קרן אורה יבמות נג

נשואה. אבל לב"ה דלאו ספק נשואה היא אפילו אם נפלו תחתיו דבעל אין לו בהן כלום ותי' זה דחוק הוא דא"כ לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא בהכותב אלא לב"ש ומאי נ"מ בזה כיון דלית הילכתא כב"ש ועוד אי לאביי נמי צריכינן למימר דלב"ש הוי ספק נשואה א"כ אמאי לא ניחא ליה לאוקמא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיון דספק נשואה היא יחלוקו. ועיין בזה בבעהמ"א ז"ל ובמלחמות בתכלית האריכות. ומ"מ לשון הרמב"ם ז"ל אינו מיושב שכתב שומרת יבם שנפלו לה נכסים מוכרת ונותנת לכתחילה משמע דאם נפלו תחתיו דבעל אינה מוכרת ומנ"ל לחלק בהא:

ועיין בירושלמי דאיתא התם ג"כ תירוצא דאביי אלא דהנוסחא מהופך שם וצריך להגיה כמו שהגיה הק"ע ומסיק שם דאם נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם הרי זה כמו שנפלו לה משנעשית שומרת יבם. ולפ"ז לא תיקשי מתה דתנן במתניתין דבחייה לפירות הוי כמו שנפלו לה בשעה שנעשית שומרת יבם. ועי' בעה"מא ז"ל. ואולי יש לפרש דברי הירושלמי כפי הנוסחא אשר לפנינו דהיכא דנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם אין ליבם זכות בהם כיון דלאו ברשותו נפלו והנכסים בחזקתה. אבל אם נפלו בשעה שהיא שומרת יבם זכה בהן היבם בשעת נפילה. אבל הוא נגד שיטת הש"ס דילן דאם נפלו לה תחתיו דבעל הוי טפי בחזקת היבם וכדאיתמר הכא משמי' דר' יוסי ב"ר חנינא ובירושלמי נמי איתא משמי' דר' חנינא ע"ש:

דף לט גמרא סד"א מצוה דרמי' רחמנא עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח. יש לדקדק לר' יוחנן דאמר לעיל דעל הצרה אינו עובר אלא בלאו או עשה אחר יבום וחליצה משום דכתיב אשר לא יבנה או בית אחד הוא בונה. א"כ כש"כ ביבמה גופא דליכא כרת אחר הגט. וי"ל דלאו דוקא איסור אשת אח קאמר אלא איסורא בעלמא כמו בצרה וק"ל:

אתמר ביאת קטן וחליצת גדול כו'. ואמרינן בזה תרי לישני ללישנא קמא פליגי בביאת קטן וחליצת גדול. אבל בחליצת שניהם לכ"ע חליצת גדול עדיף. וללישנא בתרא לכ"ע ביאת קטן עדיפא מחליצת גדול. וכי פליגי בחליצה לחוד מר סבר דחליצת גדול עדיפא ומר סבר דבחליצה תרווייהו כי הדדי נינהו דלא נאמרה מצוה בגדול אלא ביבום לחוד והשתא למ"ד בלישנא קמא דחליצת גדול עדיף מביאת קטן. א"כ היכא דהיבמה היתה לגדול חייבי לאוין ולקטן מותרת לגמרי אפ"ה מצוה בגדול ולא חשיב אפשר לקיים שניהם ע"י אחר הוא הקטן כיון דאפילו חליצת גדול במקום יבום לאו כלום הוא. כדאמרינן לעיל בשמעתין דח"ל כש"כ ביאת קטן דלאו כלום היא. אבל למ"ד דביאת קטן עדיפא יש להסתפק אי חשיב אפשר לקיים שניהם ע"י ביאת קטן או לא כיון דמצוה בגדול וגבי מילה מצינו דחשיב אפשר לקיים שניהם ע"י אחר אע"ג דמצוה על האב. וכבר דברנו בזה בריש מכילתין ובשמעתא דח"ל וגם הנודע ביהודא חלק אה"ע בסי' נ"ט דיבר בזה:

וכתב הנימק"י מדפליגי אי ביאת קטן עדיפא ש"מ דמצות ביאה קודמת. ומוכח מכאן דהלכה כמ"ד מצות ביאה קודמת. וא"כ לעיל בשמעתא דח"ל דאמרינן התם בפשיטות דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא אטו שייכא ג"כ בפלוגתא זו אי מצות חליצה קודמת או ביאה קודמת. וא"כ מאי פריך התם מברייתא דאם בעלו קנו כיון דפלוגתא היא ודילמא מ"ד התם דחשיב אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ס"ל כמ"ד מצות חליצה קודם. אלא וודאי מעיקר דין תורה לכ"ע ביאה קודמת וכי אמרינן דמצות חליצה קודמת היינו עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה ושמעתין איירי במתכוין לשם מצוה כמו שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל. וכן משמע מלישנא דמתניתין דאמרינן לו או חלוץ או ייבם. והיינו כמ"ד מצות חליצה קודם ובית דין פותחין בחליצה תחילה. אבל אם היבם אומר שהוא מכווין לשם מצוה מצות יבום קודם והיינו דתנן ברישא דמתניתין מצוה בגדול ליבם וכדתנן נמי במשנה דבכורות סוף פרק קמא:

ע"ב אמר רב אין כופין ופי' רש"י ז"ל דאין כופין לחלוץ למשנה אחרונה והכי משמע לישנא דהש"ס אי בעית חלוץ ואי בעית ייבם. אבל ר"ת ז"ל פי' דאין כופין קאי אמשנה ראשונה דמצות יבום קודם ולפי' זה לא הוי צריך לאשמעינן דאין כופין דהא בהדיא כתיב קרא אם לא יחפוץ האיש אלמא דאין כופין. ועי' בזה בדברי הפוסקים ז"ל:

דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו כו'. צריך לדקדק בטעמי' דאבא שאול אי מה"ת קאמר דלא הותרה אלא במתכוין לשם מצוה או מדרבנן בעלמא קאמר והנימק"י כתב בריש הבע"י דא"ש מדרבנן בעלמא קאמר. ולא משמע כן מסוגין דמוקמינן לברייתא דיבמה יבא עליה למצוה כאבא שאול אלמא דמה"ת קאמר דאי לאסמכתא בעלמא קאמר מאי איריא כא"ש הא רבנן נמי מודו דלכתחילה צריך לכוין לשם מצוה כמו שכתב הנימק"י שם וא"כ מצי אתי' הברייתא נמי כרבנן. וי"ל דוודאי גם להנימק"י הא דמוקי כוונה למצוה הוא מה"ת אלא הא דקאמר אבא שאול קרוב בעיני שהולד ממזר וכאילו פגע בערוה ולא קנה כלל. זה אינו אלא מדרבנן אבל בדיעבד וודאי קנה אפילו במזיד וכדתנן בריש הבע"י. ומש"ה מוקי הברייתא כא"ש דמשמע מינה דלא הותרה אלא למצוה והיינו כא"ש דמדרבנן הוי כאילו פוגע בערוה. אלא דאכתי לפ"ז תקשי אמאי לא מוקי לה כרבנן ולכתחילה צריך לכוין לשם מצוה מה"ת כי היכי דמוקי לה לענין יבום לכתחילה אלא וודאי משמע דלרבנן מה"ת הותרה לו כאשה דעלמא רצה כו' וא"ש הוא דאמר דבעינן דווקא כוונה למצוה בביאה ראשונה מה"ת. וכיון דמה"ת בעינן כוונה מש"ה קאמר דהוי כאילו פוגע בערוה אם אינו מכוין למצוה וקרוב להיות הולד ממזר. והיינו שהוא כמסתפק אם בלא כוונה הוי כביאת ערוה שלא במקום מצוה או דילמא כיון דהותרה לו למצוה אין כאן ממזרות אפילו אם לא נתכוין:

ואכתי גם לפ"ז קשה א"כ אטו פליג א"ש אסתמא דמתניתין דהבא ע"י דבין שוגג בין מזיד קנה. והרמב"ן ז"ל כתב לדחות הא דא"ש מהילכתא מהא דהבא על יבמתו דאבא שאול מוקי לקרא דיבמה יבא עליה דווקא למצוה ותנא דהבע"י דריש לה לרבות אפי' שוגג. וקשה לי על דבריו ז"ל דא"כ לאבא שאול אמאי שרי קטן לייבם הא לאו בר כוונה הוא וחרש ג"כ יהיה אסור לייבם ולא מסתבר דאבא שאול יחלוק על כל הני סתמי דלקמן. ועוד דדרשינן בקידושין אשת איש פרט לקטן היינו יבם קטן דלא קני לה. ולא"ש ל"ל קרא פשיטא דלא קני לה כיון דלאו בר כוונה הוא אלא ודאי נראה דלענין קנין גם א"ש מודה דקונה אותה אפילו בלא כוונה. וא"ש לאיסורא בעלמא הוא דקאמר אם מתכוין לזנות. ומש"ה לא תיקשי מקטן וחרש דגם הם אין מתכוונין לזנות ואין כאן איסור וכן מוכח מהא דפליגי לעיל באחין שבאו על החלוצה והצרה ור"י אמר בלאו משום דכולן היו ראויות להתייבם. והשתא אי נימא דלאבא. שאול אפילו ביבמה גופה שלא לשם מצוה פוגע בערוה א"כ אמאי לא יתחייב על החלוצה ג"כ כיון דלאו מצוה קעביד ואמאי לא מוקי התם הא דתניא דאין קדושין תופסין כאבא שאול. אלא ש"מ דלאבא שאול ג"כ לאו ערוה גמורה היא אפילו אם לא נתכוין לשם מצוה. וכאילו פוגע בערוה קאמ' וגם מה שאמ' קרוב בעיני להיות הוולד ממזר לאו דחשיב ליה ספק ממזר אלא מחמת חומר האיסור הוא דקאמר דקרוב הוא להיות ממזר אבל באמת לא הוי ממזר ודו"ק היטיב:

דף מ גמרא הכא מאי תרי גווני איכא ופי' רש"י ז"ל דליכא למימר רצה לשם מצוה אוכלה כו'. דכל כמה דבעי ליכליה. וכן כתבו התוס' ז"ל דאין צריך שיכוין לשם מצוה אלא שלא יאכל אכילה גסה. ויש לדקדק מ"ש משאר מצות דבעי כוונה כמו אכילת מצה דבעי כוונה לשם מצוה. וי"ל דאכילת קדשים שאני דכתיב בהן למשחה כדרך שהמלכים אוכלים משמע דאין צריך כוונה למצוה. אלא דא"כ אכילת פסח ג"כ לא בעי כוונה למצוה. וא"כ מצה נמי לא תיבעי כוונה דאיתקש לפסח. ונראה דדבר שבחובה ודאי בעי כוונה למצוה למ"ד מצות צריכות כוונה והכא שאני דקרא דמצות תאכל בנדבה כתיב ולא שייך בזה כוונה למצוה כיון דלאו חובה היא:

אלא למאי הילכתא מצה היא כו' עיין מהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא קאמר דנ"מ לענין מנחה גופה דאי מצה היא אינו מעכב כמו שכ' דלא שמעינן אלא למצוה עש מש"כ בזה. ואין כאן קושיא דלפי האמת חלוט פסול במנחות כדאיתא להדיא בפ' כל המנחות דתהיה עיכובא היא ע"ש:

ס"ד הואיל ואפסדה מיבום ליקנסי' קמ"ל. נראה דלאו קנסא מדרבנן קאמר דמהיכא תיתי למימר דרבנן קנסוהו להעביר חלקו בנחלת אחיו ועוד דהיכא דלאו בת יבום היא אלא בת חליצה מאי שייך קנסא בזה אלא נראה דס"ד דהתורה קנסה אותו כדכתיב מאן יבמי להקים לאחיו שם. משמע דאינו קם לנחלה כלל קמ"ל. ועיין בק"ע מש"כ בזה. ואיתא בירושלמי דלר' אלעזר דאמר מאמר קונה קנין גמור זכה בנכסי אחיו ע"י מאמר. ומכאן משמע נמי דלר"א מאמר קונה קנין גמור וגומר דאל"ה אמאי זכה בנכסי אחיו ואמרו עוד שם דאם עשה מאמר באחת ויבם אחת לא זכה בנכסי אחיו כלל כיון דאינו יכול לקיים אחת מהם. ולא מיבעי לשיטת הירושלמי דמאמר קונה מקצת מדאורייתא דודאי אינו זוכה בנכסי אחיו אלא אפילו א' מאמר אינו אלא מדרבנן כיון דביאה פסולה היא ובעיא ג"כ חליצה ודאי אינו זוכה בנכסי אחיו דלא מצינו אחר חליצה שיזכה בנכסי אחיו