קרן אורה יבמות כז

דפלגינן דיבורא דוודאי אנו מאמינים לו דהמעשה כך הוא כאשר הוא אומר. אלא דלדבריו הרי הוא רשע לזה אמרו פלגינן דיבוריה. ומה שהעיד על עצמו אין זו עדות שיפסל ע"י עצמו. וכיון שאינו נפסל ע"י עצמו שפיר הוי עדותו על חבירו עדות גמורה. וב"ד מקבלין עדותו על חבירו. אבל אין מקבלין עדותו על עצמו. ולפ"ז אין כאן קושיא מהא דאנוסין היינו מחמת ממון דלא פלגינן דיבורייהו משום דהתם כל עדותן על עצמן ואין אדם משים עצמו רשע ואין נאמנים ולא שייך התם כלל לחלוק דיבורן ולחדש דבר דאנוסין היו מחמת נפשות דזה לא אמרינן. ורב יוסף או ר' יהודה סברי דלא פלגינן דיבוריה ואין אנו מקבלין עדותו בזה לאחרים ג"כ כיון דלפי דבריו רשע הוא אבל גם הם מודים דאינו נפסל ע"י עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו. ועיי' לקמן בתוס' בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י בדברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודברי התוס' נכונים כפשוטן. וכמ"ש דכ"ע מודים בזה דאדם קרוב אצל עצמו. ועי' בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות לענין פלוני רבע שורי ובדברי הראב"ד ז"ל שם וצ"ע בזה בדברי המפרשים ז"ל:

בסנהדרין אמרינן דפלוני בא על אשתי ג"כ פלגינן דיבוריה להרג אותו פלוני. ופריך הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. ולפי מ"ש אין כאן פשיטותא דגבי פלוני רבעני שפיר עדותו טובה מחבירו כיון דאינו נעשה רשע ע"פ עצמו הרי הוא כשר לעדות ומה לי אם אמר שרבע לאחר או שרבעו אבל פלוני בא על אשתי לא מטעם רשעות הוא דמיפסיל אלא מטעם קורבה מנ"ל דפלגינן דיבוריה בהא. וי"ל דהיינו דקאמר מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ולא אמרינן בכה"ג פלגינן דיבוריה קמ"ל דמ"מ מהימן הוא לגבי חבירו ואין עדותו על אשתו מבטלת עדות חבירו אע"פ שאין מקבלין עדותו על אשתו משום דהתורה פטרה מ"מ מקבלין עדותו על חבירו כיון דלגבי חבירו כשר הוא ועדות חבירו עדות לעצמה היא ואין לה שייכות עם עדות אשתו. אלא דבא לחייבו שבא על אשת איש מש"ה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו'. והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל גבי פלוני בא על שורי דמצטרפין נמי להרוג השור משום דאין אדם קרוב אצל ממונו דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב"ד ז"ל דגם הוא אינו נהרג משום עדות שבטלה מקצתה כיון דעדות פלוני עדות לעצמה היא והיינו דבאילעא וטוביה לא אמרינן פלגינן דיבוריה משום דכולי' חד עדות היא עדות הפרעון וכיון דהם קרובים של ערב אין נאמנים. ובאמת מהא דילפינן בתמורה דאין השור נאסר להדיוט ע"פ הבעלים מדאסריה רחמנא לגבוה משמע דאין אדם קרוב אצל ממונו ומהמנינן ליה אבל היכא דמצטרף עם אחר שפיר נאמן גם על השור. והנתיבות כתב לצדד דלהרמב"ם ז"ל ג"כ אינו נאמן על השור אלא מחמת דמהימן על חבירו. ולפמש"כ אין בו מכריח ועדות חבירו עדות לעצמה ועדות השור לעצמה והדברים עתיקים בזה וצריכין עיון רב:

