קרן אורה יבמות לט

אוכל קודם זריקה בלבד. וא"כ זרות נמי לא חייל עד אחר זריקה. והרי באין כאחת. אלא דצ"ע בדבריו פ"א מהל' בכורות שכתב שם דזר שאכל בכור בין קודם זריקה בין אחר זריקה לוקה משום זרות. ובמכות שם משמע דכל הקדשים שוין הם לענין זה. וכן משמע מהא דזר שאכל עולה לפני זריקה:

והראב"ד ז"ל כתב לפרש הא דזר שאכל מליקה חשיב בת אחת משום דמשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור זרות ואיסור נבילה כיון דשכיחי נבילות ואיתסרו עליה משעה שהביא שתי שערות. ונראה שהכריחו לזה דהא איסור זרות קדמה. ומש"ה כתב דנבילה נמי חיילא משעה שהביא שתי שערות. אבל כבר השיג עליו הרמב"ן ז"ל מהא דאמרינן חמותו ונעשית א"א נידון משום חמותו. ואמאי אינו נידון נמי משום אשת איש. ובסנהדרין משמע דדוקא משום דר' יוסי מודה באיסו' מוסיף הוא דפריך ולידון נמי משום א"א. ולדברי הראב"ד ז"ל תיפוק ליה משום דאיסור אשת איש כבר חל עליו משעה שהביא שתי שערות. (ומיושב בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן ז"ל דלא מצינו איסור דוחה איסור) והרשב"א ז"ל ג"כ הקשה עליו והיה נראה לפרש דברי הראב"ד ז"ל דדווקא גבי זרות ונבילה הוא דקאמר דחלין בבת אחת בעת הבאת שתי שערות משום דבכולהו לאו מחוסר מעשה הוא וחלין עליו אלו האזהרות ביחד שלא לאכול זר ושלא לאכול נבילה. אבל אשת איש שפיר הוי מחוסרת מעשה דצריכה להתקדש לאיש ואע"פ שיש כמה נשים שהוא אסור בהן משום א"א מ"מ זו מחוסרת מעשה היא ולא יחול עליו האיסור אלא בשעת נישואין. וכיון דכבר נעשית חמותו אינו חל עליו איסור א"א לגבי'. אבל נבילה האיסור חל עליו ממילא כיון שלא נשחטה הרי היא אסורה משום נבילה והכל חל עליו בבת אחת בשעה שהביא ב' שערות. ולפ"ז לא תיקשי נמי מחלב ומוקדשין שהקשה הרשב"א ז"ל משום דמוקדשין מחוסר מעשה הם להקדישן. אבל מה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד מגיד וטמאה או גיד ומוקדשין דבעינן למימר דלא יחול איסור גיד אטמאה. ואמאי הא משעה שהביא שתי שערות נאסר בשניהם ואלו אינן מחוסרים מעשה. אבל גם בזה י"ל כיון דמתחילת יצירתן קדמה להם איסור מוקדשין או איסור טמאה תו לא חייל איסור גיד כלל עליהם. דכל מה שאסרה תורה לא אסרה אלא דבר המותר אבל מה שקדם עליו איסור אחד אינו בכלל האיסור השני. אבל הכא איסור זרות אינו מעכב על נבילה לחול דאיסור זרות חל על גברא ואיסור נבילה הוא על החפץ. אלא שאתה רוצה לומר דלא יחול איסור נבילה על הזר מפני שקדם עליו איסור זרות לזה מהני מה שחל עליו איסור נבילות וזרות בשעה שהביא שתי שערות. ועדיין דברי הראב"ד ז"ל צ"ע ושיקול הדעת במאזני השכל؛ תוס' בד"ה בר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא כו' וקשה לר"י כו'. ותי' דוודאי איסור אחת עדיף ממוסיף. ודווקא הכא באחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה הוא דקאמר ר"ש דאינו חייב אלא אחת דלא חל אלא אותו שלא הותר. ומש"ה קאמר ר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח דאחות אשה ג"כ הותרה לאחר מיתת אחותה. ולא ידעתי מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל בדברי התוס' ז"ל שכתבו דאחות אשה הותר'. ומש"ה רצה לפרש דמיירי לאחר מיתת אחותה אמת שכן פי' הר"ח ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל. אבל אין צורך לזה דכי היכי דאיכא קולא בשבת וטומאה ונבילה שהותרה לכהנים ה"נ איכא קולא באחות אשה שהותרה לאחר מיתת אחותה. ומש"ה אינו חייב אלא משום אשת אח דחמיר וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל:

והנה מדברי התוס' ז"ל הכא משמע דלא פליגי בבת אחת. אלא היכא דאיסור אחד חמור ואיסור אחד קל האיסור החמור חל והקל נדחה. אבל באיסורין שוין ליכא למ"ד שלא יחולו שניהם דמ' נדחה מפני מי ואפי' בר קפרא אליבא דר"ש מודה בזה. וא"כ קשה הא דפרכינן בחולין (דף קא) לריה"ג דלית ליה איסור כולל מהא דאמר דשבת ויה"כ חייב על שתיהם. ופי' רש"י ז"ל דס"ל דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת כדאמרינן ביבמות והא באיסורין שוין ליכא למ"ד דלא וחייב בבת אחת. וע"כ לא פליגי אלא היכא דאיסור אחד קל כמו שבת וטומאה ונבילה. וכ"ת דשבת הוי איסור חמור ויה"כ הוא איסור קל. וס"ל לסוגיא דהתם כבר קפרא דלמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת היכא דאיסור אחד קל וחל החמור והקל נדחה. דא"כ מאי פריך הש"ס התם על הא דאמר ר' יוחנן לריה"ג שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור והא תרווייהו בהדי הדדי קאתי ופירש"י ז"ל שם כיון דבבת אחת באו באיזה מהן ששגג חייב ואי יו"הכ הוא איסור קל א"כ לא חייל אלא איסור שבת וא"ש דברי ר' יוחנן אלא ע"כ צ"ל דשניהם שוין ואפ"ה ס"ל לריה"ג דאינו חייב אלא אחת. וא"כ סברת ריה"ג הפוכה מסברת ר"ש דר"ש לא ס"ל איסור כולל אפי' באיסור חמור ואפ"ה בבת אחת מודה. וריה"ג ס"ל איסור כולל באיסור חמור ואיסור בת אחת לית ליה. ובשלמא לדברי הרמב"ם ז"ל דאיסור הנאה מוסיף הוא י"ל דנהי דאיסור כולל ומוסיף ביחד אית ליה איסור בת אחת לית ליה. אבל לשיטת התוס' דהנאה לא הוי אלא איסור חמור ודאי תיקשי וכי איסור כולל באיסור חמור עדיף מאיסור בת אחת:

וראיתי שם ברש"י ז"ל שכתב דשבת הוי איסור מוסיף על יוה"כ דאיכא מיתת ב"ד. וא"כ יקשה היכי קאמר בר קפרא דלר"י אינו חייב אלא אחת בזר ששימש בשבת משום דשבת לא חייל בכולל או בבת אחת. הא מודה ר"י באיסור מוסיף ולבר קפרא ע"כ צ"ל דמיירי בפרו של כהן גדול. וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל. ונראה דרש"י ז"ל לאו דוקא קאמר דהוי איסור מוסיף אלא איסור חמור:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שגגות שכתב השוחט בשבת בחוץ לע"א הוי איסור בת אחת. ולכאורה איסור שבת קדים לשחוטי חוץ דנאסרה שחיטתה אפי' בפנים ואח"כ כי הוציאה לחוץ היכי חל עליו איסור שחוטי חוץ. וצ"ל דבכל איסורין כי האי שאין האיסור חל על גוף החפץ או על גוף האדם עיקר חלות האיסור הוא בשעת מעשה וכולן באין כאחת. ודווקא היכא דחל איסור על הגוף כמו זר ובע"מ דגופו פסול לעבודה או מאכלות אסורות או נשים האסורות דהאיסור חל על גופן שוב אין איסור אחר יכול לחול עליהם אבל בשחוטי חוץ ועבודת כוכבים ושחיטת שבת אין האיסור חל אלא בשעת מעשה. ואע"פ שבשעה שקידש היום נאסר בשחיטה הא מוזהר הוא ג"כ שלא לשחוט בחוץ או לעבודת כוכבים ודו"ק:

גמרא אי נמי שחתך אצבעו בסכי טמאה.הקשה מהרש"ל ז"ל אמאי לא מוקי שנטמא תחילה ואח"כ נעשה בע"מ דבאין כאחת דקודם שנעשה בע"מ הותרה טומאה וקושי' גדולה היא ותי' המהרש"ל ז"ל כיון דטומאה דחוי' היא תו לא חל איסור בעל מום. והמהרש"א ז"ל תירץ דאיסור טומאה לא חייל כיון דכבר הותרה אצלו קודם שנעשה בע"מ. ונראין דברי מהרש"ל ז"ל וכ"ש למסקנא דקיימי אליבא דר"ש דס"ל טומאה דחויה בציבור כי נעשה בע"מ לא פקע איסור טומאה מיני' ואינו בכלל איסור בת אחת. ואפי' ר"ש מודה דאין איסור בעל מום דוחה איסור טומאה שקדם וחייב הוא משום טומאה ולא משום בע"מ כיון דשניהם אין יכולין לחול לר"ש דלית ליה איסור בת אחת. אבל מה שנראה מדברי מהרש"ל ז"ל דאפי' לדידן איסו' בע"מ לא חייל על איסו' טומא' משום דאין איסור חל על איסור ואיסור טומאה קדים. אין זה מוכרח די"ל לדידן שפיר חיילי שניהם דמ"מ קודם שנעשה בע"מ היה יכול לעבוד עבודת ציבור. אלא הא דקאמר ר"ש דחייב משום בע"מ ואיסור טומאה נדחה בזה וודאי נראה כיון שהטומאה קדמה אינה נדחית מפני בע"מ. אבל מש"כ מהרש"א ז"ל דכיון שהותרה אצלו קוד' שנעשה בע"מ לכ"ע אינו חל עליו איסור טומאה אפילו אחר שיעשה בע"מ כיון שכבר הותרה לו. לענ"ד ז"א דלדבריו ה"ה אם נעשה בע"מ בשבת דאינו חייב משום שבת כיון שכבר הותרה לו קודם שנעש' בע"מ. וא"כ ה"ה אם נעשה הקרבן בע"מ בשבת ושחטו אינו חייב עליו משום שבת ובהדיא תנן בפסחים פ' אלו דברים שחטו ונמצא בע"מ חייב ואין חילוק אם היה בע"מ קודם שבת או שנעשה בשבת. ומה לי אם נעשה הקרבן בע"מ או אם נעשה העובד בע"מ ואם תרצה לחלק בזה מ"מ יפלא בעיני איך כתב לדבר זה כ"כ בפשיטות דלא חל ולענ"ד צ"ע גדול:

ע"ב גמרא ואלו מליקה שיירי'. ולמאן אי לר"י השתא באיסור כולל כו'. יש לדקדק לשיטת הרשב"א ז"ל וכן כתבו התוס' בכמה דוכתי דר' יוסי לית ליה איסור כולל. והא דפליגי הכא היינו לקוברו כו'. א"כ היכי דייק מהא דשיירי' דר"ש מודה בבת אחת דילמא מש"ה שיירי' דבהא מחייב ר' יוסי תרתי לגמרי למלקות. והכא לא תני אלא הני דפליגי לקוברו כו'. ומש"ה לא מצי למיתנייהו בהדי הדדי. וראיתי בתוספתא במכילתין דאיתא התם אם בא עלי' חייב משום אשת אח ואחות אשה דברי ר"מ ר' יוסי ור"ש אומרים אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד . זר ששימש כו' יש כאן משום זרות כו' דברי ר' יוסי ור"ש אומר אין כאן אלא כו'. ולכאורה קשיא דר"י אדר"י דהת' מודה לר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח. והכא קאמר דחייב משום כולן. אבל לדברי הרשב"א ז"ל ניחא דהתם דפליגי בחיוב חטאת ועונשים ס"ל לר"י כר"ש באיסור כולל דאינו חייב אלא משום אשת אח ור"מ הוא דמחייב שתים דאית ליה איסור כולל. אבל בזר ובע"מ פליגי לענין לקוברו כו' בהא קאמר דחייב משום כולן. אבל התוס' ז"ל כתבו בפשיטות דר' יוסי ס"ל איסור כולל. ועיין תוס' לקמן בד"ה לקוברו: