קרן אורה יבמות מז

בסוטה שכתבו דאשת כהן לכ"ע אינה שותה דהא אינו יכול להחזירה ואי נימא דבריחה מהני גם לכהן ראויה היא לאחר זמן ע"י בריחה. ומ"מ אין דברי התוספות ז"ל מוכרחים התם דאפילו אי לא מהני בריחה ומשמתינן ליה מ"מ אם עבר וברח עד אחר זמן האיסור אין כופין אותו לגרש אח"כ. וא"כ לכהן נמי מצינו בה שעת היתר וק"ל:

קידש בתוך שלשה וברח כו'. ופי' רש"י ותוס' ז"ל דאי לא ברח כופין אותו ליתן גט. והרמב"ם ז"ל כתב דתוך ג' אין כופין ליתן גט. ומשמע מדשבק הש"ס למעוברת ומניקה דאיירי בה הש"ס הכא ותני פלוגתייהו בקידש תוך ג' ש"מ דבמעובר' מהני בריחה וכמ"ש הנמק"י. ולפי מה שכ' התוס' ז"ל דתוך ג' חמור. אבל מעוברת ומניקה בקידש לחוד אין צריך להוציא א"ש. ומהא דתנן לעיל גבי הוחלפו הנשים ומפרישין אותן שלשה חדשים אין ראיה דאין צריך להוציא דהתם לא חטא זה ולמה נכוף אותו להוציא בשביל זנות של זה. ועי' בזה בד' ראשונים והאחרונים ז"ל כי רבו הדעות בזה ואם אפי' בשוגג קנסינן ליה או לא אע"ג דלרבנן טעמא לאו משום קנסא הוא. אלא כדי לאפרושי מאיסורא מ"מ כיון שלא עבר במזיד אין כאן חששא כ"כ:

גמרא וזו הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה איתרע ליה רובא. לכאורה נראה מכאן דהכרת העובר לא יפחות מג' חדשים אפי' אם נולד לז', וא"כ בכל עת שנשאה בתוך ג' חדשים כו' הא דמספקא לן בספק בן ט' לראשון ובן ז' לשני ע"כ צ"ל דנשתהא הכרת העובר יותר מג' חדשים אי מראשון הוא דאי נימא דבן ז' ג"כ ניכר לשליש ימיו היינו ב' חדשים ושליש. א"כ מצינו דלא נשתהא הכרת העובר יותר מג' חדשים כגון אם נשאה השני בסוף חודש ראשון דאז הכרת העובר בשניהם יחד לאחר ג' ואזלינן בזה בתר רובא דלתשעה ילדן ובן ראשון הוא והיכי תנן סתמא דהוי ספק. אבל אי גם בן ז' אינו ניכר אלא לג' חדשים א"ש דהוי ספק השקול דלמיתלי' בראשון איכא רובא דמסייע ליה. ובשני איכא מסייע מהא דניכר לשלשה חדשים זמן הכרת העובר ומש"ה ספק הוי. אבל היכא דנשתהא הכרת העובר גם לשני נראה דוודאי בן ראשון הוא דהא איכא רובא דיולדת בן תשעה. ומ"מ לישנא דבן ז' לאחרון וודאי ליכא לפרושי אלא אם נשא השני בחודש הג' וכשילדה לז' הוי תשעה לראשון דאי נשאה בחודש א' או ב'. א"כ כי ילדה לתשעה לראשון הוי בן ח' משני דהא יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים ואין לומר דבן ז' הוא אלא דאישתהי דא"כ מצינן לאשכוחי נמי בן ט' לזה ולזה כגון שנשאה מיד אחר מיתת אחיו וילדה לתשעה לאחרון. ואפ"ה איכא לספוקי נמי בראשון משום דשמא אישתהי כמה ימים אחר תשעה. וי"ל דבכה"ג אזלינן בתר הכרת העובר. וכיון דלשני ניכר בזמנו וודאי בר שני הוא. דהא ליכא כאן בראשון רובא דילדן לתשעה. כיון דלשני נמי לתשעה ילדה. ובפרק בן סורר ומורה מספקא ליה להש"ס בבן ז' אי הכרת העובר הוי לג' חדשים או לשליש ימיו ובירושלמי בשמעתין מיבעי ליה במה אנן קיימין אי בשבא עלי' מיד לאחר מיתת בעלה והוכר עוברה לאחר ג' חדשים (כצ"ל) ניתני בן ט' לזה ולזה בן ז' לזה ולזה דהא עיבור של שניהם שוין אלא בשבא עלי' לאחר ב' חדשים והוכר עוברה לאחר ג' חדשים ניתני היבמה לא תתייבם עד שיהא לה חמשה חדשים. אלא ש"מ דאין העובר משתהא בהכרתו יותר מג' חדשים. אלא כן אנן קיימין שבא עליה לאחר מ' יום והוכר העובר לאחר חמשים יום. הרי יש כאן ג' חדשים שלימים לראשון ומוקטפין לשני כו' ש"מ שהן שתי יצירות וש"מ שהאשה יולדת לחדשי' מקוטעי'. וש"מ שהאשה מעוברת אינה חוזרת ומתעברת. וש"מ שהאשה אינה מתעברת מב' בני אדם עכ"ל. ודברים אלו צריך ביאור חדא מה שאמר ומקוטפין לשני אי נימא דאפשר שתוכר העובר בג' חדשים מקוטעין הרי זה בהיפוך מסוגית הש"ס דילן דבש"ס דילן אמרינן דלא יפחות מג' חדשים ואפשר שישתהא יותר. ולפי שיטת הירושלמי הוי איפכא דא"א שישתהא יותר. ואפשר שיפחות. ועוד דאימת נולד ע"כ לתשעה לראשון וא"כ בן שמנה לשני הוא. כיון דכבר חלף ארבעים יום למיתת הראשון. ומש"כ הק"ע דלשני ג"כ בר ט' הוא אלא שילדה למקוטעין מקוטעין כזו לא מצינו מקצת חודש הראשון ומקצתו של חודש האחרון אוף לא למ"ד שיפורא גרם. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם בנדה. ולמאן דאמר שיפורא גרם ליכא לספוקי בראשון דא"כ הוי חודש העשירי. וי"ל דהיינו דקאמר דאיכא דיולדת למקוטעים ואיכא דיולדת לשלמים ותרווייהו איתניהו. אבל אכתי אפילו למ"ד בב"ר בקרא דכמשלש חדשים דלא בעינן ג' חדשים שלימים מ"מ בעינן רובו של ראשון ורובו של ג'. והיכי אמרינן הכא דסגי בעשרה ימים מראשון ועשרה משלישי. ועוד דהא ארבעים יום בכל הוולדות מיא בעלמא הוא ולא נגמר יצירתו אלא אחר ארבעים. וא"כ אטו בעשרה ימים לבד יוכר העובר וזה לא יפלא דהא לר' ישמעאל דיצירת נקיבה נגמרה לשמנים יום ואפ"ה הכרתה וודאי ג"כ לג' חדשים ניכרת. וצריך לפרש לפ"ז הא דאמרינן ש"מ שהן שתי יצירות היינו דלאו כל הוולדות שוין דיש נוצר לט' שלימים ויש נוצר לט' מקוטעין ומייתי ראיה מהא דאמר ר' זעירא וייצר שתי יצירות יצירה לט' יצירה לז' ה"נ בט' גופא איכא שתי יצירות. אבל מ"מ לישנא דמתניתין ספק בן ז' אינו מיושב לפ"ז. וכבר עמד על זה הק"ע שם. ואמרו שם עוד ש"מ שאין האשה מעוברת חוזרת ומתעברת. ופי' הק"ע דאל"ה אפי' לאחר ג' לא תנשא. וכבר הקשה הוא בעצמו על פי' רש"י ע"ש. ונראה דדייק מדלא משכח אלא ספק בן ראשון ס' בן שני ואי נימא דאשה חוזרת ומתעברת מצינו שתלד לראשון ולשני. והיכא דילדה תאומים אמאי הולד כשר שמא אחד לראשון והשני לשני ושניהם ספק ממזר הם. ומהכא נמי מוכח שאין האשה מתעברת משני בני אדם. דאל"כ שמא משניהם הוא והולד אמאי כשר ואע"ג דלפי מאי דמוקי דבא עליה השני לאחר ארבעים וודאי דליכא למיחש שמא משניהם הוא. כיון דכבר נגמר יצירת הראשון מ"מ דייק מדלא תנן אלא ספק ש"מ דליכא לספוקי משניהם כלל אם לא קודם שנסרח הזרע וכדמסיק שם מהא דגלית הגתי. ועיין תוס' סוטה. אחר כל הנ"ל צריכין אנו לומר דפליגי ש"ס דילן והירושלמי. לשיטת הירושלמי לא הוי ספק אלא בהאי גוונא שבא עלי' לאחר ארבעים ורישא דמתניתין דתנן הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דאם הולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן מיירי שבא עלי' השני לאחר ארבעים והוכר העובר אחר ג' דוודאי מן הראשון הוא. ולפי שיטת הש"ס דילן ג"כ מיירי שהוכר עוברה לאחר דוודאי בן ראשון הוא. דאזלינן בתר רובא או שנולד לז' לראשון. ולפי הנ"ל הא דאסרו חכמים ג' חדשים משום הבחנה היינו משום דלא פלוג אבל באמת עיקר חששא של הבחנה אין כאן אלא בגוונא דהירושלמי או שנישאת לו בחודש ג'. אבל אם נישאת לו בחודש ב' אין כאן ספק דלשני בן ח'. וכן אפי' באמצע חודש א' למ"ד דיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין. אבל מדברי התוס' ז"ל בד"ה רוב היולדת לא משמע כן שכתבו דאי נימא דסמכינן ארובא אחר חודש א' תינשא ונסמוך ארובא דלתשע' ילדן ולא יבא לכלל ספק. ואמאי לא תנשא בחודש ב' הא אין כאן ספק דלשני בן ח' הוא. וי"ל דכוונתם ז"ל דלא תנשא בחודש ב' על סמך רובא דילדן לתשעה משום דחיישינן למיעוטא שמא תתעבר אח"כ בחודש ג' ויהיה הולד ספק. אבל אין ה"נ אם לא בא עליה השני אלא בחודש ב' דאין כאן ספק משום דלשני בן ח' הוא ואפשר לומר עוד דבן ז' שישתהא לתוך ח' הוא דבר המצוי וכ"ע מודים בה אפי' מאן דפליג ארבה תוספאה בבן ט'. וכן איתא להדיא לקמן(דף מב). ואי קשיא לך כיון דחיישינן למיעוטא בהבחנה. א"כ אפי' אחר ג' לא תנשא שמא מעוברת היא ולא הוכר עוברה עדיין. וצריך לומר דכ"כ לא היה משתהא הכרת העובר לראשון עד הכרת עובר משני אע"ג דלא נתברר כמה משתהא הכרת העובר דהא למאן דאמר דבן ז' נמי ניכר לג' חדשים צ"ל דמשתהא קרוב לו' חדשים מ"מ הא פשיטא לן דאין משתהא יותר מעד ב' הכרות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו למ"ד דהכרת עובר בן ז' הוא ג' חדשים הוא משתהא פחות מו' חדשים מעט. ולמ"ד דעובר ניכר לשליש ימיו היינו ב' חדשים ושליש הוא משתהא מעט פחות מה' חדשים ושליש. ומש"ה אפילו יום אחד בתוך חודש הג' בסופו אסור לישאנה שמא ישתהא הכרת העובר פחות מה' חדשים ושליש אפילו יום אחד:

אלא דא"כ אינו מובן מה שתי' התוס' ז"ל על קושיתם מג' ימי קליטה משום דכ"כ לא משתהא הכרת העובר של ראשון כיון דאפילו ביום האחרון של ג' חדשים אסור משום דכ"כ עביד דמשתהא. א"כ כי יקלט לאחר ב' ימים משתהא ג"כ כשיעור זה והדק"ל אמאי אינו צריך להמתין ג' חדשים וג' ימים. וצ"ל דכוונתם ז"ל דאינו משתהא עד שליש ימים מן השני אלא כמה ימים פחות מזה. וה"ה דהוי שריא לינשא סוף חודש ג' אלא דלא פלוג ועדיין צ"ע:

והאחרונים ז"ל הקשו ביבמה אמאי מותרת להתייבם מיד אחר ג' חדשים שמא לא נקלטה הזרע עד ג' ימים. ונראה דלא חיישינן להא דהרוב נלקטות ביום ראשון כי היכי דלא חיישינן שמא לא הוכר העובר עדיין דמיעוטא משתהא בהכרתו. והרב הגאון מלבוב הקשה בספרו לר"מ דחייש למיעוטא אמאי שרינן לה להתייבם לאחר ג' שמא נשתהא הכרת העובר וכ' דאיכא ס"ס ספק אינה מעוברת וספק נפל ומשמע מדבריו דאפי' למ"ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה מותר לכתחילה כמו קטן ואני כתבתי לעיל דאיסורא איכא כיון דילפינן מקרא דובן אין לו הרי לא הותרה לו כ"ז שהיא מעוברת. ובירושלמי שהבאתי דייק מהא דהיבמה מתייבמת לאחר ג' חדשים דאין הולד משתהא בהכרתו יותר מג' חדשים. ולשיטת הש"ס דילן צ"ל דתרוייהו מיעוטא דלא שכיחא הם דילדה לשבעה ושישתהא הכרת העובר יותר משליש ימיה. ולכ"ע לא חיישינן ליה. ועיין בסנהדרין פרק בן סורר: