קרן אורה יבמות נ

וראיתי לבאר כאן דברי הירושלמי במכילתין בהאי מתניתין אמר רבי יוסי כל שאפשר לברר איסורו ולעמוד על ודאו אין חייבין על ספיקו אשם תלוי היך עבידא היו לפניו ב' זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן וחבירו מונח בתיבה מאחר שאילו אמצא המפתח יכול אני לעמוד על ודאו מהו שיהו חייבים על ספיקו אשם תלוי. (פי' דקמיבעי ליה אע"ג דלאלתר אינו יכול לעמוד על ודאו כיון דע"י מציאת המפתח יכול לעמוד על ודאו מהו לענין אשם תלוי) וקאמר נשמעינה מן הדא הנונס את יבמתו ונמצאת מעוברת עד שלא יוודע לו אם בן קיימא הוא או לא מביא הדא אמרה שאינו מביא (פי' מדלא תנן במתניתין דחייב אשם תלוי קודם שנודע לו והוי ספק א"א אלמא כיון דיכול לעמוד על ודאו וסופו להוודע מספיקו אינו חייב בא"ת). רב אמר כל שאפשר לו לעמוד על וודאו **(כן גרס הפ"מ חייבים כו')** חייבים על ספיקו אשם תלוי היך עבידא היו לפניו ב' זיתים אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן. ואח"כ אכל עורב את השני מאחר שהוא יכול לעמוד על וודאו בשעת אכילתו. ואחר אכילת העורב תו אין יכול לעמוד על וודאו מביא אשם תלוי. והיינו דלא פליגי ר' יוסי ורב. ר"י אמר דכ"ז שאפשר להוודע אינו מביא אשם תלוי. ורב מודה בהא. ומש"ה בעי שיאכל העורב השני. אבל רב הוא דחדיש דבשעת אכילתו בעינן שיכול להתוודע. אבל אם אכל העורב תחילה דבשעת אכילתו אינו יכול לעמוד על וודאו אינו מביא אשם תלוי. ופריך לא כן אמר רב והוא שיוכיח חלב ברור לפניו. היינו דאיקבע איסורא. וכיון דהיה כאן חלב ברור אפילו אכל העורב תחילה אמאי אינו מביא אשם תלוי. ומשני אע"ג דרב אמר והוא שיוכיח כו' מודה הוא הכא שיכול לעמוד על וודאו. פי' דבעינן נמי שיכול לעמוד על וודאו. ועיין בק"ע בתוספת שלו שפי' איפכא. כיון דבעי חלב ברור א"כ בלא"ה פטור באכל העורב תחילה דהא אין כאן חלב ברור. ובכריתות מוכח דזה נמי חשיב איקבע איסורא כל שהיה שם תחילה חלב ברור אע"ג דכבר נאכל. ופריך התם עלה מהא דאמר ר"א כוי חייבין על חלבו אשם תלוי ומשני דר"א היא וחכמי' פליגי עליה. ופריך עוד מהא דתנן התם בכריתות אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי ושני אמאי מביא אשם תלוי הא א"א לברר איסורו אמר ר' יוסה תיפתר שהיתה חתיכה גדולה ואכל חציה והניח חצי' ויש לפרש בין אראשון בין אשני. ואראשון היינו שלא אכל את הראשונה כולה אלא הניח חציה. וא"כ גם באכילת השני היה אפשר לברר איסורו כיון דב' חתיכות היו. או קאי אשני דהשני לא אכלה כולה. ועדיין נשאר חציה ממנה. וכן פי' הק"ע. אבל מה שפי' עוד דהשני אכל מה שנותר מן הראשון הוא תמוה דא"כ אמאי קאמר ר"ש התם דשניהם מביאין אשם וודאי. ופריך עוד ממתניתין דספק בן ט' כו'. הרי אי אפשר לעמוד על וודיו. ומשני מאחר שהוא יכול להערות ולפרוש ולידע אם ממנו הוא אם מאחר הוא כמה שהוא יכול לעמוד על וודאו. ולהאי שינויא נראה דה"ה בחתיכה אחת גדולה אע"ג דאכל את כולה מ"מ כיון דהיה יכול לאכול חצי' ועדיין היה אפשר לעמוד על וודאו חייב באשם תלוי אפי' כי אכלה כולה וא"כ ליכא לפרושי הא דאמר לעיל תיפתר שהיתה חתיכה גדולה דקאי אשני