קרן אורה יבמות מט

לכסות מספק:

(ה) הנה קי"ל דחטאת העוף בא על ספק זיבות וספק יולדת ובנזיר איתא דילפינן לה מהקישא דנקיבה לזכר. ונהי דקרא אסמכתא בעלמא ועיקר חיובא כדי להתירו בקדשים. וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות שגגות מ"מ שמעינן דמה"ת אסורה לאכול בקדשים אם היא ספק זבה או ספק יולדת אע"ג דלא איקבע איסורא. ומש"ה מביאה חטאת מספק ולא חיישינן לחולין בעזרה אבל אי נימא דספק מותר מה"ת ושריא לאכול בקדשים. א"כ היכי מייתא חטאת העוף הא חולין בעזרה הוא כיון דלאו בת חיובא היא כלל. ועוד דמשמע בפסחים פרק כל שעה דחיובא דחטאת העוף מה"ת הוא דמייתי מספיקא גבי פלוגתא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואי ספיקא לקולא אין כאן חיוב מה"ת כלל לאתויי מספק חטאת העוף אם לא היכא דאיקבע איסורא. וזה לא נתבאר בשום מקום לחלק בזה. ובאמת יש לדקדק באיסור אכילת קדשים דספק זיבה אמאי לא מוקמינן לה בחזקת טהרה כמו ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה דכתבו התוס' ז"ל בסוף נזיר דמסברא הוא דמטהרינן לי' מטעם דאוקמא אחזקה. ועיין במשנ"למ ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת צרעת דמשמע. מדבריו ז"ל דמה שכתב הרמב"ם ז"ל על ספק בהרת קדמה ספק שער לבן. יראה לי דטומאתן מספק. היינו טומאה מדבריהם ככל הספיקות. ולא משמע כן בסוף נזיר דאמרינן מ"ט דר' יהושע דאמר קיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחילה אלמא דלרבנן טומאה זו מה"ת היא. וא"כ מוכח מכאן נמי דספק מה"ת לחומרא. וכן כתבו התוס' ז"ל בנזיר דלת"ק טומאת ספק היא. ועיין בזה בדברי התוס' בסנהדרין פרק הנחנקין ובתוס"יוט בנגעים ובמשנל"מ ז"ל שם:

(ו) עוד סניף אחד אביא מהא דאיתא במנחות תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהם חברתה אין לה תקנה ובריש ראש השנה משמע דמה"ת אין לה תקנה ולא עבר עליו בבל תאחר ואם ספק מה"ת לקולא אמאי אינו מקריבה בלא לחם. וי"ל דבכה"ג לא שייך למימר ספיקא לקולא דאדרבה נימא איפכא להקריבה על הלחם מחמת ספק:

עוד קצת ראיה מהא דאיתא בבכורות דמיבעיא לן אי פודין את הספק בבהמת שביעית אי נימא כיון דהטלה לעצמו לא הוי בכלל סחורה או דילמא כיון דמעיקרא אסירא בהנאה והשתא שריא הוי כמו סחורה ואי דספק מה"ת לקולא ומדרבנן בעלמא הוא דצריך לפדות א"כ ממילא לא הוי סחורה. וסניפין כאלו רבו למאוד ולא רציתי להאריך. אך עיקר שרש דבר בזה לא אדע בזה מאין לנו למיזל בספיקא לקולא דכבר כתבתי דמספק ממזר ליכא למילף וכמו שכתב הרשב"א ז"ל ג"כ ומספק טומאה ג"כ ליכא למילף לעלמא וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ מנ"ל למיזל בספיקא לקולא' ואי מדלא מחייב אשם תלוי היא גופא תיקשי מנ"ל דלא מחייב אשם תלוי בלא איקבע איסורא:

