ל פסק כרב משום דר' יוחנן ס"ל כוותי' לעיל ריש פד"א וכתב הרא"ש ז"ל דאין ראיה מהתם דהתם בזיקה דרבנן מיירי. אבל לשון הש"ס משמע כדברי הרי"ף ז"ל דקאמר משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון משמע דביבמה דעלמא קאמר שנאסרה לגמרי אפ"ה חוזרת להתירה הראשון ודו"ק:

ע"ב רש"י ד"ה אלא משום דר' יוסי כו' ולר' יוחנן לא תיקשי כו'. ולכאורה בלא"ה לא תיקשי לרבי יוחנן דהתם אם יבא אליהו ויאמר דנפל הוא בת חליצה ויבום היא כדאמרי' לעיל ומש"ה חשיב עול' ליבום עיין בדברי הרשב"א ז"ל. ויתיישב לך. ועיין מהרש"א ז"ל לקמן בד"ה. הרי קטנה כו':

ודרך אגב ראיתי בתוספתא שהביאו שם סמוך למימרא דרבי יוסי מעשה בחיפה באחת שהלך בעלה למדינת הים והי' לו שומרת יבם ולו אח קטן משם ר"א ב"ר צדוק אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן וחכמים אומרים כשם שאין אומרים לו ליבם כך אין אומרין לו לחלוץ. ולא זכיתי להבין מעשה זו. דע"כ ה"פ שהלך בעל השומרת יבם למדינת הים וגם היבם גדול רצה לילך למדינת הים ואמר ר"א בר' צדוק שתחלוץ מגדול שמא יארע בו דבר ותהי' לקטן וא"כ קשה ממ"נ אי שמעה שמת בעלה אמאי לא יחלוץ לה ואי לא שמעה שמת בעלה אלא רוצה לחלוץ מספק שמא מת בעלה א"כ אמאי פליגי רבנן עליה הא כה"ג אם יבא אליהו ויאמר שמת בעלה עולה נמי ליבום. ועוד דלא מסתבר שתחלוץ בחיי בעלה ונעלם כעת ממני פי' התוספתא זו:

תוספות ד"ה עמד בדין כו'. המשך דברי התוס' ז"ל מתבארים יותר בדברי הרא"ש ז"ל. ומדברי הנימק"י ז"ל כי לשיטת רש"י ז"ל דדוקא ברח ע"כ טעמא משום קנסא. ולשיטת התוס' ז"ל דאפילו חלה יש לומר דמן הדין הוא דתקינו לה מזונות כמו בהגיע זמן ולא נשאו. ואפ"ה בעינן נמי ברח או חלה דבעמד בדין לחוד עדיין לא תיקנו לה מזונות. וכתבו עוד דמ"מ גם לשיטתם נראה דמחמת קנסא הוא כדמוכח בפרק בתרא דכתובות. אבל מפ' ד' אחין משמע להו דעמד בדין לחוד נמי יש לה מזונות. והרא"ש ז"ל דחי לה משום דהתם מיירי בעשה בה מאמר והוא דלא כמו שפי' הרא"ש ז"ל בעצמו שם בנדרים דלאוקימתא דעמד בדין לא איצטריך תו לאוקמי בעשה בה מאמר. וכ' שם דמיירי שברח ע"ש בנדרים פרק נערה המאורסה בדברי הרא"ש ז"ל בפירושו:

דף מב גמרא אלא שאר כל הנשים אמאי אמר רב נחמן להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון כו'. האחרונים ז"ל נסתפקו בזה אי דרשא גמורה היא ואיסור הבחנה לשמואל מה"ת היא או אסמכתא בעלמא היא. ונראה דאסמכתא בעלמא היא וכדדריש לה לקמן למילתא אחריתי ועוד דאפילו נימא דבעינן לכתחילה מיוחס אחריו מה"ת מ"מ איסור הבחנה אינו אלא מדרבנן דמה"ת סמכינן ארובא ויוכר העובר בזמנו ולא יהיה שום ספק וק"ל:

אי נמי לתמניא ילדה דילמא אישתהי חודש אחד ואיעבר ולא קאמר דהולד נשתהא חודש אחד משמע דלהא לא חיישינן. ועיין מש"כ לעיל בריש פירקין בזה. והרשב"א ז"ל כתב דה"ה דהוי מצי למימר דהולד נשתהא אלא דפלוגתא היא לקמן. מדבריו ז"ל משמע דבן ז' ובן ט' שוין להאי מילתא ולמ"ד דבן ט' לא עביד דאישתהי ה"ה בן ז':

ותמתין משהו וכי מלי ג' חדשים לבדקה אי הוכר עוברה. ופי' רש"י ז"ל ואי לא הוכר עוברה ודאי בר בתרא הוא. וקצת קשה הא אמרינן לעיל דהכרת העובר עביד דאישתהי יותר מג' חדשים ואכתי שמא בר קמא הוא. וצ"ל דהכרת העובר דלעיל היינו שתוכר לכל הוא דעביד דאישתהי. אבל הכרה דהכא