דא"כ למה קאמר הניח חציה אפילו אכלה כולה כיון דהיה יכול להניח חצי' השני חייב. אלא צריך לפרש דקאי אראשון. וה"ה דהוי מצי לשנויי דהשני אכל חתיכה גדולה. וע"כ כי קאמר רב דבחתיכה אחת פטור. היינו אם אין בחתיכה זו אלא כזית דאחר אכילתה א"א לעמוד על וודאו. ועפ"ז יש לפרש הא דאמרינן בכריתות (דף יז) דאיכא בין רבא דאמר משום דכתיב מצות ובין ר' זירא דאמר משום דאפשר לברר איסורו איכא' בינייהו כזית ומחצה לרבא ליכא מצות. ולר' זירא אפשר לברר איסורו. ופי' רש"י ז"ל דיש ב' חתיכות באחת כזית ובאחת חצי זית דיש להקשות א"כ ממ"נ ליבטיל ברובא חדא בחברתה ואע"ג דיש לומר דלא שייך הכא ביטול ברוב. כיון דלא ידעינן הי איסורא והי התירא ועיין בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות מש"כ שם בשם הרשב"א ז"ל. מ"מ לישנא דכזית ומחצה לא משמע דאיירי בב' חתיכות אלא יש לפרש דמיירי בחתיכה אחת גדולה יותר מכזית דלרבא ליכא מצות. ולר' זירא אפשר לברר איסורו כיון דהיה יכול לשייר אפי' אחר אכילת איסור כשיעור לא איכפת לן מה שאכל את כולה אח"כ. ולפ"ז אין הכרח למה שכתבו התוס' ז"ל שם, בריש פ' ספק אכל דב' חתיכות בחדא כזית ובחדא חצי זית לא חשיב איקבע איסורא ואע"ג דאין לשונם ז"ל שם מדוקדק דלא מצינו הכי בש"ס שם לענין איקבע איסורא אלא לענין מצות הוא דאמרינן הכי. מ"מ נראה להו דכי היכי דלא חשיבא מצות בפחות מכזית ה"ה דלא חשיב איקבע איסורא. אבל לפי הנ"ל אין זה מוכרח דהש"ס מיירי בחתיכה אחת גדולה יותר מכזית. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל דבפחות מכשיעור נמי חשיב איקבע איסורא ע"ש בפ"ח מהל' שגגות ובלח"מ שם:

אלא דבש"ס דילן בכריתות שם ליתא להאי שינויא על מתניתין כי פריך התם על ר' זירא דאמר דבעינן שאפשר לברר איסורו ומשני ר"א היא. מזה משמע דלא ס"ל האי סברא כיון שיכול להערות בה משום דהכל ביאה אחת. וכן אפילו היתה חתיכה גדולה ואכלה כולה ג"כ חשיב א"א לברר איסורו משום דהכל אכילה אחת היא. וא"כ ליכא לפרושי דהא דאמרינן כזית ומחצה איכא בינייהו היינו חתיכה אחת גדולה ואכלה כולה דא"כ א"א לברר איסורו. אלא יש לפרש דאכל כזית והניח המותר דאכתי אפי' בחתיכה אחת אפשר לברר איסורו. אבל אין לומר דש"ס דילן ס"ל דבעינן שיהיה אפשר לברר איסורו גם בשעת הבאת האשם דהא אמרינן התם דלר' זירא דווקא היכא דאכל עובד כוכבים אחת בראשונה הוא דפטור. אבל אם אכל העובד כוכבים השני' וודאי חייב גם לר' זירא כיון דהיה אפשר לברר איסורו בשעת אכילתו ומיד אחר אכילתו ואפילו אם נאבדה השני' אח"כ מ"מ כבר נתחייב באשם תלוי קודם אכילת השני:

ואחר כל הנ"ל נראה דגם לר' זירא לא מסתבר לחלק בין חתיכה אחת לב' חתיכות בעיקר האיסור ולמימר דמותר מה"ת היכא דא"א לברר איסורו כגון בחתיכה אחת דאין טעם לזה להתיר לו משום דלא יוכל להתברר אח"כ. לא יאכל ויהיה אפשר להתברר. ומטעם זה לא הבנתי דברי הפר"ח ז"ל שכתב ליישב קושית הרשב"א ז"ל מהא דחולין דילמא טריפה הוי. וכתב הפר"ח ז"ל דספיקא דאיכא לברורי גם לדעת הרמב"ם ז"ל אסור דא"כ חתיכה אחת ג"כ אסורה מה"ת דאי לא אכיל לה אפשר להתברר. וכ"ת דלא חשיב איכא לברורי אלא