ומהא דקי"ל בעלמא דאזלינן בתר רובא דווקא משמע דבספיקא לחוד מחמרינן מה"ת אע"ג דאם היה מחצה על מחצה בסנהדרין ג"כ אין הורגין אותו משום ושפטו העדה והצילו העדה מ"מ אין זה דין ברור ומחויבים לישא וליתן להכריע ע"פ אחד לזכות. עכ"פ מינה ילפינן בעלמא למיזל בתר רובא דווקא אבל ספק השקול משמע דאזלינן לחומרא מה"ת. וכבר הקשה הרשב"א ז"ל מהא דבעי למילף בחולין מריש' של עולה דאזלינן בתר רובא דאל"ה שמא טריפה ואי אפילו ספק מותר למה לן למיזל בתר רובא ואע"ג דיש לומר דזה חשיב איקבע איסורא דהאיכא מיעוט טריפה בעולם ולא ידעינן הי מינייהו. א"כ איכא וודאי איסורא ג"כ. אבל מ"מ אי לאו דילפינן דאזלינן בתר רובא אפ ברובא היתר הוי מחמרינן מה"ת. וא"כ מנ"ל להקל בספק לחוד איזה ספק שיהיה. ועוד מדחייש ר"מ למיעוטא בכל דוכתי. ונהי דמדרבנן הוא דחייש כמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי מ"מ ש"מ דספיקא לחוד מה"ת לחומרא בכל גוונא כי היכי דחייש למיעוטא אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. אלא די"ל דר"מ לטעמיה דמחייב אשם תלוי אפילו בחתיכה אחת כדאיתא בכריתות שם. ולדידי' כל ספיקא לחומרא:

ואין להביא ראיה מהא דדייקינן דאזלינן בתר חזקה מנגעים דילמא אדנפק בצר ליה שיעורא אלמא דמספיק' מטהרינן ליה. ומה שכתבו התוס' ז"ל התם דזה הוי בכלל ספק טומאה ברה"י או ברה"ר אינו מוכרח דספק טומאה בר"ה לא גמרינן אלא בספק מגע או אוהל. אבל לא בטומאה היוצא מגופו. וכן מבואר בתוס' ז"ל במ"א. וכן משמע ממתניתין דס' נגעים טהור דלא שייך בזה רה"ר או רה"י. עכ"פ שמעינן מינה דמקילין מספיקא. דז"א דהש"ס דייק מדמטמאינן ליה טומאת וודאי ועיין תוס' שם:

והאחרונים ז"ל הביאו ראיות לדברי הרמב"ם ז"ל. מהרי"ט ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן כוי אין מכסין את דמו משום דדעתו לודאי ואין דעתו לספק. וכבר דחה הפר"ח ז"ל ראיה זו. ואני לא הבנתי דמאן קאמר הא דאין דעתו לספק רבא. ולרבא כבר כתבתי לעיל דאליביה בחתיכה אחת ג"כ אסור מה"ת. והא דבעינן ב' חתיכות היינו משום דכתיב מצות. ועוד דהא ר' יוסי הוא דקאמר הא דכוי אין מכסין את דמו. ולר' יוסי וודאי ספק מה"ת לחומרא דהא מחייב אשם תלוי אפילו אחתיכה שניה. ולרבא אין לחלק בין איקבע איסורא או לא:

והפר"ח ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן ביומא דר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת. ופריך עליה מהא דתניא כל חלב לרבות כוי וח"ש. ומשני דקרא אסמכתא בעלמא היא דהא כוי ספיקא הוא ולא איצטריך קרא למעוטי ספיקא אלמא דכי היכי דח"ש אינו אלא מדרבנן ה"נ כוי אין איסור חלבו אלא מדרבנן. וגם זו לאו ראיה היא חדא דא"כ לר' יוחנן נימא איפכא מדח"ש אסור מה"ת ה"נ כוי ואנן קי"ל כר' יוחנן. ועוד דאדרבא אי נימא דמסברא ספיקא לקולא מאי קאמרינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא אמאי לא איצטריך קרא לאסור הספק כי היכי דאיצטריך קרא להתיר ספק ממזר וספק טומאה ברה"ר ולטמא ספק טומאה ברה"י אלא וודאי לא איצטריך קרא דממילא אסירא. והכר"ו ז"ל והחות דעת שניהם כתבו דמיירי בכוי הבא מן התיש וצביה דמה"ת חלבו מותר משום דחלב שור אמר רחמנא ולא מקצת שור כמו לענין מתנות. והכר"ו ז"ל כתב יותר מזה דבכוי הבא מן התיש וצביה כי אכל כזית ממנו אינו לוקה משום דלא אכל אלא חצי שיעור. ודברי שניהם ז"ל אינן מובנים דהמעיים בבכורות (דף ז) דלענין איסור ליכא מאן דאמר דאין חוששין לזרע האב ואין לזה שייכות כלל לפלוגתא דחוששין לזרע האב או להא דשה ולא מקצת א שה אלא הא תליא בפלוגתא דזה וזה גורם ובפלוגתא דר"א ור"י בולד טריפה ועיין באזלין גבי הא דמיבעי לן אבר שיצא לחוץ מהו לגמוע חלבו:

ובספר חוות דעת כתב דהרמב"ם ז"ל הוציא סברתו מהא דאמרינן בסוטה דרב גידל דרש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא וודאי הוא דלא יאכל אלמא כיון דכתיב טמא וואדי טמא ה"נ הא דכתב רחמנא חלב לא תאכל היינו חלב וודאי הוא דלא תאכל אבל לא ספק חלב. וכן גבי קדשים דכתיב זכר תמים בעינן וודאי תמים. ולדבריו יצאנו לחלק בגדר הספיקות דיש מהן דאזלינן לחומרא ויש מהן לקולא. ודבריו אין להם שרש ועיקר כלל חדא דלדבריו דהתורה לא אסרה אלא וודאי חלב, א"כ אפילו איקבע איסורא לישתרי. ועיי' בירושלמי סוף פרק נושאין דאמר בטעמא דר' יהודא דפוטר אפי' בהכה שניהם בבת אחת משום דכתיב אביו וודאי אמו וודאי. ועוד דהא דשמעתין ספק אשת אחיו שיש לו בנים אמאי שריא למאן דבעי ב' חתיכות דהא הכא התירא דאין לו בנים כתיב ובן אין לו משמע דלא התירה התורה אלא היכא דוודאי אין לו בן אבל לא בספק. ומאי פריך הש"ס ממתניתין שם בכריתות למ"ד דבעינן איקבע איסורא. ועוד דלמ"ד דספק חלב ג"כ אסור אפי' בחתיכה אחת אם יחלוק על הא דרב גידל. וכתב עוד דספק טריפה אסור בקרבנות מה"ת גם לדברי הרמב"ם ז"ל. משום דכתיב כל אשר יעבור תחת דוודאי עוברת. וא"כ ספק טריפה אע"ג דמותר להדיוט דהא בשר בשדה טריפה וודאי כתיב אבל לא ס' טריפה ולגבוה אסור. וא"כ מאי פריך הש"ס במנחות למה לי כל אשר יעבור הא ממשקה ישראל נפקא ולפי דבריו הא איצטריך כל אשר יעבור לאסור ספק טריפה ובמחילה מכת"ה שלא בעיון כתב כן:

ובהא דרב גידל ע"כ צ"ל דיליף הכי מדכתב קרא דהבשר אשר יגע בכל טמא בל"ת וקרא דוהבשר כל טהור כתב בקום ועשה ש"מ דאתי לדיוקי טמא וודאי וטהור וודאי וכאן ביש בו דעת לישאל וכאן באין בו דעת לישאל או משום דהני קראי מיותרים המה לגמרי כדאיתא בפסחים (דף כד). אלא דיש לדקדק בהא דקאמר התם דלא יאכל מיותר לשאר איסורים. וכתבו התוס' ז"ל התם משום דהוי סגי אי כתב באש ישרף לחוד. ולפי סוגין דסוטה הא איצטריך למיכתב לא יאכל לדיוקא דספק טומאה מותר לאכול ואי לא כתב רחמנא אלא באש ישרף לא הוי שמעינן אלא דבספק לא שרפינן. וכן הא דדרשינן ממזר וודאי וקהל וודאי ג"כ צ"ל דמאיזה יתורא דקרא הוא דדרשינן הכי. וכמו שהאריכו בזה המפרשים: