קרן אורה יבמות לז

באיסור אשת ב' מתים. ומחמיר יותר לאסור גם הצרה משום שמא יאמרו. ועוד דלדברי ר"י ז"ל הא דמייתי מתניתין קרא דיבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד הוא ללא צורך כלל כיון דטעמא לאו משום הכי הוא. ולעיל (דף יב) נמי משמע דאיסור צרה הוא מחמת זו דנעשית אשת ב' מתים דתניא זו היא צרת אשת אח כו' ועיי' רש"י ז"ל שם. ומדברי רש"י ז"ל הכא נראה דהא דקאמר הש"ס דמדרבנן הוא. היינו משום דמאמר אינו קונה אלא מדרבנן משמע דהיכא דאיכא קנין דאורייתא שפיר דרשינן דרשא דאשת ב' מתים. אלא דא"כ לא הוה צריך למימר הטעם משום גזירה שמא יאמרו כו'. אלא עכ"פ מדרבנן הוי אשת ב' מתים. וצ"ל דכוונת רש"י ז"ל כיון דמאמר מדרבנן הוא. א"כ ליכא לקיומי כלל דרשא דאשת ב' מתים דלא משכחת לה כלל לרבנן דר"א. ומש"ה קאמר טעמא משום גזירה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דטעמא דהיא חולצת הוא משום אשת שני מתים. והא דנאסרה צרתה ג"כ הוא משום שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתיבמת. ובירושלמי בשמעתין נמי משמע הכי דמוקי למתניתין דצרתה אסירא כר"מ דאמר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי ובהא פליגי תנא דידן ותנא דהאשה. תנא דידן הוא ר"מ ס"ל דצרתה נמי אסיר' מחמת צרת אשת ב' מתים. ותנא דהאשה ס"ל כרבנן דלא נאסרה אלא צרת ערוה. אבל זו לאו צרת ערוה היא כיון דהיא נמי חולצת. ולשיטה זו הוי לן למיפסק הילכתא כמתניתין דלקמן דצרתה מותרת. אלא דש"ס דילן ע"כ לא ס"ל הכי וקאמר טעמא משום גזירה שמא יאמרו. והיינו דאמרינן לעיל דזו היא למעוטי צרת איילונית. ולר"מ אמרינן בהדיא בירושלמי דצרת איילונית ג"כ אסירא וכמו שהבאתי לעיל ועיי' בפירוש המשניות שכתב כדברי הר"י ז"ל דאיסור אשת ב' מתים ליכא כלל ע"ש:

גמרא נתן גט למאמרו הותרה צרתה כו'. ופירש"י ז"ל דקאי אמתניתין דבאות משני בתים. והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ אפילו נתן גט למאמרו ולזיקתו הותרה צרתה. והתוס' לקמן פ' ר"ג כתבו דבאמת כן הוא דלענין היתר צרתה לאו דווקא למאמרו אלא אפי' למאמרו ולזיקתו הותרה הצרה. וצ"ל דהא דנקט למאמרו לאשמעינן דהיא אסורה. ולאיכא דאמרי קמ"ל דהיא נמי מותרת כיון דלא נתן גט אלא למאמרו. ובהא דאמר לאיכא דאמרי דהיא נמי הותרה איכא נמי מחלוקת בין הראשונים. דעת הרשב"א ז"ל. דהיא לא הותרה אלא לאחיו אבל לא לדידי' וכתב כן בשם הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל לקמן. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כן ואדרבה מדבריו נראה דלדידי' ג"כ הותרה. ואולי צ"ל הרמב"ן ז"ל ומדברי רש"י לקמן נמי אינו מבואר כן להדיא אלא מש"כ התם דלמאמרו לחוד שריא לאחין ולא לדידי' וע"כ היינו כאיכא דאמרי. אבל התוס' ז"ל כתבו לקמן דלדידי' נמי שריא ע"ש:

ע"ב תוס' בד"ה איסור כולל כו'. וכתב דא"א ונעשית חמותו נמי איסור כולל הוא מיגו דאיתסר בשאר קרובות. ולר' חייא לקמן דס"ל אליבא דר"י דמחייב תרתי באיסור כולל. צ"ל דזה לא חשיב איסור כולל משום דלאו שם אחד הם. וכתבו לחלק בזה בין איסור מוסיף לאיסור כולל דבמוסיף לכ"ע לא בעינן שם אחד. אבל הרשב"א ז"ל כתב בפשיטות דזה חשיב איסור כולל והא דאמר ר"ח לקמן דמחייב תרתי. היינו לקוברו כו'. וא"ש בזה מה שלכאורה קשה שלא כתב הרמב"ם ז"ל בפסקיו להא דר' יוסי דנידון בזיקה הראשונה אי נימא דזה לא הוי איסור כולל. אבל אי חשיב איסור כולל א"ש דלא קי"ל כר' יוסי בהא אלאא איסור כולל נמי חייל. ועיי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם בסנהדרין שפי' דברי ר' יוסי בחמותו ואשת אב ואם היתה חמותו תחילה ואח"כ נעשית אביו נידון בשריפה והוא תמוה הא מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. ואשת אב איסור מוסיף הוא מיגו דאיתוסף איסור לגבי אחין וכמו שכתבו התוס' התם ואי מיירי דלית ליה אחין א"כ הלכה כר' יוסי בזה כיון דאין כאן איסור מוסיף ולמה כתב דאין הלכה כר' יוסי ועיין בתוס"ח שם. ובאמת לשיטת התוס' ז"ל קשה דא"כ ת"ק דר"י ס"ל דאיסור חל על איסור אפי' בלא כולל ומוסיף ולא מצינו לתנא דמתניתין דסבר הכי. וי"ל דהתוס' כתבו כן דר' יוסי הכי ס"ל דלא מחייב באיסור כולל אלא היכא דהוי משם אחד אבל בב' שמות ס"ל לר' יוסי דלא הוי איסור כולל. אבל ת"ק דר"י ס"ל דאפי' בב' שמות חשיב איסור כולל. וכן משמע קצת מדברי התוס' בכריתות (דף יד) ע"ש. ולפ"ז אין אנו מוכרחים לחלק בזה בין כולל למוסיף כמו שכתבו התוס' ממתניתין דכריתות כיון דלדידן חשיב נמי איסור כולל גם בשני שמות. ולר' יוסי אפשר דגם באיסור מוסיף בעינן דווקא משם אחד. אלא דמשמע להו להתוס' ז"ל דר' יוסי דאמר התם בסיפא אם עבר זקן כו'. מודה נמי בכל הני דמתניתין. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם. וא"כ מוכרח דבאיסור מוסיף כ"ע מודים דלא בעינן דווקא שם אחד. והנה מצינו עוד חילוק אחד בין כולל למוסיף דבאיסור כולל קל על חמור לא חייל אפי' בכולל. וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה אמר ר' יוסי הבערה ללאו כו'. וגבי איסור מוסיף אפי' קל על חמור חייל אפי' לר' יוסי כדמוכח מהא דפריך בסנהדרין וליתרו בי' נמי משום אשת איש דהא מודה ר' יוסי באיסור מוסיף ואשת איש הוא איסור קל ואפ"ה חייל ע"י מוסיף על חמותו דאיסור חמור הוא. וראיתי בתוס' ישנים שם בכריתות שכתבו דלר' יוסי לא חל איסור א"א על חמותו משום דהוי איסור קל על חמור. ומטעם זה כתבו דר"י אינו מודה בכל הני דמתניתין התם ופי' הא דחמותו ונעשית א"א נידון משום חמותו כפשוטו משום חמותו לחוד. והוא תמוה דהא אמרינן להדיא בסנהדרין דנידון נמי משום א"א והא דנידון משום חמותו היינו משום דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה. וע"כ צ"ל דלא מסתבר כלל לחלק גבי איסור מוסף. בין קל לחמור דהא לא שמעינן לרבי יוסי דמודה באיסור מוסיף אלא מהא דאם עבר זקן כו'. וא"כ אמאי לא משני הש"ס בסנהדרין דא"א לא חייל אחמותו משום דהוי קל על חמור אלא ש"מ דאין חילוק. והיינו משום דכל שניתוסף איסור על החתיכה הרי הוא חמור מן הראשון בזה ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בעז"ה:

רש"י בד"ה אלא אמר רבא לעולם לית ליה לרבי יוסי איסור חל על איסור. משמע מדברין ז'ל דבאיסור מוסיף נמי קאמר דלית ליה לר"י. וכן משמע לישנא דהש"ס דקאמר אלא. משמע דפליג אדר' אבהו. אלא דלרבין אמר רבי יוחנן ע"כ צ"ל דלא קאמר אלא באיסור כולל הוא דלא קאמר אלא לקוברו כו' אבל במוסיף מודה לר' אבהו כדאיתא להדיא בכריתות שם. ואם כן לא ידענא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דרבא קאמר דר"י לית' ליה כלל איסור חל על איסור. ואפשר דלישנא דאלא משמע ליה הכי. רש"י ז"ל שם בכריתות שכתב דה"ה דמודה ר"י בכולל וא"א לומר כן לרבין אמר ר"י ועיין תוס' ישנים שם:

גמרא נפקא מינה לקוברו כו'. צריך לומר בטעם מחלוקתן בזה אע"ג דתרוייהו סבירא ליה דאין איסור חל על איסור מ"מ ס"ל לרבי יוסי דנהי דלא חייל לעונש מיתה ומלקות או קרבן מ"מ אי עבר עליו חמיר איסורו. ונחשב כאלו עבר גם על השני דמ"מ גם השני איתא. ור"ש ס"ל דהשני כמאן דליתא כלל. והא דפרכינן לעיל לר"ש תתייבם אפילו להאי שינויא לא פריך אלא לר"ש דאיסור אחות אשה כמאן דליתא כלל. אבל לר"י לא תיקשי דהשני גם כן איתא אלא דלענין עונשין הוא דלא חייל ויש להסתפק אם הי' שוגג באשת אח ומזיד באחות אשה אם יכול להביא חטאת על שגגתו או דילמא לא משום דהא לא שב מידיעתו הוא. ואע"ג דלא עבר על אחות אשה כיון דלא חייל מ"מ לפי דעתו ששגג באשת אח וסבר דמותר הוא הרי עבר במזיד על אחות אשה ולא הוי שב מידיעתו וצ"ע:

זר ששימש בשבת כו'. מהא דאמר ר"ח שבת לכל נאסרה כו' וכן בר קפרא משמע דמיירי בעבודת ציבור. וי"ל דדוקא בעבודא ציבור הוא דאמר בר קפרא אחת. אבל בעבודת יחיד מודה דחייב שתים לכולהו שינויי. להאי שינויא דפליגי באיסור כולל ואליבא דר"י א"כ היינו דוקא בעבודת ציבור אבל בעבודת יחיד גם בר קפרא מודה משום דהוי איסור מוסיף מיגו דאיתוסף איסור שבת על העבודה לכהנים איתוסף נמי לגבי דידיה וכמו שכ' רש"י לקמן. וכן בבעל מום ששימש בטומאה בעבודת יחיד הוי איסור מוסיף כיון דאיסור טומא' שייך בכהני' וכמש"כ הכ"מ בפ"ט מהלכות ביאת מקד' הלכה י"א על מש"כ הרמב"ם ז"ל דטבול יום ומחוסר כפורים וטמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים חייב משום כולן וביאר שם בכ"מ משום דהוי איסור מוסיף. שלא רחוץ ידים כיון דיש בו איסו"' לכהן טהור. וא"כ ה"נ באיסור טומאה כיון דיש בו איסור לכהן תם הוי איסור מוסיף. אבל דברי הכ"מ ז"ל צ"ע דזה ודאי לא הוי איסור מוסיף. ודוקא לענין שבת הוא דשייך למיקרי בשם איסור מוסיף דאיתוסף איסור בעבודה זו גם לכהנים ומיגו דאיתוסף איסור על העבודה לכהנים איתוסף נמי לגבי דידיה. אבל לא רחוץ ידים ורגלים לא איתוסף איסור על העבודה אלא דאיסור שייך נמי בכהן טהור זה לא עדיף מאיסור כולל. ועוד נראה דאפילו לכלל איסור כולל לא בא דהיכ' אמרינן איסור כולל אלא כגון הכא באחות אשה דמיגו דאיתסר בשאר אחוותא כולל נמי להאי באיסור זה. ולפי הנראה בעינן נמי שיהיה עוד אחיות כמו באיסור מוסיף דבעינן שיהיה עוד אחין כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות. אבל מה שאיסור זה נוהג באחריני זה לא כולל ולא מוסיף הוא. וצ"ל דמה שכ' לישנא דאיסור מוסיף הוא לאו