ולמ"שכ יש מקום לומר איפכא דאפי' ר' יהודה דפליג הכא ואמר הרגתיו לא תנשא אשתו אפשר מודה בכה"ג דפלוני בא על אשתי ודווקא הכא הוא דפליג מטעם ממ"נ כיון דלדבריו רשע הוא ואין עדותו עדות. וכבר האריכו בענין זה הראשונים והאחרונים ז"ל. ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דהוי חשוד לאותו דבר ולא דנו ולא מעידו. וראיתי בדברי הרא"ש ז"ל בפרק ז"ב שכתב לפרש כן לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דר"נ ור"ש פליגי התם בבא על הערוה ממש. ואני מצאתי בירושלמי הכא בשמעתין שאמרו להדיא בטעמי' דר' יהודה ממ"נ אי קטליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואפשר דמש"ה קאמר הכא דנהי דפסול לא הוי ע"פ עצמו אבל חשוד מיהא הוי. ולכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דחשוד אינו נאמן היינו דווקא בשל עצמו אבל בשל אחרים נאמן א"כ הכא נמי הוי כלגבי אחרים. (ועי' בזה בש"ך בי"ד סי' קי"ט מש"כ שם):

גמרא והתניא אמרו לו לר' כו'. עי' מהרש"א ז"ל שכתב לפרש בלשון קושיא לפי גירסת התוספתא והירושלמי אמר להם משם ראי' אף הוא לא אמר אלא הרגנוהו וסמיך אקושית והא לסטים קתני. ודבריו ז"ל נכונים אך לפי מה שכתבו התוס' ז"ל דאפילו אמר הרגנוהו מפרשינן דבריו כן. א"כ ליכא קושי' מהא דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני כיון דאמר הרגנוהו. ועוד דלמאי דס"ד דמיירי בדיני ישראל בזמן הבי'. א"כ אפי' אמר הרגנוהו תיקשי אמאי יוצא ליהרג כיון דלאו הוא לחודי' קטלי' והיה נראה לפרש דהא דפריך הש"ס והא לסטים קתני הוא פירכא אחריתי דמשמ' שהוא לבדו ג"כ הרג את הנפש וא"כ אכתי למה השיאו אשתו והא יוצא ליהרג קתני ומשמע דמחמת רציחה אחרת יצא ליהרג ואכתי רוצח הוא. ומשני בי דינא דעובדי כוכבים דלא דייקי ויצא ליהרג מחמת דבר אחר אבל מזה המעשה לא ידע איש ובצאתו ליהרג הודה בעצמו על שמעון בן כהן. ואין לדקדק לפי האי טעמא דאמרינן דעד אחד נאמן הוא משום דעביד לאיגלויי וכתב הרמב"ם ז"ל דירא לשקר שלא יוכל להשמט א"כ הכא דיוצא ליהרג אינו מתירא לשקר. דאין חילוק ובכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי וק"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:

גמרא טעמא דב"ד הא תרי לא. מ"ש מהא דתנן עדים החתומים על המקח לא חשו חכמים לדבר זה. מוכח משמעתין דאין לחלק בין אשה דלא חזיא אלא לחד ובין מקח דיכול להתחלק ביניהם ובירושלמי בשמעתין חילק בין מקח לאשה. ועי' בק"ע ולא ידעתי למה הביא ממרחק ראיה דשמעתין גופי' מוכח דאין לחלק וק"ל. ועי' בלשון הטור והש"ע בא"ע סי' י"ב שכתב ואין שנים מצוין לחטוא בשביל אחד והוא לשון הירושלמי. אבל לשיטת הש"ס דילן א"צ לזה ואפי' בדבר שיכול להתחלק ואנו רואין דשניהם לוקחים תרי לא חשידי. וגם לשון הנימוקי יוסף ז"ל אינו מובן לי שכתב והא דלא חשדינן ליה כשאחד לוקח השדה כדמפרש בירושלמי שאין שנים מצוין לחטוא מפני אחד. ולפי הנ"ל לשיטת הש"ס דילן אפי' שניהם לוקחין לא חשידי. ועי' בתוספתא במכילתין. ועי' בתוס' חולין (דף מד):

כנס מהו שיוציא. פי' רש"י ז"ל אחכם ואמביא גט קאי ונראה מדבריו ז"ל דאכל הני דתנן בהני תרתי מתניתין בכולהו מיבעי ורישא דמילתא נקט. אבל הרשב"א ז"ל חולק וס"ל דלא קאי אלא אחכם לחוד דליכא חשש איסור דאורייתא אפי' אם עשה כן בערמה. והביא ראיה לזה מדברי התוספתא דבכולהו לא תני אם כנס לא יוציא אלא בחכם לחוד ולפנינו בתוספתא גם בחכם לא תני לה. ולכאורה מהא דמע יד בשבוי' דתני בתוספתא דאם כנס לא יוציא יש להביא ראיה להיפך דלאפי' היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא לא יוציא משום דגם זה אינו אלא רינון בעלמא לומר דמשקר בשביל שישאנה. וצ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל דבשבוי' הקילו. אבל באמת אין לנו שום ראי' להיפך למימר דכנס יוציא דאי משום דדמי לנטען על אשת איש דאיכא חשש איסור דאורייתא ז"א דע"כ לא דמי לגמרי דהא בנטען על א"א קיי"ל דאפי' אפסקי' אחר לא ישא לכתחילה ואילו בכל הני תנן דמותרין לאחר שנישאו לאחרים אלא דיש לחלק דכיון שנישאו לאחרים תו ליכא חשדא. אבל מ"מ ליכא לדמוי' לנטען על א"א דהא עכ"פ ליכא הכא אלא רינה בעלמא שמא משקר ועי' בח"מ ובב"ש ז"ל:

דף כו גמרא מתו אין נתגרשו לא כו'. היה נראה דהאי התירא דהיו להם נשים לאו משום דכיון דיש לו אשה אינו מצוי לחטוא דהא יכול ליקח גם את זו אלא משום דאין כאן לזות שפתים לחשדו כי בשביל זה התירה אלא יאמרו כי בתחילה לא היה דעתו עליה כלל. ומה שנשאה עתה הוא לפי' שנשאר בלא אשה ואין דבר מוכיח לקיים הלעז. ומש"ה כי נתגרשה אסור לישא את זו משום דמוכיח שעשה זאת בערמה והיינו דווקא היכא דלא היה עד כה שום קטטה ביניהם אבל אם היה קטטות ביניהם מעיקרא או אפי' לא היה ביניהם קטט מתחילה ועתה הרגילה היא קטטה ג"כ אין כאן חשד כיון דהגירושין לא היה מגירי דיליה. אבל מתה אפי' היתה חולנית מעיקרא מותר לישא את זו דהא אין כאן חשד. אבל הנמק"י ז"ל כתב דבחולנית חיישינן ג"כ שכן משמע בירושלמי ואני לא מצאתי זאת בירושלמי בשמעתין ואולי במקום אחר הוא. ואפשר כוונתו על מה שאמרו שם בטעמא שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן ע"כ בחולנית וחושש שתמות אין זה לאחר זמן. ועפ"ז דקדקו הח"מ והב"ש ז"ל לפרש הא דהואי קטטה לאיסור כיון דקטטה ביניהם היה דעתו לגרשה. וכבר כתב הב"ש ז"ל א"כ אפי' מתה נמי אי הואי שם קטטה ע"ש:

הרשב"א ז"ל כתב כאן דברי הירושלמי בכל אלו אם כנס דאינו מוציא גירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לוזה על בני'. וכתב הרמב"ן ז"ל דמיירי שיש לו בנים מכניסה ראשונה. ועי' בזה בספר אבני מילואים בסי' י' סעיף ה' שכתב להגיה בכניסה שניה ע"ש. וטעה בזה כי דברי הירושלמי לא נאמרו על הא דמוציא אשתו משום שם רע אלא על אלו דתנן הכא דזו היא כניסה ראשונה וק"ל:

הדרן עלך פרק שני