היכא דיכול להתברר בלי שום טורח כמו בטריפות לבודקה. אבל חתיכה אחת לא חשיב איכא לברורי כיון דעתה לא נודע אלא דצריך לחזר אחר בקי אכתי מאי פריך הש"ס ממתניתין למאן דפוטר בחתיכה אחת הא במתניתין אסור מה"ת משום דאיכא לברורי בהמתנ' שממתין כדי הכר' העובר אלא ודאי אין חילוק בזה וכי היכי דנרא' ומסתבר דבספיק' דאיכ' לברורי אסור מה"ת להכניס עצמו לספק ה"ה היכא דליכא לברורי ג"כ אסור מה"ת. ואפ"ה פטור מאשם תלוי. וכיון דלרבא ולר' זירא ע"כ כל ספק לחומרא מה"ת ה"ה דלרב נחמן דאמר טעמא משום דאיקבע איסורא ג"כ לאו משום דספקא לקולא היכא דלא איקבע איסורא דהא משמע שם בכריתות דרב נחמן לחומרא קאמר יותר מכולן ולא אתי לאקולי. ואפשר לומר דכולהו, אקראי סמכי רבא דריש ממצות ור' זירא דריש מלא ידע משמע דאפשר להוודע ורב נחמן דריש מאשר לא תעשינה דצריך שיהיה חתיכה אחת חלב ברור שהוא בלא תעשינה. ודרך אגב צריך לדקדק אמאי לא ילקה אם אכל במזיד ספק חלב דהכתיב אשר לא תעשינה. וצריך לומר דאשר לא תעשינה לאו לישנא דאזהרה היא ללקות עליו. עכ"פ שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא ולא ידעתי איה מקום בינה ומקור לשיטתו ז"ל. ועיין בכריתות גבי הא דשקיל וטרי הש"ס דיה"כ יכפר על ספק נזירות וספק מצורע וכל אלו משמע נמי דכל הספיקות ד"ת הן. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל ולא נתבררו הדברים עד יבא ויורה צדק:

ודרך אגב אבאר הלכה אחת בדברי הרמב"ם ז"ל (פ' יח הלנה יוד) באותו ענין מה שפסק בהל' מעה"ק דהשוחט אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בחוץ פטור משום דלא נקבע האיסור ועמד עליו הראב"ד ז"ל מדברי התוספתא דאיתא התם השוחט חטאת העוף הבא על הספק והקריב בחוץ חייב אשם תלוי והשוחט אשם תלוי בחוץ חייב חטאת. וכבר כתב הכ"מ ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כחכמים בכריתות דפטרי באשם תלוי מהאי טעמא דלא איקבע האיסור אלא דמש"כ דהתוספתא אתיא כר"מ דמחייב באשם תלוי אינו מובן דהא בתוספתא חייב חטאת קתני ור"מ אשם הוא דמחייב עליה. והנה התוס' ז"ל כתבו שם בכריתות דחכמים דפוטרים לאו היינו חכמים דפ' המביא דס"ל אפילו אם נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה דלהנהו רבנן הקדש גמור הוא וחייב חטאת משום שחוטי חוץ. ולפ"ז אפשר לומר דהתוספתא אתיא כחכמים דפ' המביא. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן דהא הוא ז"ל פסק בה' פה"מ כחכמים דירעה עד שיסתאב ואפ"ה כתב דפטור אפילו מאשם תלוי אלמא דס"ל אפילו לרבנן דפרק המביא פטור עלי'. והיינו משום דאע"ג דירעה מ"מ ספיקא הוא אי חזי לפנים דאי לא חטא לא חזי לפנים אלא ירעה עד שיסתאב וכיון דלא חזי לפנים אינו חייב משום שחוטי חוץ. ואם כן אכתי דברי התוספתא דלא כמאן. ובאמת דברי התוספתא מסתברין מצד עצמן דחטאת העוף הבא על הספק דתחילת הבאתו מספק הוא שמא יולדת או זבה היא ואי לאו יולדת או זבה היא לא קדוש כלל. מש"ה חייב באשם תלוי אם הקריבו בחוץ. אבל אשם תלוי דהבאתו לאו מספק הוא אלא להגן עליו מן היסורים מה שעבר על הספק ועיקר חיובו הוא על הספק והקדש גמור הוא ומועלין