קרן אורה יבמות לו

הרי לפנינו ספק למי שייך הד' אמות אם לה או לו ודאי דהויא ספק מגורשת ובתשובת מיימוני כתב סיוע להאי סברא מהא דנתגרשה מן האירוסין ואחר כך נתייחדה דאינה צריכה גט מספק שמא בא עליה והיינו משום דהעדים לא ידעי. אבל מן הנישואין דגייסי אהדדי שפיר אמרינן הן הן עידי יחוד כו'. ובס' ישועות יעקב רצה לדייק מהא דמן הנישואין הוי ספק מגורשת ש"מ דלא כהג"א דהא עדים לא ידעי אם היו קדושין אי לא. וגם זה אינו דומה דעדים שפיר אמרי מה שראו היינו היחוד. ובזה הוא דמספקא לן אי חשיבי כעידי ביאה אי לא. ועדיין צ"ע:

ומשמעתין מוכח נמי דקנין ד' אמות בגיטין וקדושין מה"ת הוא מדחיישינן לעיל דאתי למימר דקמא קדושין ודבתרא לאו קדושין אלמא דקדושין גמורים הם. ועיין בזה בח"מ סי' למ"ד ובדברי האחרונים שם ודו"ק:

ע"ב גמ' זהו למעוטי זמן דליכא בקדושין משמע דאינך תרתי איתנייהו נמי בקדושין. והתוספות ז"ל מספקא להו בכתב ידו ואין עליו עדי' אי מהני בקדושין דכיון דא"צ זמן מה לנו אם אין עליו עדים משמע מדבריה ז"ל דלא מספקא להו אלא אי לכתחילה כשר בלא עדי' אי לא דכיון דאין צריך זמן לכתחילה אפשר דה"ה עדים דלא בעינן אפילו לכתחילה אבל בדיעבד ודאי כשר הוא כמו בגט דאי נימא דמספקא להו דילמא אפילו דיעבד פסול משום דבקדושין בעינן עדים דוקא. א"כ לא יתיישב מש"כ דכיון דאין צריך זמן כו' מה ענין זמן לעדים הא זמן לא בעינן אלא לכתחילה ועדים אפילו בדיעבד פסול. אלא משמע דלא נראה להו לחלק בין קדושין לגירושין ולהחמיר בקדושין אלא כל שבגירושין כשר כשר נמי בקדושין. אלא דמספקא להו אי לכתחילה נמי כשר בקדושין כמו אין בו זמן. ומ"מ עיקר דבריהם שכת' דחתימת עדים בזמן תליא מילתא אינו מובן דעדים מה"ת הוא וזמן אינו אלא מדרבנן אלא דהתוס' כתבו בריש גיטין דטעמא דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים פסול הוא משום דהוי כאין בו זמן דאל"ה אמאי לא יוכשר לכתחילה כיון דכתב ידו כמאה עדים דמי. וה"נ הכא בקדושין כתב ידו כעדים דמי וכיון דזמן לא איתקין בקדושין אפשר דגם לכתחילה כשר:

אבל מדברי הנימק"י נראה דהא לא מספקא לן דאינך פסולי בקדושין נמי פסולי מדרבנן אלא דמספקא לי' דילמא בקדושין לא הוי קידושין כלל משום דדוק' בגט הוא דהכשירה תורה בכתב ידו לחוד בלא עדים כלל דכתיב וכתב ונתן. אבל בקדושין בעינן עדים דוקא דילפינן דבר דבר מממון או כיון דאיתקש יציאה להוי' בקדושין נמי כתב ידו כמאה עדים דמי וכשר מה"ת גם בלא עדים אלא נתן לה בינו לבינה. ומשמע לי מדברי הנימק"י דלכ"ע כשר בגט כתב ידו בין לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי בין לר"א דאמר עדי מסירה כרתי דכתב ידו כעדים דמי והתורה אמרה כן דבכ"הג לא ילפינן גז"ש דדבר דבר. ונראה דמאי דמספקא ליה אע"ג דעיקר קידושי שטר ילפינן מדאיתקש יציאה להוי' ומסתמא לגמרי איתקש. היינו משום דאיתקש נמי הויות להדדי ובקדושי כסף בלא עדים לאו כלום הוא. ובאמת קשה הדבר לומר דקידושי שטר עדיפי בזה משל כסף דאם נתן לה כסף בינו לבינה לאו קדושין הם. וכי כתב לה בכתב ידו הרי את מקודשת סגי בלא עדים:

ודעת הרשב"א ז"ל בפשיטו' דבקדושין לא הוי קדושין כלל כתב ידו בלא עדים. ולא קאמ' הש"ס דזהו דגירושין אתי למעוטי הני בקדושין משום דלא אתי למעוטי אלא זו דאין בה זמן דבזה הוי דינא דמתניתין קמא דפוטרת צרתה לגמרי. אבל הני דכתב בכתב ידו כ"ש דיצאו מכללא דמתניתין ואינה פוטרת כלל. ועיין ב"ש בזה בסי' ל"ב. ומה שנסתפק עוד הנימק"י ז"ל בדין כתב סופר ועד או חתם סופר ועד לענין קדושין וכתב דהתוס' ז"ל גמגמו בזה לא ידענא היכא ומ"ט יש בדבר לחלק בזה בין קדושין לגירושין. וכבר מבוארים הדברים בדברי הראשונים ז"ל שם בגיטין אי מהני נתינת הגט בינו לבינה אפילו בעידי חתימה ע"ש:

תוס' בד"ה והא עבדא כו'. ומסקי דבשטר שחרור קאמר דתקינו ביה זמן להתירו בבת ישראל ולאסרו בשפחה. ויש לדקדק להתירו בבת ישראל למה תקינו זמן הא כל ששטר שחרור בידו הרי הוא מותר בבת ישראל כי היכי דלא תקינו זמן באשה להתירה לעלמא. ולאוסרו בשפחה ג"כ קשה דא"כ ליתקנו זמן בקדושין לאוסרה לעלמא. אלא ודאי לא חשידי לעבור בידים ולא חיישינן לזה. והרשב"א ז"ל כתב דבעבד נמי שייך שמא יחפה עליו האדון. ואם נשא בת ישראל והוליד בנים יחפה עליו ויתן לו שטר שחרור כדי שלא יהיו בניו פסולין. וגם זה אינו מובן חדא דלמ"ד עבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה מאי איכא למימר. ועוד דהא כתב הרא"ש ז"ל בגיטין דמשום תקנת בניו לא תיקנו זמן לכתחילה. ועוד דעל הבנים נראה דאין יכול לחפות כלל דבשלמא במיתה שפיר אמרינן דמספיקא לא קטלינן לה ולא מהני חזקת א"א לחייבה מיתה אלא לענין הבנים היכי מכשירינן להו מספיקא התם נוקמא בחזקת אשת איש ויהיו הבנים פסולים מספק והכא נוקמא בחזקת עבד ובניו פסולים ג"כ מספיקא. ואכתי למה תקינו זמן. ע"כ נראה עיקר כמ"ש התוס' ז"ל דתקינו זמן בשטר שחרור כדי לאוסרו בשפחה דומי' דקדושין דהא בת אחותו דקדושין ג"כ לא דמיא להא דגירושין דבגירושין שפיר מצינן למימר שיחוס על בת אחותו שלא תמות ויתן לה גט בלא זמן כדי להצילה. אבל בקדושין אין לומר כן. וע"כ הא דאמרינן ליתקין זמן בקדושין משום בת אחותו. היינו שלא תזנה אח"כ. ואם כן ה"ה בעבד דמש"ה תקינו זמן שלא יזנה עם שפחה. ועיין בספר אבני מילואים שכתב לחלק. דלשמא תזנה לא חיישינן. וכבר הרגיש עליו בהג"ה שם משמעתין. ובאמת קשה לפ"ז מאי דאמרינן בקדושין ליתקין זמן משום בת אחותו דחשש בת אחותו הוא דוקא בגירושין דבדידי' ובכוונה יתן לה גט כדי להצילה אבל בקדושין דהצלתה לא תליא בדידיה אלא משום חשש שמא תזנה. א"כ בכל הנשים חיישינן לזה. ומש"כ רש"י ויאמר קודם קדושין הוה. נראה דלאו דוקא דאמירתו לאו כלום הוא. ועוד דא"כ בשטר מכירת עבד ג"כ ליתקן זמן כדי לידע מתי ונתחייב במצות ומוזהר על כל האיסורין וצ"ע. והתוספות בגיטין בגיטין(דף יז) בד"ה מפני מה תיקנו זמן כתבו טע' אחר למה תיקנו זמן בגט שיחרור שמא ימכור את העבד לאחר ואח"כ יתן לו שטר שיחרור ויאמר העבד כי שיחררו קודם המכירה והעבד מוחזק בעצמו. ולפ"ז היכא דקנה את עצמו בכסף ע"י אחרים אין תקנה לזו הטענה וכשמכרו לאחר יאמר העבד שכבר יצא לחירות ע"י כסף שניתן לרבו. וא"כ אין מי שיקנה עבד מחבירו אלא ודאי אינו נאמן העבד לומר שנתן לרבו הכסף ובחזקת עבד הוא ועליו להביא ראיה. ולפ"ז מאי פריך הש"ס והאיכא עבדא דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא שאני התם דבכספא אין כאן חששא. ומש"ה תקינו גבי שטרא שלא יגיע הזיק ללוקח אבל גבי קדושין דלקדושי כסף ליכא תקנה כלל גבי שטר ג"כ לא תיקנו ע"כ עדיין לא נתברר לי טעמו של תקנת הזמן בעבד ודו"ק:

רש"י בד"ה להצלה דידה קאתי כו' דכי אתי סהדי כו' מוקמינן לה בחזקת א"א. והתוס' ז"ל הקשו עליו מהא דגזיה לזמן ויהבה ניהלה מה הועילו חכמי' בתקנתן משמע דאפי' לאחר שתקנו זמן אם עבר ונתן לה גט בלא זמן לא קטלינן לה ויוכל לחפות עליה. ומלשון הטור ז"ל בסימן קכ"ז משמע ג"כ כפי' רש"י ז"ל ועיין בדברי האחרונים ז"ל. ובאמת יש לדקדק מה שפי' שמא יחפה עלי' להצילה ממיתה. ומאי חיישינן בזה הא למיתה צריכה התראה ושתתיר עצמה למיתה. וא"כ ממ"נ מאי קאמרה לעדים אם התירה עצמה למיתה מה יועיל אח"כ שתביא גט בלא זמן כיון שכבר הודית שהיתה א"א ואם אמרה בשעת התראה דגרושה היא הרי לא התירה עצמה למיתה ולמה קטלינן לה. והא דקי"ל בעלמא מלקין וסוקלין על החזקות ע"כ צ"ל דהיינו שהתיר עצמו למיתה. אלא דאי לא הוה אזלינן בתר חזקה לא הי' מועיל הודאתו בזה דע"פ עצמו אינו נהרג קמ"ל דאזלינן בתר חזקה. אבל הכא בחזקת א"א שפיר אזלינן בתר הודאתה שהודית בשעת התראה שא"א היא וכי קאמרה אח"כ דגרושה היא אינה נאמנת ואי אמרה בשעת התראה שגרושה היא הרי לא התירה עצמה למיתה. והי' נראה דחששא דשמא יחפה הוא שלא ירצה לפוסלה משום זונה ויתן לה גט בלא זמן כדי תיפסל. ועיין בזה בדברי הב"ש מש"כ על דברי הטור. ולענין זה שפיר מצינן למימר דכי מחקה ליה לזמן אינה נאמנת ופסולה היא כיון דחזינן שעשתה רמיה. ומ"מ אכתי תיקשי מהא דגזיה לזמן. ועיין רש"י ז"ל בד"ה הכא לחובה דידה קאתי כו' כבשה ליה לשטרא. ולדבריו יש לדקדק אמאי לא קאמר, הש"ס האי דכבשה ליה לשטרא ותו לא תיקשי מגירושין. וע"כ להא לא חיישינן דהאיכא עדים דנתקדשה:

וצריך עוד לדקדק למאי דבעי למימר דליתקן זמן בקדושין ע"כ היינו נמי לענין לכתחילה דלא תנשא לו אלא אם קידשה קדושין גמורים. וא"כ אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן מה איכפת לה אם יצטרך לקדשה שנית. וי"ל דכבר כתבתי דבקדושין לאו בדידי' תליא מילתא. אלא חיישינן שמא תזנה אחר קדושין ותאמר שנתקדשה אח"כ ואי איתקין זמן הוא אינו מקדשה בלא זמן. ויותר אין להאריך:

תוספות בד"ה מדרבנן כו' ע"ש מש"כ בשם הר"י ז"ל דתנא דמתניתין ס"ל דאשת ב' מתים בכל מקום לאו דאורייתא והא דאסרינן בעלת מאמר הוא משום גזירה דילמא חליץ והדר מייבם. ותנא דהאשה רבה סובר דלא גזר משום צרה אלא מחמת אשת ב' מתים ובצרה לא גזרינן ולא הבנתי לפ"ז למה ליה להש"ס הכא למימר דתנא דידן לא ס"ל כלל איסורא דאשת ב' מתים דילמא תנא דידן נמי מודה