קרן אורה יבמות נא

בו מש"ה כי שחטו בחוץ חייב חטאת. אבל מה נעשה אם דברי הש"ס בכריתות שם מפורש להיפך דחכמים פוטרין משום דלא נקבע האיסור. והי' נראה לומר דע"כ לא פליגי רבנן אלא בשוחט בחוץ דאיכא לספוקי שמא יוודע לו ולא יהי' ראוי עוד להקרבה אבל אם שחט בפנים וזרק בחוץ לכ"ע חייב חטאת דהא חזי זריקתו לפנים ואחר זריקה אפילו אם נודע לו לאו חולין הוא דהא הבשר יאכל. וכן נראין ד' הראב"ד ז"ל שם בפ' ח"י מהל' מעה"ק ויתיישב בזה תמיהת הכ"מ על הראב"ד ז"ל מסוגיא דכריתות. אבל מד' הרמב"ם ז"ל לא נראה כן שכתב להדיא שם דכל שאין חייבין על שחיטתו אין חייבין נמי על העלאתו. ע"כ דברי התוספתא צ"ע לשיטתו ז"ל:

ויש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שכ' דינא דפטורא דחטאת העוף ואשם תלוי בהל' מעה"ק לפוטרו מחטאת ואמאי לא כתב האי דינא במקומו בהל' שגגות בדין אשם תלוי. ולענין פטורא מחטאת למה ליה טעמא דלא איקבע איסורא הא אפילו למאן דלא בעי קביעותא לאיסורא חטאת לא מחייב. ומלשון רש"י ז"ל שם בכריתות משמע לי קצת דר"מ ורבנן בחטאת פליגי שכתב ר"מ מחייב משום שחוטי חוץ משמע דלגמרי מחייב ליה אפילו חטאת וטעמא הוא ג"כ משום דלא בעי קביעותא לאיסורא וקרבן גמור הוא לר"מ לחיובי אפילו חטאת ורבנן בעי קביעותא לאיסורא ואין הקדשו הקדש גמור לחייב עליו חטאת וממילא יליף מינה לענין עיקר חיובא דאשם תלוי. וא"ש לפ"ז מה שלא הביא הש"ס שם פלוגתא דר"מ ורבנן להני טעמי דמצות כתיב או דבעינן אפשר לברר איסורו משום דלהני שינויי לא שייכא כלל פלוגתא דר"מ ורבנן להכא כיון דבחטאת פליגי. וא"ש נמי דברי התוספתא דאתיא כר"מ אבל קשה הדבר לומר כן ולדמות פלוגתא דר"מ ורבנן בחטאת לפלוגתא דר"א ורבנן בא"ת:

והנה אם נפרש דבאשם תלוי פליגי רבי מאיר ורבנן יש לדקדק לטעמא דר' זירא דאמר משום דאפשר לברר איסורו א"כ מ"ט דרבנן דפטרי הא אפשר לברר איסורו ולהוודע שחלב אכל. וי"ל דבאשם תלוי א"א לברר איסורו דאם יוודע לו באיזה צד שיהיה הן אם אכל חלב הן אם לא אכל אינו ראוי להקרבה דאם אכל חלב בר חטאת הוא. ולפ"ז בחטאת העוף הבא על הספק לרבנן נמי חייב באשם תלוי דהא אפשר לברר איסורו ולהוודע אם ולד הפילה או רוח הפילה. וא"כ דוקא באשם תלוי פליגי. וכן י"ל לטעמא דמצות כתיב ולטעמא דאיקבע איסורא דדוקא באשם תלוי פליגי משום דבאשם תלוי ליכא מצות ולא איקבע איסורא בשום אופן דאפילו אם היו ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד הראשונה והשני אכל את השניה דזה מביא א"ת וזה מביא אשם תלוי אפ"ה לא חשיב איקבע האיסור דהא אפילו זה שאכל חלב ג"כ לאו בר אשם הוא אולי ידע בבירור שחלב אכל. אבל בחטאת העוף הבא על הספק מצינו דאיכא מצות וגם איקבע איסורא כגון שתי נשים האחת הפילה ולד והאחת רוח והלכו זו למזרח וזו למערב דשניהם מביאין חטאת העוף על הספק לעצמה ויש בהן אחד חטאת ודאי ואיכא מצות וגם איקבע איסורא וחייב עליה אשם תלוי אם שחטה בחוץ אפילו לרבנן וא"כ לכולהו טעמי א"ש דלא פליגי אלא באשם תלוי ועיין מ"ש הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס שם. והדברים ברורים אלא שמדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן ע"כ עדיין צ"ע. ומהא דאשם תלוי מוכח ג"כ דספק מה"ת לחומרא דאטו נאמר דא"ת מותר מה"ת לשוחטו בחוץ זה לא מסתבר דא"כ לאו קרבן הוא כלל:

ע"ב גמרא ואיבעית אימא לרבנן יחודי הוא דמיחדי להו. עיין בדברי הרשב"א ז"ל ובמשנל"מ ז"ל פכ"א מהל' איסורי ביאה ודו"ק:

ספק ויבם בנכסי מיתנא כו' הוי ממון המוטל בספק וחולקין. והקשה הרא"ש ז"ל אמאי לא מוקמינן לנכסי בחזקת היבם ו"ל הלל וכדתנן לקמן הוא אינו יורש אותן וכל הקרוב קודם אלמא כיון דהם ודאי יורשין והוא ספק יורש מוקמינן לנכסי בחזקתייהו. ותי' דמיירי דהסבא קיים דמטעם ירושה בחזקת סבא הוא. הוי ממון המוטל בספק. ואמאי הא סבא וודאי יורש הוא. ועיי' ב"ש מש"כ בזה. אבל מהא דלקמן בשמעתין משמע דהא דהוא אינו יורש אותן מיירי דווקא עם הבנים וכדאמרינן התם אינהו וודאי ואי דמיא למתניתין ספק ובני יבם בנכסי יבם משמע דווקא בני יבם דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את. אבל שאר קרובים הוי ספק וספק. וכן הוא דעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל דלא מהני חזקת האחים כיון דספק גמור הוא כדאמרי' לעיל מטעם דרובא לט' ילדן. וכן משמע לי מלשון הירושלמי דאמרינן התם בא הספק ליטול את חלקו של אביו (היינו המיתנא) אמרין לו הני אביך (היבם) בא יבם ליטול חלקו של אחיו אומרין לו הני בריה (פי' זה בן המת הוא ע"כ לכל אחד לבדו כולין האחים לדחותו שלא יקח את הכל) הא כיצד עושין שיפיות ביניה' ומחלקין נכסי המת. פי' הספק והיבם עושין שותפות ומחלקין נכסי המת ביניהם ואין לאחין כלום אלמא דמיירי דליתי' לסבא דאי איתא לסבא בלא"ה אין לאחין כלום. ואי נימא דחזקת האחין חזקה היא א"כ אמאי לא יקחו כל האחין חלק בנכסים מחמ' חזקתן. ונהי דהאחין לא יטלו מחמת ממ"נ מ"מ הוא יקח חלקו תחילה ואח"כ יחלק המותר עם הספק ואמאי קאמר מחלקין נכסי המת בשוה. אלא וודאי חזקתן לאו כלום הוא. ולענ"ד ראיה ברורה היא עד שאני תמה מדוע לא הבירוה הראשונים ז"ל. ויש לקיים דברי הרא"ש ז"ל ע"פ מאי דאיתא לקמן פרק אלמנה לכה"ג פלוגתא דתנאי אם עובר יש לו זכי' אפי' בירושה. ולדעת הרי"ף ז"ל שם אין לעובר זכיה אפילו בירושה וכל ימי עיבורו הם ברשות שאר קרובים כדתניא התם דעבדי' אוכלין בשביל המשפחה. א"כ אמאי חולק הספק עם היבם בנכסי מיתנא הא כבר היו הנכסים בחזקתו כל ימי עיבורו ואין ספק מוציא מידי וודאי. וע"כ צ"ל דהסבא קיים ולא תיקשי לפ"ז מסבא וספק בנכסי יבם. אבל גם זה אינו מוכרח:

גמרא ספק ובני יבם בנכסי מיתנא כו'. הכא אידי ואידי ספק. ופי' רש"י ז"ל דנוטל תחילה חלקו דמודו ליה ואידך חולקין בשוה. והרמב"ם ז"ל דעתו דחולקין הכל בשוה כמו היבם עצמו עם הספק ועיין בדברי הה"מ ז"ל:

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא פלוגתא דר' אבא ור' ירמיה ר' אבא אמר קם דינא. וכתבו התוס' ז"ל דדווקא לבתר דפליג הוא דקם דינא אבל מקמא דפליג יבם יכול הספק לבא מכח ממ"נ. והרשב"א ז"ל דקדק ע"ז דהא מוקמינן לה בפלוגתא דאדמון ורבנן והתם אכתי לא נחית לדינא עם הארבעה אפ"ה לבתר דאתו לחד אמרינן קם דין הראשון אילו אתי לדינא עם הארבעה ה"נ נימא אילו אתי הספק ויבם לדינא היה החצי שלו נימא קם דינא. ותי' דהתם השדות מוחזקים ביד הבעלים יותר ממה שמוחזק הירושה הכא ביד היבם. ומש"ה בעינן דווקא בתר דפלג ע"פ ב"ד אבל בלא חלוקת ב"ד כל הנכסים הרי הם כמופקדים אצלו אע"ג שירד בהם. ועיי' בספר ישועות יעקב שהאריך שם בזה ולא הביא דברי הרשב"א ז"ל. ובירושלמי איתא מת היבם ובא הספק ליטול חלקו של אביו (היינו היבם) אי הוי קדמייא מסכן אמרו ליה הני אבוך ודוחין אותו ואומרין לו בן הראשון אתה ונוטל כל נכסי הראשון ובנכסי היבם אין נותנין לו כלום ואין הוי עתיר אמרינן לי' כולנו אחין בואו ונירש חלקו של אבינו וחלקו של אחי אבינו. וצריך לדקדק במאי קמיירי אי בתר דפלג כבר היבם והספק בנכסי המת א"כ אפילו הוי עשיר לימרו ליה הני אבוך ואין לך חלק עמנו דהא קם דינא וגם הוא למה ירצה ליטול חלק בנכסי יבם ולהחזיר מחצה שלו בנכסי המת שהיה עשיר. אלא משמע דמיירי קודם חלוקה בנכסי המת וב' החלקים מונחים כאן חלק המת וחלק היבם ומש"ה אם המת היה עני דוחין אותו אצל המת ואם היה עשיר אומרין לו כולנו נחלוק בשוה בנכסי המת ובנכסי היבם. אלא דקשה אמאי לא יהיה הברירה בידו ליטול מחצה מחלק המת ולא יטול בחלק היבם כלל כמו אילו היה היבם קיים ואמאי יהיה הברירה בידם ליתן לו חלק שוה עמהם וצ"ע:

וראיתי בש"ג בשמעתין שכתב אם היו ליבם בנות ובא הספק לטעון עמהם הוא אומר בן היבם אני והכל שלי והם אומרין בן המת אתה ואין לך כלום חולקין ג"כ כיון דזה בא לירש הכל וזה בא לירש הכל. וכתב הב"ש דהא תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש ז"ל דלהרא"ש הכל של הבנות מפני שהן מוחזקים בנחלה כמו אם אין הסבא קיים דהכל של היבם. וכתב עוד הש"ג דה"ה בטומטום ובנות של כל אדם הטומטום נוטל חלק אחד תחילה מה שמודין ובמותר חולקין ביניהם דהוי ממון המוטל בספק. ויש לתמוה דבדין זה דטומטום עם הבנות הפכו סברתן הרמב"ם והרא"ש ז"ל דהרא"ש ז"ל כתב בטומטום ובת דנוטל הטומטום ג' חלקים פלגא דמודו ליה והשאר הוי ממון המוטל בספק וחולקין. והרמב"ם ז"ל כתב דטומטום ובנות אינו נוטל אלא חלק כבת. בשלמא להרא"ש ז"ל לא תיקשי דטומטום ובת עדיפא דהא הטומטום נמי יורש הוא עכ"פ כמו הבת. ושפיר יכול לטעון דבן הוא ליטול עוד מחצה מהמותר אבל על הרמב"ם ז"ל קשה דהשתא הכא לגבי אח דוודאי יורש הוא והבן ספק אם הוא יורש כלל חולקין כש"כ טומטום נגד בנות אמאי לא יחלוקו:

ובירושלמי בשמעתין נתבאר עוד כמה הלכות בזה והכי איתא התם מת הזקן הרי יש כאן בנים בוודאי ובן הבן בספק והוא מה שאמרו בש"ס דילן ספק ויבם בנכסי סבא אין ספק מוציא מידי וודאי מת הספק הרי יש כאן אחי אב בוודאי